ג'ודית ליבר מטאבלט

לואי ויטון יהודית: ג'ודית ליבר, האישה שעיצבה ארנק לכל הגברות הראשונות

social
facebook whatsup email tweeter
פרנסיס ברנט, "טאבלט מגזין" //
5.6.17
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"המרקמים הטבעיים של העורות שבהם היא משתמשת מתפקדים כחיקוי שנון של משיכות המכחול של הצייר. באמצעות תשומת הלב לפרטים הקטנים ביותר, עד לרמת הנימים של העלה, מדגימים התיקים של ליבר כיצד עשויה תרבות אחת להרחיב את האפשרויות של תרבות אחרת"
"אחת ההנאות שמזמנת התערוכה טמונה בהצגתה את האופן שבו תרגמה ליבר אמנות גבוהה לאומנות דקורטיבית. ניתן לראות בה למשל כיצד תיק הבד האיראני משובץ הקריסטלים שלה מתפקד כמחווה לחריטות המעודנות המאפיינות את עבודות המתכת הפרסיות"
היא עיצבה חתול עם קולר וקריסטלים להילרי קלינטון כדי להתעלות על הכלב השחור-כסוף שעשתה לברברה בוש. ג'ודית ליבר היא המאסטרית בת ה-96 של תיקי הקלאץ'. בסיפור חייה יש לא פחות כיסים נסתרים מאשר באובייקטים שהיא יוצרת

הייתי בערך בת עשר כשאמי גילתה, בעודה מחטטת בערמת קופסאות בארון, את שרידי תיק היד שקנתה לירח הדבש שלה. סלסילת שריון הצב האקזוטית, שבה אחסנה אמי ארנקים ונעליים שסר חנם, שכבה על המדפים העליונים והתפוררה לאיטה. אני זוכרת שהבטתי בפניה המבוהלות של אמי, כשהבנתי פתאום שתיק יכול לשמש בה בעת גם לנשיאת חפצים וגם כנשא של חלומות שהושלכו. התערוכה של ג'ודית ליבר, שנפתחה בתחילת החודש במוזיאון לאמנות ועיצוב בניו יורק, שהציגה את התיקים המתוחכמים מעור התנין ואת תיקי ה-minaudière משובצי-הקריסטלים – קופסאות קטנות וקשיחות דמויות תכשיט המעוצבות בצורת ציפורים או ארנבות או אפילו צרור אספרגוס – מעלה על הדעת שימוש נוסף של התיקים: נשיאת היסטוריה וסודות.

  

התערוכה "Judith Leiber: Crafting a New York Story" (ג'ודית ליבר: יצירת סיפור ניו יורקי) שופעת זוהר, נצנוצים וחומרים מהודרים כדוגמת שיער סוס ארוג, פרוות מינק ולוציט (זכוכית אקרילית). ליבר בנתה את המותג שלה בעזרת חוש עסקי מפותח ומיומנות אמנותית. את תיק היד האחרון שלה, "היד של בודהה מצופה קריסטלים", היא עיצבה בשנת 2005. בדומה למעצבים גדולים אחרים, ניתן לזהות באובייקטים שיצרה את חתימתה הייחודית – בטיב עבודת היד, בפרופורציות ובעידון של המשטחים המפוארים ושל התכשיטיים שלה. 

 

ג'ודית ליבר
ג'ודית ליבר

כיום, בגיל 96, היא גרה בכפר עם בעלה, שלו היא נשואה כבר יותר מ-70 שנה. כמעט כל הפריטים המוצגים בתערוכה הגיעו מתוך האוסף הפרטי של גרשון וג'ודית ליבר – המורכב מתיקים שהחלה ליבר לרכוש בחריצות בשנת 2010. גם אם התערוכה נושאת אופי של רקוויאם לאישה שבית האופנה שלה מנוהל כיום בידי דור חדש, ליבר היתה ועודנה מאסטרית בתעשייה, שתחת ידיה יותר מ-80 תיקי יד בעיצובה המוצגים באוסף של המכון לתלבושות של מוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו יורק.

 

מה אומרים התיקים הללו על הזמן שבו הם נוצרו ועל המעצבת שעיצבה אותם? כדי להתכונן לתערוכה, הלכתי לאורך שדרת מדיסון, בית הגידול הטבעי של תיקיה של ליבר, וביקרתי בחנויות יד שנייה, בחיפוש אחר תיקי וינטג' בעיצובה. לא התאכזבתי; היו כמה כאלה בכל תחנה. ראיתי תיק קלאץ' מעור נחש בצבע ניוד; תיק יד מעור לטאה בצבע שחור; תיק minaudière משובץ קבושונים – אבני חן שפניהן הוחלקו לצורה אליפטית – בצבע ורוד, שחור וירוק, שקופצים לעין כמו סוכריות צבעוניות; ותיק דמוי קופסה, משובץ קריסטלים שחורים ובעל מסגרת זהב. פתחתי אותו כדי להציץ בארנק הכסף היפה בצבע זהב המונח על חיפוי העור המוזהב העוטף את פנים התיק.

 

האם ניתן לחשוב על תיקי ליבר כעל ארמונות זיכרון מיניאטוריים המאשרים את קיומה של אימפריה אוסטרו-הונגרית מסודרת ומשגשגת, שיהודיה מוחזקים בה באופן זמני ושברירי? האם אינם גם נשאים של קלות דעת, שתיקה, פריבילגיות, ואפילו עיוורון? מומחה לתיקי יד אמר לי: "ליבר תמיד זכרה שצריך לשים דברים בתוך תיק ערב. כיום, צריך לשים בהם טלפונים סלולריים. בעבר, כל מה שהיה צריך זה מטפחת, כרטיס אשראי, מפתחות, ואולי קצת כסף לבזבוזים. לא יותר מזה. אבל אפילו לפני 20 או 30 שנה, התיקים שלה יכלו לשאת משהו נוסף, למקרה הצורך". מה היה אותו משהו נוסף? אולי, אני תוהה, היה זה שביב של פליטות, תיעוד של השפלה וחוסר יציבות, מצונף בין הזוהר והיוקרה?

 

קריאה נוספת: עלילותיו של אוסף היודאיקה המפורסם בעולם 

 

היטלר הכניס אותי לביזנס

 

ג'ודית פטו נולדה בשנת 1921 למשפחה יהודית מתבוללת ואמידה שהתגוררה במשך שלושה דורות באימפריה האוסטרו-הונגרית. היא החלה להתמחות במקצוע בבודפשט בשנת 1939, כשהיתה בת 18. בריאיונות אמרה ליבר: "היטלר הכניס אותי לעסקי התיקים". בין מסמכי משפחתה שנתרמו למוזיאון השואה בוושינגטון, ניתן למצוא כרטיס להכתרה של הקיסר קרל הרביעי משנת 1916. בווינה, סבתה מצד אמה היתה בעלת בית חרושת לכובעי נשים. אביה, אמיל פטו, עבד במחלקת התבואה של בנק. למשפחה היה כרם בכפר.

 

 

 

ארנק אספרגוס
ארנק אספרגוס

 

בשנת 2009 פרסמה ליבר את הביוגרפיה שלה, No Mere Bagatelles”" (בתרגום חופשי: "לא רק זוטות"), שנכתבה בידי ג'פרי זוסמן, ובה הקדמה מאת הרולד קודה – אוצר אופנה לשעבר במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק. הביוגרפיה מגוללת את סיפור חייה באירופה, במהלך ילדותה ובמהלך המלחמה. הפטואים היו אנשי עסקים מוכשרים, אך לא אילי הון; היתה להם הערכה לאופנה, אבל הם לא נעו בחוגי החברה הגבוהה.

 

בתערוכת המוזיאון מוצג צילום סטודיו של ג'ודית בגיל חמש ושל אחותה הבכורה אווה, בשמלות לבנות בסגנון שנות ה-20,  ולצווארן שרשראות זהב תואמות. הנערות היו משחקות בבובות לנצ'י (Lenci) אופנתיות שהוריהן קנו להן באיטליה. כאשר נסע אביהם לווינה, שם חיו הסבא והסבתא, או למערב אירופה לצורך עסקים, הוא היה מביא תיקי יד משובחים לאשתו. המשפחה השתייכה למה שסטפן צווייג כינה "הבורגנות היהודית הטובה", ואפילו שלא הרגישו לגמרי בנוח עם האנטישמיות ההולכת וגואה בבודפשט – בדומה למשפחות יהודיות אחרות שטיפסו במעלה הסולם החברתי - השגשוג סיפק להם אשליה של נבדלות.

 

מאחר שבאוניברסיטאות חל חוק נומרוס קלאוזוס (שיטה להגבלת מספר הסטודנטים באמצעות סינון על פי דתם או שייכותם האתנית; המתרגמת), החליטו הוריה של ליבר שעליה לנסוע לאנגליה ללמוד כימיה. דודיה היגרו לשם מווינה שנים ספורות קודם לכן, וקרוב משפחה רחוק, בוגר לימודי כימיה, הקים בלונדון חברת קוסמטיקה מצליחה. הוריה קיוו שתלך בעקבותיו.

 

בשנת 1938 נסעה ליבר לקינגס קולג' כדי להתכונן לבחינת הבגרות, שאותה עברה בהצלחה באביב אותה השנה. במהלך שהותה בבית הוריה בקיץ, פרצה מלחמת העולם השנייה. ליבר סירבה לעזוב את משפחתה כדי לחזור לבית הספר. כשהחלו הגזירות נגד היהודים, נעשה ברור שאביה עומד להפסיד את עבודתו בבנק ושליבר ואחותה יצטרכו למצוא עבודה ולתרום להכנסה המשפחתית. בעזרתו של שר בממשלה שהיה חבר משפחה, קיבלה ליבר משרה בבית חרושת יוקרתי לתיקי יד שהיה בבעלות משפחה יהודית אחרת, ושם היא למדה את המקצוע מהיסוד, החל בטאטוא הרצפות וכלה ביצירת גזרות והטלאתן.

 

 

ארנק לוציט
ארנק לוציט: חומר תרמופלסטי קל ושקוף המשמש תחליף לזכוכית

 

 

בבודפשט של ראשית שנות ה-40, היתה עדיין גישה לבדים איכותיים, ואפילו היו עדיין בנמצא לקוחות עשירים שיכלו לרכוש מוצרי מותרות. ליבר התקדמה בסולם הדרגות המקצועי ממעמד של Journeyman (אומן שכיר) למעמד של apprentice (שוליה – הדרגה השנייה בחשיבותה בדרגות ההכשרה המקצועית המסורתיות של הגילדות, כשהרמה השלישית והגבוהה ביותר היא דרגת המאסטר; המתרגמת). בסופו של דבר, היא נהיתה לאישה המאסטרית הראשונה בגילדת יצרני תיקי היד ההונגרית.  

 

ומה בדבר ההיפוך בתפקידים החברתיים? איך היתה ההרגשה להפוך ליצרנית של סחורות, במקום צרכנית שלהן? ליבר תמיד המעיטה בערכה של נקודה זו, באומרה שהתעניינה באופנה ושתיקי יד בפרט היו בעלי משמעות מיוחדת במשפחתה. היא היתה גאה בחוש העסקי וביצירתיות של סבתה וכן בתרומתה לחברה הווינאית. אין ספק שהעבודה הסיחה את דעתה בשנות המלחמה המוקדמות והמפחידות ושהתמחות במלאכה תרמה לתחושת העצמה שחשה. כמו יהודים רבים נוספים, היא גם חלמה שאם תשרוד את הסיוט, היא תהגר, ושבמקרה כזה, תוכל למנף את ניסיון העבודה שצברה כשיגיע הזמן להפוך לפליטה.

 

כלבי פרא נאבקים על גופות

 

הכול התהפך על פיו במהלך תקופת האימה של שנת 1944. בית החרושת לתיקי יד נסגר, והבעלים גורשו מזרחה. שני דודיה של ליבר, שיצאו מביתם מבלי לענוד על בגדיהם את הטלאי הצהוב, נורו, וגופותיהם הושלכו לדנובה. אביה נעצר בעת שהלך בשכונה ונשלח למחנה עבודה שבו עבד בחפירת תעלות נגד טנקים, עד שליבר ואחותה הצליחו להשיג לו כתב חסות (schutzpass) שווייצרי, שאפשר לו – ובעזרת כמה זיופים, גם לשאר בני המשפחה – לחיות בבית מוגן שנהנה מחסות שווייצרית (הדיפלומט השוויצרי וחסיד אומות העולם קרל לוץ הנפיק כתבי חסות אלו, שהעניקו לנושאיהם חופש תנועה, על דעת עצמו, וכך הציל כ-60 אלף יהודים הונגריים; המתרגמת).

 

אבל המעבר היה זמני בלבד. בסוף נובמבר הוכנסה המשפחה למרתפים הקפואים והצפופים של גטו בודפשט. דברים מוזרים קורים למוח בתגובה לטראומה. במה שכנראה היה מצב חצי-הזייתי, מצאה את עצמה ליבר מעבירה את הזמן בעיצוב תיקי יד בראשה.

  

המשפחה נשארה בגטו כחודש, בשעה שהסובייטים הקיפו את הבירה. בימים האחרונים של דצמבר, כאשר התפשטו הידיעות על ההתקדמות הסובייטית, הם יצאו אל הרחובות ועשו את דרכם בין הריסות הבניינים והגוויות, בחזרה למרתף הבניין הישן שלהם. במהלך השבועות הרבים שבהם נמשך הקרב על בודפשט, היה כמעט בלתי אפשרי להשיג מזון. אמה של ליבר וחברה איטלקית יצאו לרחוב כדי לחתוך בשר מגופתו של סוס כדי להכין גולש. מבעד לסדקי קיר המרתף והחצר, ראתה ליבר שיירה של חיילים ואזרחים גרמנים נסוגים, מרוססת בידי ארטילריה ורקטות סובייטיות, ולאחר מכן, ראתה כלבי פרא נאבקים על הגופות.  

 

באורח פלא, כשהגיעה הלחימה לסיומה והמלחמה נגמרה, חזרה ליבר לעבוד בייצור תיקים. היא שכרה שטח במפעל וטיפחה לקוחות מהסגל הדיפלומטי האמריקאי, ששילמו בדולרים. הכסף היה מועיל, אבל היה גם משהו מבורך בפעולה הפשוטה של ​​יצירת אובייקט מתחילתו ועד סופו. היתה זו מסורת של אומנות שליבר למדה במערכת הגילדות האירופית, וכשהגיעה לארצות הברית, הסטנדרטים הגבוהים שלה השתקפו היטב בתיקים שעיצבה.

 

כיום תיקי הקלאץ' והארנקים בעיצובה הם פריטי יוקרה הנמכרים באלפי דולרים. הניחו את אחד התיקים שלה על הצד והביטו כיצד מתיישר החומר – שוכב שטוח וחלק לאורך המסגרת. גם לאחר שנים של שימוש, חיפוי הבד יתאים בנוחות לפנים התיק. החרוזים שלה תפורים או משובצים ביד ומסודרים כדי ליצור מראה אחיד, כך שאבנים בגדלים שונים ממלאות את החורים שנוצרים בזוויות שונות. מומחים יגידו לכם שעם הזמן, לא משנה מה יעשה היצרן, חרוזים נוטים להתרופף וליפול, אבל לעבודת החרוזים של ליבר לוקח הרבה יותר זמן; עשויים לעבור 20 או 30 שנה לפני שמשהו ייפול.     

 

להיט בבית הלבן

 

בשנת 1945 פגשה ג'ודית את גרשון ליבר, חייל בחיל הקשר האמריקאי ואמן בהתהוות. הם התאהבו, ועל אף התנגדות משפחתה, התחתנו. בשנת 1947 הם הפליגו לארצות הברית ב"ספינת הכלות" (ספינה לחיילים אמריקאים שהתחתנו עם נשים אירופיות; המתרגמת) והתיישבו בברונקס. גרשון למד בבית ספר לאמנות בזמן שג'ודית המשיכה בעבודתה כאומנית תיקים.

 

כעבור שנים ספורות בלבד ביססה את מעמדה בענף, רובן העבירה בחיתוך גזרות ליצרנית התיקים הנחשבת נטי רוזנשטיין. כשמיימי אייזנהאואר, אשת הנשיא ה-34, נשאה תיק ערב רקום קריסטלים של ליבר לנשף בשנת 1953, כבר לא היה ספק שהיא סיפור הצלחה. בסופו של דבר, נהפכו בני הזוג ליבר לבעלים של חברה משלהם, שאותה הם בנו במשך יותר מ-30 שנה. ליבר עיצבה תיקים כמעט לכל הגברות הראשונות של ארצות הברית. תיק ה"חתול-טוקסידו" עם קולר הקריסטלים של הילרי קלינטון, היה בגדר תגובה גחמנית לתיק "מילי הכלב" השחור-כסוף של ברברה בוש, אשר מוצג בתערוכה.

  

בתחילת דרכה, היו תיקיה של ליבר עשויים משי, בדים רקומים ועורות; האבזמים והמסגרות עוטרו לעתים קרובות באבני חן מלוטשות, כמו אמטיסט, ג'ייד, לפיס לזולי או גארנט. תיקים אלה הושפעו מהערכים הדקורטיביים של סיכות ואבזמי ה-Wiener Werkstätte

(קהילת אומנים ואמנים שהתפתחה מתנועת הזצסיון – המקבילה האוסטרית לתנועת האר-נובו הצרפתית – בווינה של מפנה המאה ה-20; המתרגמת): האבנים מסודרות בקווים גיאומטריים או מפותלים, וכל הפרטים כפופים לשלמות של האובייקט כמכלול.

 

לאורך השנים, אספה ליבר מסגרות מתיקי יד ישנים והתאימה אותן לעבודתה שלה. בתערוכה ניתן לראות כיצד תיק הבד האיראני משובץ הקריסטלים שלה מתפקד כמחווה לחריטות המעודנות המאפיינות את עבודות המתכת הפרסיות. אחת ההנאות שמזמנת התערוכה טמונה בהצגתה את האופן שבו תרגמה ליבר אמנות גבוהה לאומנות דקורטיבית. בתיק מעטפה מעור בהשארת סוניה דלוניי, שכבות המעגלים והקשתות שהיא יצרה דוחפים ומושכים האחד את האחר במשחק אופטי. בתיק אחר היא מחקה את הקולאז'ים הקוביסטיים של בראק; המרקמים הטבעיים של העורות שבהם היא משתמשת מתפקדים כחיקוי שנון של משיכות המכחול של הצייר. באמצעות תשומת הלב לפרטים הקטנים ביותר, עד לרמת הנימים של העלה, מדגימים התיקים של ליבר כיצד עשויה תרבות אחת להרחיב את האפשרויות של תרבות אחרת.

 

 

lieberbanner
תיק בהשראת ז'ורז' בראק

 


תיקי ה -minaudièr שלה לוקחים את עבודתה לכיוון אחר לגמרי: ספק קישוט, ספק אביזר. ליבר החלה ליצור אותם בעידן הפופ-ארט הזוהר, והם התפתחו ממה שיכול היה להיות אסון עסקי: ליבר הזמינה מחברה איטלקית קופסאות מצופות בצורת שטלן (Châtelaine) – תיקים עתיקים שהיה נהוג לקשור למותניים ושימשו להחזקת מפתחות. כשהקופסאות הגיעו מוכתמות וירוקות, היתה ליבר נואשת להסוות את הכתמים המכוערים. היא מרחה דבק על פני השטח של התיקים, טבלה קריסטלים בשעוות דבורים ופיזרה אותם על פני השטח, כך שנראו כאילו הם נופלים מטה כמפלי מים. תיקי היד נהפכו לקופסאות דמויות תכשיט ונהיו להצלחה מסחררת. משם המשיכה ליבר לבנות את הקולקציה הידועה שלה בעלת הצורות הגחמניות והנוצצות כמו ביצים וכוכבים, עגורים וטווסים, נחשים ומלונים, שרובם נוצרו מיותר מ-100 חלקים וקושטו ב-7,000-13,000 חרוזים, ששובצו, פעמים רבות, בתבניות צבעוניות המזכירות גובלנים.
 

כאובייקטים שנועדו לענג, הם אף עשויים להיראות חלומיים, יפים, קומיים או מסתוריים. שקט ויושרה שוכנים בחיצוניות הנוצצת וקלת הדעת שלהם. אספנים רואים בהם אובייקטים אופנתיים וחזקים, נשיים וחזקים. אישה שברשותה אחד מתיקי ה-minaudière בצורת צפרדע סיפרה לי שהיא נשאה אותו לכמה חתונות ושהוא תמיד מעניין את הצלמים. "את יודעת, הייתי מניחה אותו על ספסל או על מושב ובבית", היא אמרה, "אני מניחה אותו על שידת המגירות בחדר השינה שלי כיצירת אמנות". היא רואה בו נסיך-צפרדע.

 

תרגום: דפני קסל

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus