קריאת ילדים תינקסטוק
שלום כיתה א'
social
facebook whatsup email tweeter
זהר אלמקייס //
17.8.17
שלום כיתה א'
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"יותם שווימר: ספר טוב, שמותאם לשלב שבו נמצא הילד, יגרום לו לא רק להגיע להישג בקריאה עצמאית, אלא יגרה אותו לקרוא עוד. זו המטרה האמיתית של ספרי ראשית קריאה – לקסום את הקסם שספרות הילדים וספרות המבוגרים יודעות לעשות כאשר הן כתובות היטב"
"יהודה אטלס: ילדים שיושבים בחיק הוריהם יזהו תמיד קריאה עם תחושת הגוף ועם הריח של ההורים. הבושם וקשר החושים ההוא הם לכל החיים. הרי אנחנו, בסך הכול, בעלי חיים. אתה רואה שגורי כלבים זקוקים לליקוק כדי לשרוד. אז הקריאה נהפכת לליקוק"
"שהם סמיט: בחוויית הקריאה המשותפת, במיטבה, ילד נהנה מעצם השהות יחד, מאינטימיות ומהעשרה הדדית. יש לקוות שיזכה לשמוע הגייה נכונה של מילים וביאורים למילים שאינן מוכרות לו, ואם ההורה שותף בבחירת הספרים, ייהנה הילד ממגוון גדול יותר ומחשיפה לספרות טובה"

להיכנס בשערי עולמה המופלא של הקריאה

אחד בספטמבר הוא התאריך שבו ילדים רבים ייחשפו לראשונה לפעולת הקריאה. כיצד יש ללמד אותם לקרוא? באילו רגישויות מצטיינת קריאה של ילדים, ואילו נעדרות ממנה? והאם יש להם בכלל סיכוי בעולם של סמרטפונים ורשתות חברתיות? אנשי ספר, עם התמחות באגף הילדות, עונים

"ספרות טובה היא התשובה", אומרת הסופרת, המתרגמת והמבקרת שהם סמיט. "בספרות טובה תמיד מתקיימת סינתזה בין סגנון מעולה ובין תכנים מעניינים ומורכבים שמונעים מהסיפור להיות צפוי. ספרות טובה מחברת את האדם אל עצמו ואל העולם, מרחיבה אופקים ופורעת גבולות". האמת הכמעט-אוניברסלית הזאת עלתה אגב שיחה על אלו שבאים בשעריו, כמדי אחד בספטמבר, של עולם הקריאה: ילדי כיתה א׳. אנחנו מדברות בעיתוי נהדר: מועד קיומו של הפרויקט "שלום כיתה א׳", הכולל סדרת אירועים להורים ולילדים שתתקיים בבית אבי חי, ומועד שידור הסדרה הדוקומנטרית של ענת זלצר ומודי בר-און "עוד סיפור אחד ודי" בערוץ יס דוקו, שסמיט היא אחת ממשתתפותיו.

 

מובן שמיומנות הקריאה נרכשת בתהליך ממושך ומורכב, ובו קפיצות ונסיגות, התחבטויות ועמידה במקום, אבל האם, אי-שם בתהליך הזה, נטמע אצל הילד או הילדה דבר מה שהוא מעבר ליכולת הקריאה בלבד? נאמר, אהבת הספרות? הצמא לסיפורים? או שמא דווקא בין כותלי בית הספר, במקום המוסדר והממוסד הזה, מתרחקים הילדים והילדות מן ההפלגות המרתקות שהספרות יכולה להציע?

 

"אני חוששת שבית הספר איננו המקום שבו ילדים נחשפים לספרות מלהיבה ומאתגרת – וחבל מאוד! הנה לנו זירה שבה ילדים הם קהל שבוי, וניתן לחשוף אותם לספרות טובה", אומרת סמיט, "אפשר שחלק מהבעיה נעוץ בפער הקיים אצל ילדים בין רמת מחשבה גבוהה לשליטה מוגבלת בכתיבה, שהיא משימה טכנית לא קלה. הפתרון הוא להמעיט בעבודות הבנת הנקרא מן הסוג המייגע ולהרבות בשיחות עם ילדים על ספרות טובה ועל הקשר של הסיפור לחייהם ולעולם. בספרות טובה יש הכול!".

 

לקסום את הקסם

 

יותם שווימר, מכתב העת "הפנקס", מחזק ומוסיף: "אני מאמין שסיפור טוב הוא הדבר הכי חשוב לקוראים מתחילים, משום שספרות לראשית קריאה אמורה לשמש שער לעולם הספרות, ולא רק להקנות מיומנות קריאה עצמאית. כמו בכל שלב התפתחותי ובכל גיל – ספר משעמם ודידקטי, שאין בו סיפור טוב ובנייה מוצלחת של עלילה, ייכשל גם במבחן ההנאה של הקוראים וגם באפקטיביות שלו להיות חוליה בשרשרת הקריאה שלנו. כשכותבים לילדים שמתחילים לקרוא, צריך להעניק להם סיפורים טובים על אחת כמה וכמה. הפן האורייני של ספרי ראשית הקריאה הוא חשוב, וצריך לקחת אותו בחשבון, כמובן, אבל מבחינתי, הוא לא הדבר המהותי. ספר טוב, שמותאם לשלב שבו נמצא הילד, יגרום לו לא רק להגיע להישג בקריאה עצמאית, אלא יגרה אותו לקרוא עוד. זו המטרה האמיתית של ספרי ראשית קריאה – לעודד את הילדים לאהוב ספרות, לחשוף אותם לעושר שטמון בספרות ולקסום את הקסם שספרות הילדים וספרות המבוגרים יודעות לעשות כאשר הן כתובות היטב".

 

 

יותם שווימר צילום רני גרף
יותם שווימר (תצלום: רני גרף)

 

 

הסופרת אורה קרופיק, שהיתה גם מורה לכיתות א׳-ב׳ שנים ארוכות, מדברת גם על חשיבותן של השיחה עם ילדים בימיהם הראשונים בכיתה א׳ הנוגעת לצורך בידיעת קרוא וכתוב ושל יצירת המוטיבציה הנלווית לכך. "אחר כך", מספרת קרופיק, "הם נחשפים ומקשיבים לספרים רבים הקשורים לעולם התוכן שלהם: חברויות, יריבויות, קבלת העצמי והאחר, משאלות שרוצים להגשים; סיפורים שיש בהם הומור, סיפורים בעלי דמיון. סיפורים אלה, שחלקם מוכרים להם עוד מימי הגן, משמשים מצע רך ומוכר המקלים את הסתגלותם לכיתה א׳ ומסייעים להם בסיפוק צורכיהם".

 

כמורה, קרופיק למדה לזהות ולהכיר היטב את הזיכרונות המלווים רבים מאיתנו בראשית הלימוד: "מתנסים בתחילה בקריאת סיפורים בהתאם לתנועה הנלמדת (עדיין בסגנון ׳דנה קמה, רמה שרה׳), וככל שמתקדמים בהכרת התנועות האחרות, הטקסטים משתכללים יותר ברמת העניין. כך יוצא שאם בראשית או באמצע תהליך הקריאה הטקסטים משעממים והקריאה טכנית, בא הפיצוי האחר בדמות הסיפורים והשירים שמקריאים, שלהם הם מאזינים בעניין ובאהבה".

 

הקריאה נהפכת לליקוק

 

ההאזנה, סוגיה בפני עצמה, מעלה שאלות מסקרנות. האם יש הבדל בין האופן שבו ילדים חווים ספרות המיועדת להם בקריאה עצמאית ובין חוויית ההאזנה להורה המקריא? יתרה מכך, האם לימוד קריאה משמעותו בהכרח אובדן של קסם חווית ההאזנה? כל בני ובנות שיחתי הסכימו בלי סייג כי ההקראה חשובה גם כאשר הילד או הילדה קוראים באופן עצמאי.

 

"ההנאה והאהבה לשמיעת סיפורים לא עוברת בגיל שש; גם תיכוניסטים וגם בני 50 מוצאים ערך רב כאשר מקריאים להם סיפור או מספרים בעל-פה. זו חוויה חזקה ובסיסית מאוד", אומר שווימר, "ההקראה גם לא פוגמת בחוויה או ברצון של הילדים לקרוא בעצמם. יש משהו קשה, מתסכל ומאתגר בהתחלת קריאה עצמאית, אבל עם זאת, זה מרגש מאוד, מסעיר, מלהיב ומספק. הקוראים הצעירים מרגישים ניצחון קטן בכל פעם שהתגברו על מילה קשה, למדו מילה חדשה, סיימו פרק או את הספר כולו. זה שריר שהם מפתחים – כל אחד בקצב שלו – אבל לפעמים גם כיף לחזור לחיק החם והקל והנעים של ההקראה ולאותו קסם, שלא צריך לבטל אותו מהר כל כך".

 

סמיט מוסיפה לדיון על חוויית הקריאה גם את האינטימיות הנוצרת בין ההורה המקריא לשומע ואת הלמידה הפוטנציאלית של חוויה זו: "בחוויית הקריאה המשותפת, במיטבה, ילד נהנה מעצם השהות יחד, מאינטימיות ומהעשרה הדדית. יש לקוות שיזכה לשמוע הגייה נכונה של מילים וביאורים למילים שאינן מוכרות לו, ואם ההורה שותף בבחירת הספרים, ייהנה הילד ממגוון גדול יותר ומחשיפה לספרות טובה, לקלאסיקה וליצירות שהשפיעו על ההורה בילדותו (והנה חיבור נוסף, לילדותו של ההורה, לזמן ולמקום אחר). והדבר החשוב ביותר: כשההורה נלהב, הילד חש זאת, נדבק בהתלהבות, וכך נדבק בחיידק הקריאה. גם בקריאה עצמאית יש ברכה. הילד מפתח את יכולת הקריאה העצמאית, לומד ליהנות משהות בחברת עצמו, מגלה עולמות חדשים, מתמודד עם  שמות זרים ועם מילים לא מוכרות, ודווקא הזרות, לא פעם, היא שמהלכת קסם. חשוב להתנסות בשתי החוויות, ולא לחדול מקריאה באוזני הילדים, גם לאחר שרכשו את הקריאה בעצמם ואפילו אם הם מיומנים (אפשר להתחלף בתפקידים, אבל להתאפק ולא להפוך את זה לשיעור/מבחן קריאה). אין תחליף לשעות הפלנל הקסומות האלה".

 

הסופר יהודה אטלס, המשתתף גם הוא בסדרה "עוד סיפור אחד ודי", מחזק את התפיסה בנוגע לקשר המיוחד שנוצר באותן שעות פלנל קסומות, ואף מגיב למנהג עכשווי ברוח התקופה: להשמיע לילד או לילדה הקלטה של סיפור לפני השינה. "לדעתי, זה פסול מעיקרו", אומר אטלס. "ילד זקוק להורה הקורא לידו. מוטב שאצטט מה שאמר בעניין זה הסופר והמאייר האמריקאי מוריס סנדק (׳ארץ יצורי הפרא׳): 'כשאבא שלי היה קורא לי, הייתי נצמד אליו, עד שנהפכתי לחלק מחזהו או מזרועו'.

 

"אני חושב שילדים שיושבים בחיק הוריהם יזהו תמיד קריאה עם תחושת הגוף ועם הריח של ההורים. זה מה שיהפוך אותם לקוראי ספרים. הבושם וקשר החושים ההוא הם לכל החיים. הרי אנחנו, בסך הכול, בעלי חיים. אתה רואה שגורי כלבים זקוקים לליקוק כדי לשרוד. אז הקריאה נהפכת לליקוק. כשאתה לא רק שומע סיפור טוב, אלא גם נלחץ אל האדם החשוב לך ביותר בעולם, נקשר בינך ובין הספר קשר בל-יינתק. אם יש איזו עצה שאני יכול לתת להורה, אומר רק זאת: אם אתה מחפש דרך להתקרב אל ילדך, אין דרך טובה יותר מאשר לחבק אותו ולקרוא באוזניו מספר׳".

 

קריאה נוספת: כיתה א' כפי שהסברתי לנכדתי

 

בעיית החיים החברתיים

 

בחנות הספרים התל אביבית המגדלור מתקיימות באופן סדיר שעות סיפור לבני 3-7 שבהן לאינטימיות המשפחתית נוסף רובד חברתי. נוגה מצוות החנות מספרת על המוטיבציה שהובילה לקיום המפגשים: "רוב שעות הסיפור הן חינם, והרעיון הוא להנגיש לילדים את המפגש עם סופרות וסופרים ומאיירים ומאיירות. לכך נוסף המפגש עם ספרים חדשים ועם סופרות בתחילת דרכן, או עם ספרים שעוסקים בעינינו בנושאים מעניינים וחשובים – בעלי חיים, למשל, או עצמאות, או דווקא ילדות-בנות. כל מה שעוסק בנושאים לא סטנדרטיים, מגוונים ומורכבים".

 

לכך נוסף גם צד ויזואלי חשוב: "אנו תמיד משלבות בין הקראה ליצירה כדי להעניק פנים נוספים לחוויה של מה זה לשמוע סיפור – לא רק מילים, אלא גם התייחסות למה שהמאייר או המאיירת מוסיפים לסיפור; המילים והדברים שאפשר לעשות איתן". אל הדברים שנעשים בין דפי הספרים נוספות גם הפעילויות בין כותלי החנות עצמה: "בשעת סיפור אידיאלית יש שיחה, קודם כול. אנחנו שומעות מה יש לילדים לומר על הספר, והם מגיבים זה לזה והולכים למקומות שהם מעבר לטקסט הכתוב", מוסיפה נוגה. היא מציינת לדוגמה את שעת הסיפור של הספר "מעיל ושמו שמואל", שבה פגשו הילדים את הסופר דרור בורשטיין ואת המאיירת אפרת לוי: "אפרת יצרה כמה גלילי צביעה ענקיים של ציורים מתוך הספר, והילדים ישבו בקבוצות וצבעו יחד ודיברו ביניהם על הספר. בורשטיין כתב על המפגש הזה ותפס בעיניי משהו מהמהות של שעת סיפור".

 

וכשהילד יוצא מחיק ההורה, האם העולם החברתי של בני גילו מעודד אותו לקרוא? אטלס, בצער רב, גורס שהתשובה היא לא: הן בשל האופי של החיים החברתיים, והן בשל רוח התקופה הטכנולוגית למכביר. "בעיה אחת עם הקריאה היא האי-פופולריות של הקורא: ילד קורא לא יקבל שום מניה חברתית בשל כך. הוא לא יהיה יותר מקובל או אהוד. כשאני הייתי ילד, כולנו קראנו; גם התלמידים הטובים פחות. קריאה היתה אז נורמה שקיבלנו מהורינו. קריאה היא פעילות שקטה ואינטימית. אם אתה ילד קורא, לא נראה שתהיה מקובל בזכות זה. לפעמים ילדים קוראים אפילו מזולזלים, מכונים 'חרשן' או 'חננה'. הילדים הפופולרים היום הם בעלי תכונות אחרות: שוויצרים, מוחצנים, יודעים להצחיק, חוצפנים, קוּלים, יודעים להתלבש ולהסתפר על פי צו אופנה האחרונה. ילדים קוראים בדרך כלל אינם כאלה".

 

 

יהודה אטלס_משה שי(2)
יהודה אטלס (תצלום: משה שי)

 

 

"נוסף על כך, ילדים היום הם קצרי סבלנות. הם חותרים לסיפוקים מיידיים ומורגלים אליהם", אומר אטלס, "כל דבר צריך להיות כיף, ומיד: אוכל, סרט, הצגה, קייטנה. היה לך כיף? – זו השאלה היחידה שהם נשאלים, גם בידי ההורים. והרי אפשר לשאול עוד שאלות, כמו: 'למדת מזה משהו? לקחת מזה משהו לחיים?'. אם הכיף הוא חזות הכול, אז ילד קורא עמוד ראשון של ספר, ולא מוצא חן בעיניו – הוא זורק את הספר. אבל ספרים הם סוג של מאמץ נפשי. אם הספר טוב, שכרו בסוף גדול ונפלא".

 

בכך, אולי, נבדלים הילדים אוהבי הספר מחבריהם: "מי שאוהבים לקרוא ספרים הם בעיקר ילדים סקרנים או כאלו שפחות מזריקים לווריד את הטלפון הסלולרי ואת הוואטסאפ והפייסבוק. מי שעסוק כל היום בטלפון הסלולרי נהיה באופן אוטומטי למכוּר לפּוּלסים קצרים וקצרצרים, ועקב כך, לחסר סבלנות לקריאה, שהיא דבר לגמרי אחר. קריאת ספר היא תהליך ארוך שתובע מהקורא להסתגל לסגנון חדש, לנוף חדש ולגיבורים חדשים. מי אמר שזה דבר שאפשר ישר להתאהב בו? כשאתה קורא ספרים, אתה צריך לעתים קרובות להתאזר בסבלנות עד שזה יתפוס אותך. אני זוכר את עצמי כילד וכמבוגר קורא ספר עד עמוד 50 ולא מבין מה העניין, ואז, כשאני תופס במה מדובר - חוזר וקורא מההתחלה. אין כאן הבטחות".

 

הצורה גם כן חשובה

 

אסופה יפהפייה שיצאה לאור באחרונה בהוצאת מקום לשירה וכחלק מכתב העת "ננו-פואטיקה", מנסה להתמודד, בין היתר, גם עם השפה החדשה הזאת. "בשלישי בשלוש ושליש: גיליון סיפורים ושירים לילדים ולגדולים" הוא ספר קטן ממש, מעוצב למשעי, ובו סיפורים ושירים מגוונים בצורתם ובתוכניהם. רונית חכם, סופרת ילדים ואחת מעורכות האסופה (נוסף על נועה שקרג׳י, מורן אביב דביר וגלעד מאירי), מספרת:

 

"האסופה היא חלק מפרויקט מתמשך להרחבת גבולות ספרות הילדים בישראל, במטרה להכניס לתוכה עוד קולות שכרגע אינם נמצאים בה. האסופה היא קריאת כיוון. אנחנו בתחילת הדרך, ואני מקווה שהיא תוביל לעוד ועוד ניסיונות. כשהוצאנו 'קול קורא', כדי לקבל טקסטים, קיווינו שנקבל לא רק קולות אחרים, אלא גם סגנונות שונים של כתיבה, כמו למשל טקסטים דיבוריים יותר, או כאלה שמגיעים מהמסורת של סיפורים בעל-פה ומהספרות העממית, ובאמת אפשר למצוא בחוברת סיפורים מאתיופיה וגרסה יזידית של סינדרלה, למשל".

 

קריאה נוספת: עיונים חדשים במושג "שלום כיתה א'"

 

הדגש על מגוון שאינו רק תוכני אלא גם צורני מייצר דרכים חדשות לספר סיפור, כאלו שאולי אף יתאימו לעולמם העכשווי של הילדים: "יש באסופה גם סיפורים פרגמנטריים בלי פואנטה, לאו דווקא במבנה של בעיה ופתרונה, אלא סיפור שלא קורה בו כלום, שדומה יותר לסיפורים שילדים מספרים בעצמם לפעמים. יש משהו בעולם שבו הילדים חיים, של מסרים קצרים, פשוטים", מספרת חכם, "השפה הזאת היא אמצעי שאנחנו יכולים להשתמש בו כשאנחנו באים לכתוב לילדים, אבל הוא לא מבטל בהכרח משמעות ועומק ואינו מחייב רדידות ושטחיות. אפשר ללמוד מהשפה של המדיה הקיימת שהילדים מכירים כל כך: למשל לכתוב באופן שדומה לשפה הדיבורית. ואני לא מתכוונת להנמכת השפה דווקא; השפה הדיבורית היא לא בהכרח שטוחה ונמוכה. הרי מספרי סיפורים במסורות מזרחיות דיברו בעושר של דימויים פיוטיים, אז המחשבה שזו שפה דלה היא אבסורדית. אני חושבת שזו דווקא שפה שיוצרת קשר חם יותר. היא לא מנותקת, היא לא מתייחסת רק לחוויה, אלא גם לאופן מסירת החוויה".

 

 

שהם סמיט צילום דניאל בר און
שהם סמיט (צילום: דניאל בר-און)

 

"החסר הגדול ביותר בספרות הילדים העברית הוא בתחום הסגנון, בשליטה בלשון העברית, בקול המספר, בכישרון להוליך את הסיפור", אומרת שהם סמיט, "איני מתכוונת ליכולת לרקוח עלילה, אלא לאופן המסירה. נראה שרבים מן הכותבים לילדים אינם עושים כל מאמץ או אינם מסוגלים להציע התחלה מזווית לא שגרתית, לעשות בשפה העברית שימושים אלגנטיים, ליצור הפתעות קטנות וקישורים מקוריים, לתאר באופן רענן, בלי להיזקק לביטויים מן המדף – ופשוט, אבל לא פשוט, לדייק!".

 

ובאותם רגעים שבהם הספרות מצליחה לעשות זאת, היא בבחינת, אומר לנו אטלס, "מזון לנפש". "מי שאינו צורך את המזון הזה אולי נפשו ענייה יותר. אם אין לך בזיכרון ספרים טובים, סיפורים ובעיות שנידונות בהם, דמויות, נופים ועלילות – אתה עני יותר בדעת. כשאנחנו קוראים ספר, אנחנו רואים מילים כתובות, שחור על גבי לבן, שואבים אותן דרך העיניים או האוזניים, ובמוח הן מתפתחות למראות ולעלילות, לדמויות, לנופים. מתרחש כאן תהליך שכלי של טרנספורמציה. מי שאינו קורא, אולי לא יהיה לו הכישור הזה.

 

"כל ספר טוב מכיל קשיים, קונפליקטים והתמודדות של בני אדם עם גורלם. ככאלה, הם גם טובים מבחינה טיפולית. אבל ספרים שנכתבו כדי להיות טיפוליים הם בדרך כלל ספרים לא טובים. זאת אני אומר אף שגם אני כתבתי שני ספרים שניתן לשייך לקטגוריה זו: ׳תיקון הלב׳, על ילד שעובר ניתוח לב, ו׳אופניים של גדולים׳, על ילד שלומד לרכוב על אופניים בלי גלגלי עזר. לא כל ספר טיפולי או מגמתי הוא ספר רע בהכרח. הבעיה היא שספרים מסוג זה שמכוונים לגיל הרך הם קצרים מאוד, שמספר עמודיהם אינו עולה על 24-28. איזה תהליך טיפולי נכון, אמין ומשכנע אפשר לבנות בספר בעל אורך כזה, כשהעיקרון הוא: בכל עמוד ציור גדול ושתיים-שלוש שורות טקסט? בגלל ההגבלה הזאת מקצרים תהליכים. הנה הילד רואה משהו, ולמחרת הוא כבר יודע איך ליישם את זה בחייו. אין דברים כאלה! רוב התהליכים הנפשיים והאחרים בחיינו הם ממושכים והדרגתיים.

 

"ספרים טובים הם לפעמים הרבה יותר אמיתיים מהמציאות: אתה יודע שמישהו המציא את מה שאתה קורא, שזה בדיוני (אמנם מבוסס על חומרי חיים אמיתיים), שלא היה דבר כזה, ובכל זאת, אתה קורא ומתרגש מגורלו של הגיבור; חי את הסיפור כאילו הכול קורה באמת".

 

ההשתקעות אל עולם הבדיון היא לא רק נחלתם של הקוראים, אלא גם, מתברר, של הסופרים: "כשאני כותבת סיפור", מספרת קרופיק, "אני פחות חושבת על הילד הקורא, ויותר חושבת על מה שקורה עם הילד שיצרתי בדמותם של הקוראים. אני חיה את הילד שיצרתי, נושמת, מריחה, מדברת וחושבת כמותו. לפעמים אני גם שוכחת בת כמה אני באמת".  

אולי יעניין אותך גם שלום כיתה א' בבית אבי חי 2017 17.08.17 פסטיבל אותיות בבית אבי חי לעולים לכיתה א'

 

ואולי הדבר המופלא ביותר מתרחש כשאותם קוראים נהיים לסופרים, או לפחות נדבקים, ולו לרגע קט, ברצון ליצור בעצמם, לעשות בשפה כבשלהם. האמנית, המאיירת והבובנאית ענבר לואיזה אלגזי, שפוגשת ילדים ויוצרת איתם במסגרות שונות, שלחה לי סיפור מקסים במיוחד על קריאה, כתיבה ויצירה, ועל הפלא הטמון בשלושתן:

 

"אחת הילדות שעכשיו עולה לכיתה א׳ הכינה לעצמה מחברת. היא אהבה נורא להתבונן בפנקס שאיתו הסתובבתי והייתה שואלת אותי לפעמים למה הוא משמש אותי (היא וחברות שלה גם מצאו לו שימוש משלן, בצורת עלים ופרחים שביקשו שאניח לייבוש בין הדפים). במחברת שלה היא העתיקה מילים שמצאה על כריכות ספרים בבית ובתוכם. משהו כמו ׳דיוקנו׳, ׳הנסיך׳, ׳תולדות׳, ׳החיפושית׳. היא לא יודעת לקרוא או לכתוב. אימא שלה עשתה סיבוב בסלון ואיתרה חלק מהספרים שהבת שלה העתיקה מהם. בשבילה זה היה דומה יותר לציור נוף מדויק ככל האפשר. זה היה שונה מכתיבה רגילה כי בדרך כלל כשהיא באמת ניסתה לכתוב משהו מסוים – זה היה בכתב מראה, או משמאל לימין, תוך בקשה שאכתיב לה אות אות (לרוב, כמו כולן, אלה היו הקדשות על ציורים, שזו גם הסיבה שהרבה בנות ידעו בסוף השנה לכתוב יותר מבנים). הפעם, היה משקל קטן יחסית למשמעות המילים, ויותר לצורה כשלם – מילים בתוך מחברת".

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus