שוברת שורות: תהל פרוש רוצה למוטט את הבנקים באמצעות שירה
בועטים
social
facebook whatsup email tweeter
עמיחי חסון //
2.12.14
בועטים
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

שוברת שורות: תהל פרוש רוצה למוטט את הבנקים באמצעות שירה

התבגרות בהרצליה, לימודי משפטים, הכשרה בפסיכולוגיה קלינית ועבודה כעיתונאית הכשירו את המשוררת תהל פרוש לשמש כחפרפרת בתוך הסדר החברתי הקיים. עכשיו היא מקווה למוטט אותו באמצעות שירתה

א.

כמה דקות לפני שאני נפגש לראיון עם המשוררת תהל פרוש, הכספומט מוציא לי את השטר החדש של חמישים השקלים. המשורר שאול טשרניחובסקי בירוק, על שפמו המפואר וציטוט קצר משירו, נח לו בארנק שלי, לראשונה. אחריו, כך מספרים בבנק ישראל, יעלו ויופיעו על גבי שטרות נוספים גם רחל, לאה גולדברג ונתן אלתרמן.   

 

לא מעט דיונים ציבוריים ליוו את תהליך החלפת השטרות, כשבמוקד המחלוקת עמדו זהות המשוררים וחמשת מיליוני השקלים שבנק ישראל השקיע במסע הפרסום לשטר החדש, כאילו שלולא אלון אבוטבול היה מפרסם אותו היינו עוברים להשתמש ביין היפני. אבל לפרוש, משוררת מוכשרת ששם ספרה הראשון "בצע" מסגיר את נושא-העל הכלכלי שלו, עניין המשוררים על השטרות נראה בעיקר אירוני.

  1_8
תהל פרוש. ממסע מהביטוח הלאומי עד לירח (תצלום: צביקה פרוש)

"יש לשירה יתרון בכך שהיא נמצאת מחוץ לעולם הקפיטליסטי", היא אומרת, "שירה היא לא מוצר צריכה, היא לא נצרכת, היא העובד הזר של התרבות הישראלית ולכן היא יכולה להרשות לעצמה לעשות מה שהיא רוצה, מכיוון שהיא שולית".

 

פרוש דווקא הצליחה לחרוג מהשוליות המובנית של עולם השירה; שילוב של איכות פואטית מוצקה ואמירה כלכלית-חברתית נוקבת הביאו אותה למרכז הבמה: מהתוכנית של שי ודרור, דרך העיתונים הכלכליים ועד לראיונות עם גל גבאי ואיריס קול, בטלוויזיה וברדיו ובהתאמה – לא בדיוק המקומות הצפויים להיפגש עם ספר שירה.

 

פרופ' ניסים קלדרון תיאר את הספר כ"שובר איזה קיר זכוכית שנוצר סביב השירה בשנים האחרונות, ספר שמחלחל ויוצר רחש מעבר לאותו קהל של קוראי שירה. אנשים מרגישים שזה נוגע לאבא שלהם ולסרטים שהם ראו ולשכונות שהם גדלו בהן ושזה נוגע לשר האוצר שלהם ולשר הביטחון שלהם, מרגישים שתהל פרוש נתנה משהו שהוציאה מלשדה אבל הוא מחלחל אל עומק החוויות שלהם. שירה צריכה לעשות את זה והספר הזה עושה את זה".

 

אחת החוויות המדוברת בספר היא החוויה הקולקטיבית של קיץ 2011, בשדרות רוטשילד בתל אביב ובמקומות נוספים בארץ. "לא הרבה שרד ממחאת האוהלים", אומרת פרוש, "אבל מה שכן נשאר היא הנכונות הציבורית להתעסק גם בנושאים כלכליים וחברתיים בהקשר הפוליטי, ואולי זה חלק מהעניין שהספר מעורר". 

 

הקדשת למחאה שיר ארוך בספר, "פואמת קיץ", אבל דווקא שם ההיבט הכלכלי עובר ליד ההתרחשות הכללית; מהשיר משתמע שיש יותר קסם לחוויה שנוצרה סביבה המחאה מאשר למחאה עצמה.

"אני חושבת שהמעשה השירי בפואמת קיץ מסמן את המהלך הפואטי של כל הספר: חוסר רצון להפריד במובנים המוכתבים לנו מראש בין היומיומי לנשגב, בין הפרוזאי למטאפיזי. שים לב שבעולם קיימים המוסד לביטוח לאומי והירח תחת כפיפה אחת; קיימים מאבק עקורי גבעת עמל והאור הבלתי ייאמן שהשמש מפילה על הים כשהיא שוקעת.

 

"אני מרגישה מחויבת לרב-קוליות הזאת של המציאות סביבי. בדיוק בגלל זה המחאה היתה קרקע טובה לשירה, כי המוני אנשים החליטו להפסיק להיכנע להפרדות ששפת הכסף כופה עליהם. היתה שם חגיגה ושמחה של הסטת המסך, של כוליות, הייתי משתמשת אפילו במילה 'אושר פוליטי' כדי לתאר את מה שהתרחש בקיץ הזה".

 

רשימה של תהל פרוש על שנאת העניים הנפוצה כל כך בישראל
 

ב.

שלוש שנים אחר כך, בקיץ 2014. תהל פרוש נמצאת בישורת האחרונה של היריון ראשון; אושר מסוג אחר, יותר ממשי אבל לא פחות תובעני. היא נולדה ב-1977 וגדלה בהרצליה. שירתה בצה"ל בחיל המודיעין, למדה בתיכון להנדסאים ובעלת תארים במשפטים ובפסיכולוגיה קלינית. בעבר כתבה וערכה בעיתון "הארץ" ופרסמה שירים, סיפורים ומאמרים בבמות נוספות. "בצע" ראה אור במסגרת סדרת "כבר" לשירה שעורכת ליאת קפלן בהוצאת "מוסד ביאליק".

 

"מגיל ממש קטן אני זוכרת את עצמי עם תחושה חזקה של התקוממות", היא מצהירה, "רגישות מאוד גדולה לחוסר צדק, רגישות שגרמה לי להתעסק בנושא הזה בכל מקום אליו הגעתי".

 

אבל יש, בסופו של דבר, משהו מפתיע כשקוראים את הביוגרפיה שלך לצד השירים. הכל מאוד "נכון" ולא "מסביר" את האמירה הנוקבת שמבוטאת בהם.

"אני מבינה את מה שאתה אומר, אבל בעיניים שלי קורות החיים 'הנורמטיביים' הם חלק מהספר עצמו, מהסיפור שלי. בגלל שהסתובבתי במסגרות ובעבודות שכאלו – יכולתי לכתוב את השירים קצת כמו חפרפרת, סוכנת כפולה שמכירה את שני הצדדים ויכולה לדבר בכמה שפות.

 

"כמו שאני תופסת את זה, כל משורר או אמן עושה מעשה דומה – ובכל תחום. למשל, בחינה של מסגרת זוגיות או משפחתית מנקודת מבט חפרפרתית. משהו בסיסי מאוד בעיסוק האמנותי צריך וחייב להפוך אותנו לסוכנים כפולים של הסדר החברתי הקיים. הסדר הזה מושתת בעיקרו על כסף. בסך הכל אני חושבת שתמיד נראה לי לא הגיוני שכסף כל כך ידאיג אותנו, שחומר יהיה משהו שבגללו אנחנו נסבול כל כך. יש אצלי רצון שיניחו לנו לחיות ולשגשג, בלי להתעסק בצד הזה יתר על המידה".

f120512ys02_1
מפגינה ישראלית במהלך המחאה החברתית. קיץ של "אושר פוליטי" (צילום: פלאש 90)
 

תמיד מציבים את מוסד המשפחה כמקום מפלט מהסדר הזה, ובשירים את מציגה את אבא שלך כמי שנמצא בתחרות מתמדת בין העבודה למשפחה, שתי ישויות שונות שמתחרות על תשומת לבו הנפשית והפיזית. בשיר "רואה חשבון" את מפרטת בדקדקנות את כל המקומות שהוא עבד בהם ולבסוף כותבת: "אבא, אבא, רציתי לעבוד אתך במשרד, שתיקח / אותי למשרד, שתיקח אותי ביד לשם, שתיתן לי לעשות חשבונות, עשיתי / חמש יחידות במתמטיקה כדי להיות טובה בחשבון, / /אבל לא לקחת אותי אף פעם"

"אני חושבת שההפרדה בין ספירת המשפחה לעבודה היא עוד אחת מההפרדות שהתרבות כופה עלינו להאמין בהן כדי שהסדר הקיים יישמר. השיר 'רואה חשבון' ממוטט את האשליה הזאת. זה שיר קינה על אבא שלי שמסר את חייו לעבודה; כשהייתי ילדה אבא שלי עבד כל הזמן, העבודה הגדירה אותו, היתה לו נאמנות כמעט מוחלטת לעבודה, וזה גבה מחיר של היעדרות מהיום-יום של הילדים.

 

"יש בעיניי קשר בין העבודה שלו לסרטן שתקף אותו לבסוף – ושבאופן פרדוקסלי היה כמו נס שהפסיק את העבודה שלו. זה לא קשר ישיר של 'תאונת עבודה', אבל קשר שבעיניי אי אפשר להתעלם ממנו. השיר הזה הביא לתגובות רבות מאוד של הזדהות עמוקה ובהקראות שלו, אנשים נוטים לבכות כי מדובר בפצע חברתי שלא מדברים עליו – הגבר העובד".

  

ואיפה את ממקמת את עצמך בתוך הסדר הזה?

"אצלי זה כבר סיפור אחר. הכתיבה היא עבודת חיי, עבודה שלא ניתן להרוויח ממנה מספיק כסף למחייה, ולכן הפרנסה באה כדי לתמוך כלכלית בכתיבה, כמו פיגום לבניין. בכלל, אנחנו בנמצאים בתקופה מאוד מעניינת – מושג העבודה הופך למסובך והעבודה עצמה הולכת ומשתבשת. נהגנו לחשוב שיש חפיפה בין עבודה לפרנסה – אבל היום יותר ויותר מקצועות לא עומדים בחפיפה הזאת. אפשר לראות את זה בבירור במקצועות אמנותיים, במקצועות החינוך והטיפול וגם במקצוע כמו עיתונות".

 

זה נושא שהקונפליקט כמעט מובנה בו. יש לדליה רביקוביץ שיר בשם "פרנסה" שנפתח במילים: "לעזאזל השיר, אני צריכה מאה ועשרים שקל חדש".

"רביקוביץ צודקת, כשצריך כסף כדי לשרוד, השירה סופה להידחק – אבל אז גם הרוח והנשמה הולכות לעזאזל. כיום כמעט כולנו חיים במצב של קונפליקט בין מה שאנחנו רוצים לעשות לבין הצורך בכסף. ורובנו בתוך בעיה כלכלית ודיכאון כלכלי, אולי מלבד השכבה העשירה של יורשים ושכירים שהם מנכ"לים של בנקים.

 

"כולנו שקועים בתוך העולם החומרי של הכסף המלוכלך, משוררים ואמנים, כמו גם פועלים ובעלי מקצועות חופשיים. אני כן רואה אפשרות שבה החברה מצליחה לספק יכולת כלכלית בסיסית לכל אחד לחיות וליצור – יש מספיק משאבים עבור זה; אבל כמו שאני מתארת בשיר 'אפשרות יציאה', אף אחד לא מעיז לדרוש לחלק אותם מחדש".

 

ג.

כמו בשיריה, גם במציאות תהל פרוש מלאת כריזמה. כשהיא מקריאה שיר, ניכרת איכות הפרפורמנס שלה. לעתים האיכות הזאת, בשילוב מילים מסוימות, מעוררת מהומה רבה. כך קורה כשהיא מקריאה את השיר "הו, בנק שלי", שהבית הראשון מתוכו הולך כך: "הוֹ בַּנְק שֶׁלִּי זַיֵּן אוֹתִי אַתָּה רוֹצֶה לְזַיֵּן אוֹתִי טוֹב וְאַף טַיְקוּן אַתָּה לֹא רוֹצֶה אַף טַיְקּון לֹא, כֵּן כֵּן כֵּן, הוֹ בַּנְק שֶׁלִּי אַתָּה רוֹצֶה לְזַיֵּן אוֹתִי טוֹב וְאַף טַיְקוּן לֹא טוֹב, לֹא, עִם הַטַּיְקוּן אַתָּה יוֹשֵׁב לַאֲרוּחַת צָהֳרַיִם אֵצֶל אֱיָּל שָׁנִי וְאַתֶּם אוֹכְלִים חֲסִילוֹנִים בְּרֹטֶב שָׂמֵחַ אֲבָל אִתִּי יֵשׁ זִקּוּקִים וִיצָרִים יֵשׁ הַרְבֵּה תָּנָטוֹס וְזֶה כַּיָּדוּעַ עַד אֵיפֹה שֶׁהַחַיִּים נִמְתָּחִים".

 

מה התגובות של הקהל לשיר?

"ברוב הפעמים שהקראתי את השיר הוא זכה לתגובות מסרסות, מבוהלות מהשפה, בפסטיבל בדימונה נזפו בי אחרי שהקראתי את השיר, ובמקומות אחרים התבקשתי לצנזר. השפה המזדיינת של השיר הזה מטרידה את הציבור, אבל השפה הזאת היא אמצעי פואטי להגדיר ולהציג את מערכת היחסים שלי עם הבנק. אני חושבת שיש משקל לעובדה שאני כאישה אומרת מילים שכאלה. אני זוכרת ערב שהוזמנתי אליו עם שני משוררים, גברים, שהקריאו לפניי שירים על הזין שלהם ותיארו אותו. אחר כך הקראתי אני את 'הו, בנק שלי', והיה לי מעניין מאוד לראות שהקהל התרגז עליי, ולא על שני הגברים, כשבסך הכל רמת הגסות אצל כולנו היתה די דומה".

 

  • " אני זוכרת שבאחד מהימים של המחאה החברתית התקבצנו בכמה חבורות והלכנו לבנקים והקראנו שם את 'אזהרה דחופה' ואנשי הביטחון גירשו אותנו, אבל באחד הבנקים ניגשה אליי פקידה ולחשה לי שכל הכבוד ושזה מה שצריך לעשות – ואלה המקרים שמשכנעים אותי שלשירה ולטקסטים בכלל יש כוח " אולי חלק מהאי-נחת נובעת גם מהדרישה של השירים לצאת לפעולה. לא רק לקרוא אותם, אלא גם לצאת מתוך המילים למעשים. את כותבת ב"אזהרה דחופה": "הפסיקו לעבוד אם יש במקום העבודה שלכם פערי שכר בין העובד הזוטר/ למנהל הבכיר ביותר, אם הבחנתם שיש מנהלים מתעללים או מנהלים/ בכלל, אם אתם או מי שלידכם נדרשים לעבוד יותר משבע שעות ביום".

"הייתי רוצה שאנשים יצאו לעשות מעשה אחרי הקריאה, בוודאי. אני מאמינה שלשירה ולכתיבה יש כוחות נפיצים מסתוריים – אני מאמינה שהן יכולות לשנות את העולם; שהשירה היא פעולה בפני עצמה ושצריך לשמוע אותה. מאוד מפתיע אותי, למשל, שהחלטנו כחברה שפוליטיקאים אמורים להתעסק בבעיות חברתיות ומדיניות ולפתור אותן ואנחנו ממשיכים להאמין בזה למרות שכל הסימנים מראים שזאת טעות גסה – אולי דווקא בשירה נמצא הפיתרון?

 

"דווקא בתוך היומיומיות, בשגרה, אדם יכול להיתקל באיזה טקסט או ציור ונפתח לו איזה צוהר בנשמה, איזו קריעה שנקרעת המציאות לעבר אפשרות של קיום אחר, לפעמים לא רק פרטי אלא גם פוליטי. אני רוצה להאמין שיש בשירה ובשפה את היכולות האלה.

 

"אני זוכרת שבאחד מהימים של המחאה החברתית התקבצנו בכמה חבורות והלכנו לבנקים והקראנו שם את 'אזהרה דחופה' ואנשי הביטחון גירשו אותנו, אבל באחד הבנקים ניגשה אליי פקידה ולחשה לי שכל הכבוד ושזה מה שצריך לעשות – ואלה המקרים שמשכנעים אותי שלשירה ולטקסטים בכלל יש כוח".

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus