ללכת עד הסוף

הגיבור שלי

social
facebook whatsup email tweeter
שלום ירושלמי //
4.12.12
הגיבור שלי
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
ללכת עד הסוף
מה שהופך את יצחק רבין לגיבור הפוליטי הישראלי המובהק הוא יכולתו לקחת את כל התכונות הטובות של קודמיו ולבנות מהן פאזל ראוי לחיקוי. גם מול איומים וחרמות הוא לא זז מעמדתו, עד שנרצח. שלום ירושלמי על הגיבור שלו בפרויקט מיוחד לחנוכה

rabin
מבין ראשי הממשלה שהיו לנו, מיהו גיבור פוליטי? מנהיג שעושה מעשה גדול ומטביע חותם כמו דוד בן גוריון? מנהיג שהולך עם האמונה שלו עד הסוף, גם אם היא מנוגדת לתפיסת העולם המקורית שאימץ (מנחם בגין, יצחק רבין, אריאל שרון)? מנהיג שעומד על שלו ומתעקש גם אם מופעלים עליו לחצים אדירים (יצחק שמיר)? מנהיג שמנסה ליישם את הרעיון המדיני שלו לאורך שנים, גם אם הוא בסוף נכשל (אהוד ברק)? או אולי מנהיג שיודע לדעתו מה טוב לעשות, אבל נשאר עם האמונה בבית, כי האילוצים הקואליציוניים והאחרים לא מאפשרים לו לזוז והוא נותר ללא מוצא?

דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון, הצליח לנצל רגע היסטורי כדי לכפות על העולם ועל מתנגדיו מבית את הקמת המדינה. מנחם בגין היה גיבור כי הבין שלמען שלום אסטרטגי עם מצרים, ראוי לזנוח אמונות קודמות, גם אם הן היו הפוכות להסכם שחתם עם אנואר סאדאת. אריאל שרון קבע מציאות חדשה במהלך התנתקות חד-צדדי ושנוי במחלוקת, אם כי סיבותיו האמיתיות של המהלך ההיסטורי לא ברורות עד לרגע זה. אהוד ברק הסכים ללכת עם המדיניות הנועזת שלו עד סוף הדרך בקמפ דייויד 2000, אבל לא מצא פרטנר בצד השני.

 

יצחק רבין לקח את כל מאפייני הגבורה הללו ובנה מהם פאזל ראוי לחיקוי. הוא הלך עד סוף הדרך עם האמונה שלו בשלום עם השכנים. הוא ידע לשנות את דעתו הנחרצת כאשר חשב שהנסיבות מחייבות כיוון חדש. הוא הפך סדרי עולם והחליף את מסלול חייו המלחמתי בדרך הסיכוי להסדר מדיני. הוא בנה הסכמים והטביע חותם בתנאים קואליציוניים בלתי אפשריים. בפעולותיו הוא הזכיר את בן גוריון ואת בגין. בשנים הבאות אהוד ברק ואריאל שרון הלכו בעקבותיו.

 

אבל רבין נרצח. הוא נפל על מזבח אמונתו, מה שמעמיד אותו בדרגה אחת מעל כולם. רבין סירב להאמין שזה הגורל שצפוי לו, וגם אם חשש, לא התחנחן ולא החליף דעה. הוא נלחם על השלום שבו האמין כפי שלא נלחם איש לפניו. הוא לא נרתע מפיגועי טרור נוראיים ומהפגנות שבהן השתתפו עשרות ומאות אלפי אנשים, שהסתערו גם על הלשכה שלו בירושלים. הוא לא פחד ממסע ההסתה של הימין, שלא היה לו אח ורע בתולדות הפוליטיקה הישראלית, ולא מניסיונות תקיפה של ממש, שנבלמו ברגע האחרון. הוא בז לחרמות, לנידויים ולאזהרות. 


כלפי חוץ, רבין היה דמות של אנטי-גיבור. הוא לא היה אוראטור גדול, לא היתה לו כריזמה שופעת ולא חוש הומור. הוא לא היה איש רעים להתרועע, לא אסף סביבו מאות חסידים ולא גרף המונים. להפך, הוא כאילו עשה הכול כדי לדחות מעליו את הציבור שאליו לא חייך וועמו לא התבדח ומולו גם לא הפסיק לרטון. רבין מעולם לא התאמץ להיות עממי והתקשה להסתיר את דעותיו האמיתיות על אנשים, שהיו שליליות בדרך כלל. אבל עם כל המגרעות הללו, רבין הוביל. "אני אנווט", הוא הבטיח, וקיים. במקרה שלו המעשים דיברו. אילולא עשה והנהיג, לא היה נרצח.

 

המאמר הזה לא בא לקבוע אם רבין טעה או צדק. ההיסטוריה תלמד אם ישראל תוכל לחיות על חרבה לאורך זמן (רבין לא חשב כך בסוף ימיו) או שתחתום בסוף על הסכמי שלום עם כל שכנותיה, מתוך אילוץ או מרצון. דבר אחד ברור: רבין הלך עד הסוף המר, נלחם על דעתו בלי פשרות, והוא זכאי לתואר גיבור לאומי.  

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus