חמשוסר

אדם, עץ, שדה

פיני אמיתי //
8.1.13
אדם, עץ, שדה
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
חמשוסר
ט"ו בשבט בירושלים של פעם היה חגיגה אמיתית, שבה זכו הילדים לטעום חרובים, צימוקים, שקדים וגם... את המן שאכלו בני ישראל במדבר. אדם, עץ, שדה: פיני אמיתי בסיפור מתוק לחג


אם מוכנים אתם לקפוץ איתי יחד אחורה, קפיצה בת 77 שנים, אקח אתכם לרחוב היהודים אשר בירושלים העתיקה. בואו, עלו נא אחרי במדרגות האבן הממורקות, המוליכות אל ה"חוּצר", היא חצר היהודים, שאינה אלא חצר ככל החצרות של אותם הימים, שכולן עשויות היו ריבוע גדול, מרוצף כולו באבני מיזי-אחמר אדמדמות, ובתים סביב לו, ודלתות הבתים כולן פונות אל החצר פנימה. ובמרכז החצר - בור המים.  

                                                  

היום, על אף הגשם, פתוחות כל דלתות הבתים, וקולות של חג בוקעים מכל עבר, קול מצהלות חדווה וגיל של ילדים, עולים ומציפים את החצר, יורדים ומתדרדרים אל חללו הסואן של "חרת אל יהוד", הוא רחוב היהודים, משם עלינו ובאנו גם אנו והתקבלנו  בברכת "ברוכים הבאים"!

 

הינה כי כן, הגענו בשעה טובה; במרכז החצר, ליד הבור, ניצבת סבתא זלאטע עם חיוך זוהר על פניה, סל נצרים בידה, וסביבה חבורה עליזה של זאטוטים המקפצים, צוחקים וצורחים בקולותיהם הדקים: לי! לי! לי! וסבתא שולחת את ידה ושולפת מתוך הסל בזו אחר זו שקיות נייר חומות, בטנוניות, אשר למראן בלבד כבר טובעת הלשון באגם של ריר - שהרי כולנו יודעים מה עשויות להכיל שקיות כאלה בחג האילנות.

 yd_msdr_dblym9
 


טעם גן עדן

 

מה, מי לא יודע? סבתא זלאטע קוראת לזה "חמשוסר", לאמור: מטעמים של חמישה-עשר בשבט. שימו לב: ברגע זה קיבלתי גם אני שקית כזו, ובתוכה... ממש לא יאומן! שני חרובים, חופן צימוקים, שקדים אחדים, אפויים וממולחים, קומץ צנוברים לבנבנים, מקולפים! שתי דבלות מסוכרות, עגולות ולחוצות, ושלושה "פירות בלח", לאמור, תמרים דבקבקים צמודים ואחוזים זה בזה. ואחרון-אחרון, פרי ש... איננו פרי, משום שאין לו קליפה, לא פיטם ולא עוקץ, צבעו אולי היה פעם לבן, גודלו וצורתו כאגוז מלך, ופניו דביקים. מי שנוהגים לבדוק כל דבר לפני שהם טועמים, מגלים מיד שיחד עם חול, אבק ופיח התנורים, דבוקים שם גם כנפיים ורגליים של זבובים וקרוביהם. אבל לנו, הילדים, עניין זה לא כל כך הפריע, שהרי באותם ימים גם ה"לדר" וה"במבליק" היו בדרך כלל מצופים בשברי גפיים וכנפיים של חרקים חובבי מתיקה, אשר ברוב להיטות נדבקו אל פני הכדור. 

 

"מה זה?", שאלתי, ונעניתי... "מָן הוא". ואף כי קטן הייתי וזמן רב עבר מאותו היום, אני עוד זוכר את מבוכתי: "מה? מן אמיתי, כמו זה שאכלו בני ישראל  במדבר?". בחרדת קודש שלחתי את לשוני ללקק ולטעום טעם גן עדן. אף כי לא ידעתי טעמה של "צפיחית בדבש", ציפיתי בכל לבי שכזה יהיה טעמו.

ואכן, קרוב היה, אבל המרכיב העיקרי בטעמו של זה היה... חול, הרבה חול. עם זאת, מתוק היה. וגם (אם לא ידעתם) אין החול ממעיט מערך ה"מן", שכן החול הוא זה שבא ומעיד כאלף עדים ש"מן" זה בא מהמדבר. ומכיוון שלא ידענו מה טיבו של המטעם, בירכנו 'שהכל נהיה בדברו" וליקקנו בשמחה.   

 

יום אחד, אחרי שנים רבות, אני מוצא את עצמי אי שם, לא רחוק מסנטה קתרינה אשר במדבר סיני, במקום שבו צומחים עד היום אשלים אשר ממוהל עלוותם מתפרנסות כנימות קמחיות, מחפש את הכנימות המפרישות מן.

 

כידוע, את עודף הנוזלים והסוכרים מפרישות הכנימות בטיפות זעירות המכונות "טל דבש", המשמש בעיקר כמטעם של נמלים. יש הטוענים שהמתוק-המתוק הזה הוא ה"מן" שאכלו בני ישראל במדבר. מסתבר שהכנימות האלה (ואחרות) מצויות גם על צמחים אחרים, כמו שיטה וינבוט. במקומות שיש בהם כנימות רבות, מצופות האבנים בגלזורה של סוכר, המשמש מטעם לרועים ולצאנם. אך המטעם הנמכר בירושלים העתיקה בשם מן (מנא סלו) מיוצר ומיובא מעירק.  

 

הבדואים שוכני המדבר מספרים שהמן אף פעם לא הפסיק לרדת, והוא ממשיך ויורד מהשמים להחיות את נפשם של מי שעודם תועים במדבר. אשרי המאמין.  

 

bayit_hai3
פיני אמיתי הוא חוקר חרקים, מהאורים והתומים בתחום בישראל, אוטודידקט ואמן ייחודי. היום מדריך ילדים ובני נוער בגן החיות התנ"כי בירושלים. הסיפור משוחזר מתוך "דבר לילדים".

                                                             

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו