מדוע שנאו את בר-קמצא?

שונאים, סיפור אהבה

social
facebook whatsup email tweeter
הרב בני קלמנזון //
13.7.17
שונאים, סיפור אהבה
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
מדוע שנאו את בר-קמצא?
והאם חורבן המקדש הוא עונש על שנאת חינם, או תוצאה בלתי נמנעת שלה? הרב בני קלמנזון על שורשי השנאה

 

מכל סיפורי החורבן, הסיפור על קמצא ובר-קמצא הוא אולי הידוע ביותר. בדרך כלל סיפור זה מתפרש כתיאור של התנהגות לא נאותה בין אדם לחברו, אולם  קריאה קשובה של הסיפור מלמדת אותנו שיש לו רובד שני, מורכב ועמוק יותר: על קמצא ובר-קמצא נחרבה ירושלים.

 

250px-Benikelmanson
הרב בני קלמנזון

אדם אחד שאוהבו קמצא ושונאו בר-קמצא עשה משתה גדול. אמר לשמשו: לך הבא לי את קמצא, הלך והביא לו את בר-קמצא.

בא בעל הבית ומצא את בר-קמצא יושב בסעודה, אמר לו: הרי אתה שונא שלי, מה רצונך כאן? קום צא! אמר לו בר-קמצא: הואיל ובאתי, הנח לי ואתן לך דמי מה שאני אוכל ושותה. אמר לו: לא. אמר לו: אתן לך דמי חצי סעודתך. אמר לו: לא. אמר לו: אתן לך דמי כל סעודתך. אמר לו: לא. אחזוֹ בידו, העמידו והוציאו החוצה.

אמר (בר-קמצא): הואיל וישבו שם חכמים ולא מחו, למד אתה שנוח להם בדבר כזה, אלך ואלשין עליהם בבית המלך. הלך ואמר לקיסר: מרדו בך היהודים. אמר לו: מי יוכיח? אמר לו: נסה אותם בכך - שלח להם קורבן וראה אם מקריבים אותו...
(בבלי גיטין נ"ה)

 

 

הסיפור מתחיל במילים "על קמצא ובר-קמצא". אין זה רק רמז לתוכנו של הסיפור, אלא מעין כותרת שלו, תיאור של המתח המרכזי שבו. הדמיון בין שני השמות האלו אינו רק המנוע לחלקה הראשון של העלילה, הוא מהווה גם מעין תמצית שלה. 



תחילת הסיפור מתארת אירוע מלא איבה - אדם המגרש את שונאו מסעודתו, מבזה אותו בפומבי ואינו מותיר כל מקום לפיוס. יותר מכך: הוא מוותר על סכום כספי גבוה, ובלבד שלא ייאלץ לראות את פניו בסעודה. לא העובדה ששונאו נהנה מממונו מטרידה אותו - הוא אינו יכול לשאת את עצם נוכחותו של בר-קמצא בביתו. הצעותיו ובקשותיו של האורח נדחות במילה אחת: "לא". בסיום הוויכוח הוא נוטל בידיו את האורח הלא קרוא, וללא מילים משליך אותו לרחוב. יותר משחמורה כאן הבחירה באלימות הפיזית, מהדהדת כאן שתיקת בעל הבית והנוכחים.


lkhyym_bsvdh
 

 

 

שנאה שרירותית

 

בעוד שהסיפור מדגיש היטב את עוצמת השנאה והעוינות, הרי ששורשי השנאה אינם מוזכרים אפילו במילה אחת. הדבר היחיד שבעל הסעודה מטיח כלפי בר-קמצא הוא היותו "בעל דבבו", כלומר, את עצם היותם שרויים במריבה. הרושם העולה מהצגה כזו של הדברים היא שהשנאה בין השניים אינה מנומקת. לא רק שאין לה רקע ממוני, נדמה כי אין לה רקע בכלל - בעל הסעודה מגרש את בר-קמצא רק משום שהוא שונא אותו. השרירותיות של השנאה ששונא בעל הסעודה את בר-קמצא באה לידי ביטוי בסיפור באמצעות הדמיון בשמותיהם של האוהב והשונא, קמצא ובר-קמצא. רק הברה אחת מבדילה בין האהוב והשנוא, עניין של מה בכך.

 

על שנאה זו כותבת הגמרא: מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם. ללמדך ששקולה שנאת חחנם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.(בבלי יומא ט')

 

מהחיבור בין המקורות אנו יכולים ללמוד על משמעותו של הביטוי "שנאת חינם": זוהי מערכת יחסים שאין לה אלא שנאה, ודינה שתביא חורבן על המעורבים בה. בהתבוננות עמוקה, אפשר לומר כי החורבן לא היה עונש שהשית אלוהים בגלל שנאת החינם, אלא שהשנאה עצמה מובילה לחורבן הבית באופן בלתי נמנע. במובן מסוים, לא נדרשה התערבות אלוהית פעילה כדי להחריב את המקדש - העובדה ששנאת חינם היתה מושרשת באופן איום כל כך היא שהמיטה את האסון.

 

כפועל יוצא מהשנאה, בוודאי שהעם לא היה יכול לעמוד בפני הצבאות הרומיים שעלו על ירושלים, כמו שמתגלה גם בדבריו של יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס), המתאר את ירושלים בעת המצור הרומי:  ובבוא הצבא הזה [הרומאי] אל ירושלים החליפו טובי העיר כוח ויחד עמם הכוהנים הגדולים וכל אוהבי השלום אשר בקרב העם, וכבשו את העיר העליונה. אולם בעיר התחתונה ובהר הבית התחזקו המורדים, מבלי הרף נלחמו אלה ואלה באבנים ובמיני קלע וכל העת עפו חצים משתי רוחות, ולפעמים יצאו גדודים קטנים להילחם פנים אל פנים.. ושבעה ימים נלחמו ביניהם ברצח, ואלה ואלה לא משו מחלקי העיר אשר לכדו.(יוסף בן מתתיהו, "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים")
 

 

שתיקת החכמים 


הסיפור על קמצא ובר-קמצא ממשיך כך:

אמר (בר קמצא): הואיל וישבו שם חכמים ולא מחו, למד אתה שנוח להם בדבר כזה, אלך ואלשין עליהם בבית המלך. הלך ואמר לקיסר: מרדו בך היהודים. אמר לו: מי יוכיח? אמר לו: נסה אותם בכך - שלח להם קורבן וראה אם מקריבים אותו. שלח בידו (הקיסר) עגל משולש. בדרכו הטיל (בר-קמצא) מום בשפתיו של העגל, ויש אומרים בעפעפיו, מקום שבשבילנו נחשב הוא למום ולדעת הגויים אינו מום.

חשבו חכמים להקריב אותו משום שלום מלכות. אמר להם רבי זכריה בן אבקולס: יאמרו מעתה "בעלי מומין קריבין לפני המזבח". חשבו להורגו, כדי שלא ילך ויאמר למלכות. אמר להם רבי זכריה: יאמרו מעתה "מטיל מום בקודשים - ייהרג".

אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, שרפה את היכלנו והגלתנו מארצנו.

 

דברי רבי יוחנן החותמים את הסיפור מותירים אותנו המומים: בחורבן אשם חכם, שלא מידותיו הרעות מובילות לחורבן, אלא דווקא מידה טובה, ענוותנותו. זאת ועוד: תחילה טענו כי האשמה היא בבר-קמצא, ולעומת זאת, בסוף הסיפור מואשם דווקא ר' זכריה, שכנראה היה חכם חשוב באותה התקופה. לכאורה, החלק הראשון של הסיפור מהווה הסבר טוב יותר לחורבן, שכן נראה שהוא מתאר חטא שבין אדם לחברו. לעומת זאת, נראה כי החלק השני כלל לא מתאר חטא, אלא להפך, את הקפדתם של חכמים בהלכות המקדש וקודשיו.

 

 

ֿבריחה מאחריות

 

מהי אשמתו של רבי זכריה בין אבקולס? נפנה אל חלקו השני של הסיפור. האורח המבוזה מבקש לנקום בחכמי ישראל, שהיו עדים להשפלתו ושתקו. הוא פונה אל השלטונות הרומיים, לקיסר, ומעליל כי יהודי ארץ ישראל מורדים בו. את הקורבן שנשלח כמבחן הוא פוסל במום עדין ביותר, שאינו נחשב בסטנדרטים שמחוץ לבית המקדש, כך שאם יידחה הקורבן לא יחשבו הרומאים כי הוא נדחה מחמת המומים שבו, אלא יראו בכך סימן למרד היהודי.

 

מנקודה זו מתחילה הדרמה השנייה של הסיפור - הכוהנים והחכמים רואים את הקורבן, ואינם יודעים מה לעשות. מהסיפור ברור שהם הבינו היטב את העלילה שטווה בר-קמצא המלשין, וידוע להם שאם לא יקריבו את הקורבן ששלחה המלכות הרומית, עלול להיגרם אסון. לכן עולות שתי אפשרויות. שתי האפשרויות האלו, כך ברור, עומדות בניגוד להלכה הפורמלית, לחוק היבש: מבחינה הלכתית, כמובן שאסור להקריב קורבן שיש בו מום; מנגד, אין עונש מוות למטילי מומים. כאן נכנס לתמונה אותו רבי זכריה בן אבקולס, הקובע כי אין מה לעשות - אין להקריב את הקורבן ואין להרוג את המלשין. ודווקא אותו מאשים רבי יוחנן בחורבן המקדש.

מה פשר ההאשמה החמורה הזו, ומדוע היא הובילה להתעלמות מדמות משמעותית כזו?


כבר ראינו ששני חצאי הסיפור מסתיימים בהאשמתם של חכמי ישראל. לכאורה, שתי ההאשמות שונות מאוד זו מזו: החכמים ששתקו בסעודה היו אדישים לאדם שפגע באדם אחר, אך רבי זכריה דווקא לא היה אדיש, להפך - המקדש וההלכה היו כל כך חשובים לרבי זכריה, עד שהוא לא היה מוכן לְטעוּת בדבר הלכה הקשור בנושאים אלו. למרות ההבדל הזה, לשני דפוסי ההתנהגות האלו יש שורש זהה: גם החכמים בסעודה וגם רבי זכריה פועלים כשבויים בעולם משל עצמם. מן הסתם, החכמים ששתקו לא עשו זאת מתוך רצון להזיק לבר-קמצא. סביר יותר שהם חשבו שאין הם יודעים את כל הפרטים ולכן לא ראוי שינקטו עמדה, או מסיבה אחרת. יהיה הנימוק אשר יהיה, החכמים בחרו שלא להתערב במציאות. בחירתו של רבי זכריה היתה ממש כבחירתם של החכמים שישבו בסעודה: הוא בחר שלא לבחור, לא לנקוט צד ולא להתערב. כיוון שלא ידע לצאת מן המעגל של ההלכות המקומיות אל התמונה הרחבה יותר, גרר את העם לחורבן. חכמי ישראל, כך מלמד אותנו רבי יוחנן, אינם יכולים להמיר את האחריות שלהם כלפי האומה בעיסוק בהלכות. מי שבורח מהבעיה האמיתית אל העיסוק בפרטי הפרטים אינו שונה ממי שאינו קם ומונע עוול. זה גם זה עוצמים עיניים מול הבעיה האמיתית; זה גם זה אחראים על החורבן שיימוט על ראש העם.



ספרו של הרב קלמנזון "על מה אבדה הארץ: עיונים באגדות החורבן" יצא לאור בהוצאת גילוי, ישיבת עתניאל 

 

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus