ראיון עבודה: המשוררת תהילה חכימי משוחחת על ספרה "מחר נעבוד"

בועטים

social
facebook whatsup email tweeter
זהר אלמקייס //
23.11.14
בועטים
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
ראיון עבודה: המשוררת תהילה חכימי משוחחת על ספרה "מחר נעבוד"
הרגעים הבנליים בחיי האישה העובדת נהפכים ב"מחר נעבוד", ספרה החדש של תהילה חכימי, לאמירה נוקבת על החיים של כולנו. זהר אלמקייס משוחחת איתה על כתיבה שהבשילה בגיל מאוחר, על הקשר עם הקוראים ועל המקצוע האמיתי שלה

"בבנק למדתי:

להקליד מספרים בני תשע ספרות במהירות האור,

להפקיד שיקים בזריזות של מכונה לספירת מזומנים,

ועל האצבעות הקמלות של הזקנים

איך שהן אוחזות בתעודת הזהות היבשה

כמו גבעולים כמושים בקיץ.

(מתוך השיר ״כספרית״)

 

בספרה הראשון ״מחר נעבוד״ (הוצאת טנג'יר) תהילה חכימי מחפשת עבודה. ואהבה. ודרך לחיות בארץ הזאת. השירים שלה נעים בין קצב המכונות שהיא מהנדסת ובין קצב פעימות הלב והמקצבים של הכבישים בתל אביב ובמקסיקו סיטי. הייאוש הסיזיפי של חיפוש עבודה נהפך לייאוש הסיזיפי של האופן-ספייס, בתוך הקובייה, כשהשכנה במשרד בוכה בשקט, בקובייה שלה. אבל בתוך היום יום הזה נפתחות אפשרויות של אהבה ושל קרבה, של זיכרון של ארצות אחרות ומולדות אלטרנטיביות; רגעים שבהם, אחרי לילה של תיקון תקלות בארץ זרה, במפעל זר, בשפה זרה, המכונה עובדת. ניסיתי לברר איתה את מנגנוני הכתיבה שלה, כמו מכונה שעובדת.


מתי התחלת לכתוב?

״קצת קשה לי להגיד. לא היה רגע מסוים. את הדברים הראשונים שכתבתי, כשהייתי בת 16 אולי - שירים וסיפורים קצרים - פשוט זרקתי לפח, אז אין לזה זכר. הרגשתי שזה חסר ערך. בצבא כתבתי די הרבה. הייתי שולחת לאנשים מכתבים ארוכים ארוכים עם שירים, אבל אלה היו שירי אהבה בסגנון רחל או שירי בדידות נוראיים, שירים בשפה לא רלוונטית; משהו שמנסה להיות שירה. באוניברסיטה התחלתי לכתוב בעיקר שירים, וגם התייחסתי אליהם ככה. יש תקופות שבהן כתבתי הרבה ותקופות שבהן אני לא כותבת מילה. ואז פתחתי בלוג, שרק אני יכולתי לראות״.


למה? מה הטעם בבלוג שאיש לא יכול לקרוא?

״כי תמיד אמרתי לעצמי שאולי יום אחד יהיה לי אומץ. מדי פעם הייתי שולחת שירים לכתבי עת, והרוב לא ענו או שסירבו. ובכל פעם את אומרת, 'אני לא אשלח יותר', ונוצרים מעגלים של חוסר ביטחון״.


ומתי הגיע הגלגול הנוכחי, שבו את כותבת ומפרסמת?

״הכרתי את שלומי חתוכה (משורר ופעיל חברתי - ז"א), והוא הכיר לי אנשים אחרים. שמעתי על קבוצת ערס פואטיקה בעקבות פוסט שכתבה עדי קיסר בקפה גיברלטר, והשיר שלה שם נורא ריגש אותי. הגעתי לערב שלהם בתור צופה, ודבר הוביל לדבר. בד בבד יצא לאור מגזין ששמו 'מרחב', של ארבעה חבר'ה שמאסו בסצינה הקליקאית של השירה בעיר והחליטו לפתוח מגזין שירה שעושה לקטורה בעילום שם. שלחתי אליהם עשרה שירים, והם קיבלו שניים – 'צלקות' ו'עקבים'. ואז שלחתי שירים גם לקיסר, וגם לאסופה שיצאה בבאר שבע, שבה למדתי ועליה היו לי כמה שירים. היה לי המון זמן כי הייתי מובטלת ומישהו שבר לי את הלב, אז כתבתי הרבה שירים גם על זה. ואז התחיל חיפוש עבודה סיזיפי, אז כתבתי המון שירים על זה״.


את מרגישה בת בית במדיום של השירה?

״השירה היא משהו שאני מרגישה. אני לא יודעת איך אני עושה אותה, ואין לי מושג מה החוקים של הדבר הזה. להגיד שאני מרגישה בבית זה לא בדיוק זה, כי הכתיבה היא משהו שאני עושה ואין לי שליטה על מתי הוא קורה; הוא פשוט קורה. אני לא אשב בבית ואגיד לעצמי 'שבועיים לא כתבתי'. אני לא מתעסקת בזה. מצד שני, אני יכולה לשבת בעבודה, ומישהו יגיד משהו ואני אהיה באמצע ניתוח סטטיסטי, אבל אני אתחיל לשחק עם מה שהוא אמר״.

  • " אני אישה, אימא שלי נולדה במרוקו ומשפחתו של אבי הגיעה מפרס, אני בת 32. אני מזרחית, מה אני אעשה. אלה המרכיבים של הזהות שלי, ובסופו של דבר, אנחנו כל הזמן כותבים את עצמנו ואת מה שקורה לנו. אז זה נכנס לשירים, כי אני מתעסקת בלהיות בן אדם בעולם, ולא בפרחים ובעננים "

 

"התגובות לא משפיעות על איך שאני כותבת"


חכימי היא במידה רבה חלק מדור חדש של שירה שזוכה לפרסום רב ברשת ומחוצה לה: משוררים צעירים שכותבים בשפה אחרת, ממקומות אולי-אחרים. גם חכימי מפרסמת משיריה בפייסבוק וזוכה לתגובות מיידיות. לטעמי, שיריה דווקא דורשים איזה קצב אחר, קשב ואורך רוח. הספר השלם, כיצירה, כחומר שאפשר לגעת בו, לחזור אליו, לדפדף בו, עושה לשירים רק טוב וממקם אותם נכון. 
 

מה את חושבת על מיידיות הפרסום בפייסבוק? נוצר מעגל קרוב וצפוף של פרסום ותגובה; מגע ישיר עם הקוראים.

״אני חושבת שיש פה שתי פאזות. יש את הפאזה ביני ובין מה שכתבתי, כלומר, אם אני חושבת שהשיר שלם או לא, אם אני צריכה עוד לחשוב עליו. יש שירים שכתבתי ולא נגעתי בהם בכלל עד העריכה של הספר, ויש שירים אחרים, כמו 'כספרית', שערכתי עשרות פעמים. אז יש את היחסים האלה עם הדבר עצמו, ויש את היחסים גם בין השיר ובין האהבה, האהדה או התגובה שהוא מקבל. אני מרגישה שהטווח השני, של התגובה, הוא זה שיותר פועל עליי ומשמעותי לי. התגובות לא משפיעות על איך שאני כותבת, אבל כן על התדירות שבה אני מפרסמת דברים. היו תקופות שפרסמתי הרבה והבנתי שאני ממש צריכה את הפידבק הזה כל הזמן, אז הפסקתי. יש בזה משהו ששם את היצירה כל הזמן בחוץ, ויש בזה משהו טוב. בין שאנשים אוהבים ובין שלא; זה עושה משהו באיך שאת מתייחסת ליצירה״.


איך נעשתה עריכת הספר?

"בגדול, החוויה שמישהו נוגע לך בטקסט היא חוויה קשה. זו תחושה של רצון לגונן על הדבר, להגיד 'זה שלי'. כבר קרה לי שאנשים הציעו תיקוני עריכה והיתה לי תחושה שאם אני עושה משהו מסוים - אין שיר, הוא מת, רצחתי את השיר. הכול נראה קריטי וחשוב. ומה שקרה עם עורך הספר עודד וולקשטיין הוא שכבר במפגש השני שלנו נפתחתי לחלוטין לדברים שלו, למילים שלו. היה לי קובץ עם 180 שירים, ולא היה לי מושג איך להפוך את זה לספר. שלחתי לו אותם, והבן אדם ישב וקרא את כל השירים שלי. מעבר לזה שהוא אמר דברים נורא יפים והביע עניין להמשיך לעבוד על זה, מה שתפס אותי זה שהוא אמר דברים על השירים, אבל אלה היו דברים שקשורים ממש בי, באישיות ובהתנהגות שלי. מה שהשירים עשו לו זה מה שאני עושה לאנשים במערכות יחסים, והדברים הלא טובים שהשירים עשו לו הם הדברים שאני עושה לעצמי במערכות יחסים. הבנתי שהוא רגיש לטקסט ושהוא הבין משהו פונדמנטלי.
 

"העריכה נעשתה במקום, on the spot: היה קובץ של 100 שירים, והיינו נפגשים ועורכים בכל פעם 15 או 20 מהם, והיה מתפתח דיון. הבעיה בעריכה בדרך כלל היא שיש גבול שמעבר לו את מרגישה שזה כבר לא שלך. אבל כאן, ברגע שאני הייתי בתוך הדבר הזה והיה בינינו שיח, זה נשאר שלי כל הזמן".


מה לגבי סדר השירים?

"לא רציתי שבספר יהיו שערים, כי בעיניי זה משהו אנכרוניסטי שהופך את הדברים לברורים מדי. משהו הרגיש לי אלים בדפים חלקים באמצע הספר. מצד שני, ידעתי שיש שירים עם נושאים ברורים - אהבה, עבודה, עיר, מחאה, מעמד. אז חשבתי לבנות את זה כך ששירי העבודה משמשים מעברים בין הנושאים האחרים ולנסות דרך זה להגיד משהו על החיים שלנו פה ועל מה שהעבודה עושה להם, על איך שהיא מנהלת את המקום שאנחנו חיים בו ואת הזמן שאנחנו קמים בו בבוקר ואת המקום ששאנחנו נמצאים בו פיזית. זה כאילו לספר היתה תנועה משלו: בחרנו שיר ראשון, ואיכשהו חיברנו שיר לשיר באינטואיציות של שנינו, ונוצרו חיבורים, סיפורים קטנים, קצב בין השירים ודברים שלא ידעתי שנמצאים שם.
 

"אני כותבת המון שנים, אבל יש משהו בלהוציא ספר ולהתייחס אליו בתור יצירה שלמה שגורמת לך להבין דברים. אחד המחזורים שאני אוהבת בספר הוא המחזור על הנשים, שמתחיל ב'כל הזכויות שמורות' ומסתיים ב'תנו לי יום אחד'. זה מחזור אינטנסיבי. יש שם רצח ואונס, אבל פתאום, כשהוא מופיע ככה, אני חושבת, 'הנה מה שאני מנסה להגיד - כל הדברים האלה ביחד'".

 

 

"אם אשב בבית – לא יהיה לי על מה לכתוב"


קל לשייך את שיריה של חכימי לשירה המזרחית הצעירה, שזוכה לפופולריות עצומה במרחבים ציבוריים, אינטרנטיים וכתובים. ואכן, יש הרבה מן המשותף בינה ובין משוררים אחרים מהעולם הזה - בחוויות האישיות, בדור, באופן ההסתכלות על הדברים ובשימוש בשפה. אך המזרחיות אינה העיסוק העיקרי בשיריה. היא נשזרת אל תוך חוויות החיים שלה בצד מערך אחר ומגוון של עולמות שהיא כותבת עליהם ומתוכם: mkhr_nbvd
עטיפת הספר

 

״אתם מדברים עליהם

שנשארו

מאחור

עם המשפחה שלהם

עם התבשילים והאבק במושבים הזנוחים

עם המטפחות של הסבתות והזקן הלבן של הסבים

עם בנקאים כועסים ומכתבים ממשלתיים.

אתם לא מדברים עלי

אני הייתי קצינה בצה״ל

המסדר יעבור לדום

ותדע כל אם עבריה״.

(מתוך השיר ״אתם לא מדברים עלי״)

 

איך את רואה את השירה שלך ביחס לשירה המזרחית הצעירה?

״אני אישה, אימא שלי נולדה במרוקו ומשפחתו של אבי הגיעה מפרס, אני בת 32. אני מזרחית, מה אני אעשה. אלה המרכיבים של הזהות שלי, ובסופו של דבר, אנחנו כל הזמן כותבים את עצמנו ואת מה שקורה לנו, אז זה נכנס לשירים, כי אני מתעסקת בלהיות בן אדם בעולם, ולא בפרחים ובעננים. להגדיר את זה פרופר בתור שירה מזרחית כן או לא, זה לא התפקיד שלי, אבל אני יודעת שאנשים מחפשים הגדרות, ובגלל שהעיסוק במזרחיות הוא לא העיסוק המרכזי בשירים שלי, מישהי פעם אמרה באיזה אירוע שהשתתפתי בו: 'איך אפשר לדעת שמזרחית כתבה את השיר הזה?'. אז יכול להיות שאי אפשר לדעת, או שמספיק לקרוא את שם המשפחה שלי. בכל מקרה, אני לא מרגישה שאני צריכה תמיד להגיד את הדבר כדי לדבר את הדבר. זה לא האופן שבו הדברים יוצאים, לא תמיד, ובמובן מסוים, אני חושבת שפעמים רבות העמדה שמתוכה אני כותבת בשירים היא המקום המזרחי הזה. גם אם אני לא מדברת על זה, לא קוראת לזה בשם, אני מדברת מתוך הדלפק של הכספרית בבנק, מתוך המפעל, מתוך המזוודה.
 

"זה כמו שירה נשית, שהיא מבחינתי שירה שאישה כתבה. היא לא חייבת לדבר על נשיות או להזדהות כאישה, אלא פשוט לכתוב מתוך היותה אישה. השיר 'חדרי ישיבות', למשל, נכתב מתוך חוויה של אישה בעולם של גברים שחווה את הדבר הזה על הבשר שלה. זה לא שאני מרגישה שאני צריכה להגיד משהו, ואז אני אומרת אותו, אלא שמשהו צריך להיאמר, ואז הוא נאמר בשיר. השיר 'אתם לא מדברים עליי', למשל, ישב לי בבטן הרבה מאוד זמן, בעקבות מייל בחברה שעבדתי בה שהיה כתוב בו 'זה בסדר לצאת מרוקאים לפעמים'. זה זיעזע אותי. אף פעם לא שמעתי דברים כאלה קודם. מבחינתי, מרוקאים זה הסבא והסבתא שלי במושב, ואין שם אנשים רעים, אין שם גנבים. גם אנשים שמדברים את הגזענות ההפוכה הזאת מבינים במה מדובר כשהם קוראים אותו״.
 

  • " בן אדם הולך לראיון עבודה ויושב מולו מישהו שמנסה להבין מי זה הבן אדם הזה, והוא נכשל במשימתו מראש, כי אי אפשר להבין בשעה מי זה האדם הזה. אז יש דוקטרינות ושיטות שאמורות לעזור לו להבין מי את, ואת מזהה אותן, כי גם את עברת ראיונות עבודה. את חלק מהסיסטם המגוחך הזה "


התמה העוצמתית ביותר לטעמי בספר, וזו שהספר שואב ממנה את שמו, היא העבודה. חכימי מתארת את עולם העבודה כעולם אכזרי וחסר רחמים, ביורוקרטי, אבסורדי, רפטיטיבי. בכך היא מתכתבת עם אחרים שהפכו את העולם הפקידותי, או הקפיטליסטי, למרחב שממנו יכולה לצמוח יצירה. חכימי היא מהנדסת מכונות במקצועה, ונדמה כי משהו מהעיסוק הזה נכנס לאופן שבו היא מביטה בעולם ומשתמשת בשפה. לאורך כל הספר שזורים שירי חיפוש העבודה ושירי העבודה (ביני לביני כבר התרגלתי לקרוא להם ״שירי מכונות״); מעין אפיזודה אינסופית, לפרקים מייגעת ולפרקים מותחת. כך או כך, אנחנו נסחפות לחיפוש העבודה של חכימי. אנחנו ממלאות איתה את השאלונים, מזיעות איתה מול המראיינים, אנחנו משכתבות איתה את קורות החיים ושולחות, שוב ושוב ושוב. רציתי, באותה המידה, שתמצא כבר עבודה ושלא תמצא, שהחיפוש יימשך לנצח. במובן זה שיריה מצליחים לייצר נרטיב פנימי שמניע את נימי הנפש בעלילתו, קצת כמו פרוזה, אבל בכלים אחרים לחלוטין, במקצבים אחרים:

 

״ואם יהיה למראיין בחדר הישיבות הממוזג מצב רוח טוב

כזה של אמצע השבוע

ואם הוא לא רב עם אף אחד הבוקר לא בבית ולא בכביש

ואם העיניים שלי ייראו לו טובות

ואם הוא בכלל מחפש עיניים טובות

ואם הריאיון יתקיים במרחק זמן סביר מארוחת הצהריים

ואם הוא יחשוב שהוא מבין מי אני

כאילו בכלל אפשר להבין מה זה בנאדם

ואם הוא ישב בנוחות על הכיסא המשרדי בחדר השקוף

ולא יהיה מוטרד מדברים אחרים

אז יש לי סיכוי טוב לעבור את ראיון העבודה הזה

סיכוי טוב מאוד".

(מתוך השיר ״סטטיסטיקה של ראיונות עבודה בהשראת פרק״)

 

מעניינים אותי המקומות שבהם העבודה נכנסת לשירים שלך והיחס שלך לעבודה. בשיר הראשון בספר את מתכתבת עם המחזה ״העלאה בשכר״ של ז׳ורז׳ פרק. אבל לתחושתי, פרק הוא מרוחק ומשועשע, והתסכול מהביורוקרטיה וממקום העבודה בשבילו הם תרגיל אינטלקטואלי, ואילו את ממש כותבת מהלב, מתוך הזדהות עמוקה.
״למדת פעם תכנות? כשקראתי את 'העלאה בשכר' זה טמטם אותי, כי זה בדיוק כמו רקורסיה בתכנות: זו פונקציה שקוראת לעצמה, ואת לא יכולה להשתחרר מהלופ הזה. זה לא מפסיק לשעמם אותך. ובדיוק כשקראתי את הספר הזה הלכתי לראיון עבודה בגוגל, וזה היה אחד הדברים הכי סיזיפיים שעשיתי בחיי, ויצא לי כבר לעשות דברים סיזיפיים בחיי. היה משהו בחוויה שהיה כל כך מגוחך ורנדומלי. הרי בן אדם הולך לראיון עבודה ויושב מולו מישהו שמנסה להבין מי זה הבן אדם הזה, והוא נכשל במשימתו מראש, כי אי אפשר להבין בשעה מי זה האדם הזה. אז יש דוקטרינות ושיטות שאמורות לעזור לו להבין מי את, ואת מזהה אותן, כי גם את עברת ראיונות עבודה. את חלק מהסיסטם המגוחך הזה. כשהייתי שם, הם התכנסו לישיבה, ומישהי אמרה 'הכי חשוב לדבר על מתקן הגולף בקומה 32'. ואני אמרתי לעצמי - זה אמיתי, אלה החיים של האנשים האלה.

 

"לפעמים אנשים קוראים לשירים שעוסקים בעבודה בספר ציניים, ואני נעלבת, כי זו תכונה שאני סולדת ממנה, למרות שאני קצת צינית. מה שכן, יש איזו הגחכה. אבל נגיד השיר על סוז, שבאמת היתה השכנה שלי באופן ספייס, זה שיר עליה ועליי ועל הניכור הזה והאדישות הזאת והבדידות הזאת שיש לאנשים שבאים לעבודה, ומישהו מעלים להם את הקוטג' מהמקרר וזה הורס להם את היום והם בוכים בקובייה שלהם וזה לא מעניין אף אחד. כולם מעמידים פנים שהם לא שומעים אותם, וזה נורא״.


היית רוצה לעבוד בשירה?

״אני לא כל כך יודעת. אני יכולה לשבת פה ולהגיד שאני מאוד אוהבת לעשות את זה, ואם היתה לי יכולת לגור בפריז או בתל אביב, מול הים או לא מול הים, לכתוב כל היום ולחיות מזה, אז לכאורה זה היה אידיאלי לאדם שהוא אמן ונפשו בתוך הדבר הזה. אבל יש כל כך הרבה משקעים: הבסיס שממנו אנחנו נהיים אנשים בוגרים, המקום הזה של איך שגידלו אותי בבית וכמה חשוב שיהיה מקצוע. ההורים שלי במקרה הצליחו להגיע לאן שהגיעו, מילדות בשכונת התקווה וממושב מבודד בדרום. בגלל שהם היו קצת יותר מוכשרים ממי שסביבם, שלחו אותם לפנימיות בגיל 13, וכל החיים הם עבדו בשביל השכלה. אז לי היה ברור שאני צריכה מקצוע. זה משהו שהוא בדי.אן.איי שלנו. לא יכולתי אחרת. הלכתי לאוניברסיטה ללמוד ובחרתי מקצוע.


"היום אני לא יודעת איך המקצוע והשירה יכולים להשתלב יחד. תמיד כתבתי, אבל עכשיו זה באמת קורה, וצריך להיות שם ולעבוד בזה כדי שאנשים יקראו ויקשיבו ויתרגמו את השירים. מצד שני, אם אני רק אשב בבית ולא תהיה לי עבודה, אני לא יודעת אם יהיה לי חומר לכתוב עליו״. תהלה חכימי (צילום: תומר גרדי)
להחיות את המכונה. חכימי (צילום: תומר גרדי)


כן, כי השירים שלך הם מתוך החיים; הם לא ממקום מרוחק ופילוסופי.

״הדברים, השירים, יוצאים כשאני בתוך הדבר - מערכת היחסים, הכאב שאחרי שברון הלב, כשאני בתוך החווייה של האופן ספייס, של המפעל, של המטוס, כשאני במקסיקו סיטי״.


את אוהבת את המקצוע שלך?

״הנדסת מכונות היא מקצוע מאוד רחב, ובכל מוצר, מפעל ותהליך, בכל חברה שיש לה מכונה צריך מהנדס מכונות. יש פרויקטים שעבדתי בהם שהיו בהם הישגים קטנים, משחקים מחשבתיים עד שאת מצליחה לראות את זה עובד, להחיות את המכונה. ויש פרויקט שעבדתי בו שהיה פרויקט חדשני, מתקן-על עם שלושה רובוטים, משהו סופר גלקטי אוטומטי. ואז יש את החדשנות ואת החוויה של לראות אותו עובד בפעם הראשונה.
 

"לפעמים זה קשה, כי זה עולם מאוד גברי, וכמעט בכל חדר ישיבות תמיד מישהו יגיד משהו סקסיסטי. תמיד יהיה הדיבור הזה של המילואים. אני יודעת לדבר את הדיבור הזה ולשחק את המשחק, אבל אני לא מעוניינת. מול זה, יש רגעים שאת אומרת למי יש כוח; קשה לקחת את עמדת המטיפה, הנוזפת כל הזמן. מה לי ולזה. וברגעים אחרים את אומרת - דווקא פה אני צריכה להיות״.
 

מה הדמיון בין שירה ובין הנדסת מכונות?

״משוררים מבוגרים ומהנדסים מבוגרים דומים מאוד. הם כל הזמן באים להסביר לך״.



השקת הספר "מחר נעבוד" תתקיים ביום שני, 24.11,  בפסאז' (אלנבי 94) בתל אביב
הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus