זמן אתונה

זמן אתונה

תומר פרסיקו //
30.11.15
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
סיפור חנוכה מבקש להציב את שאלת מעמד הדת היהודית מול התרבות הכללית, וזה גם נושא ספר המאמרים של הרב שג"ר "להאיר את הפתחים". תומר פרסיקו מציג טעימה מתוך אחד הדיונים המובאים בו: מהו היחס הראוי לעולם המחקר האקדמי. התשובה מפתיעה

"אל נשכח גם דבר שנהוג לטשטש אותו היום בחינוך אצלנו: מלחמת החשמונאים היתה מכוונת בעיקרה נגד יהודים ולא נגד יוונים. זו היתה מלחמת שומרי התורה נגד היהודים המתייוונים" – כך קבע ישעיהו ליבוביץ בהרצאה שנתן ב-1980 שכותרתה היתה "מלחמה וגבורה בישראל, בעבר ובהווה". כוונתו של ליבוביץ היתה להדגיש את הממד הדתי של מלחמות החשמונאים: לא כדי לכבוש שטח הם יצאו לקרב, אלא כדי לקומם ממלכת כהנים. בניגוד לניכוס הציוני של החנוכה, שבו הודגשה הריבונות המדינית שבה זכו החשמונאים (החל מהרצל עצמו, שבפסקה האחרונה של ספרו "מדינת היהודים" מקווה ש"דור המכבים יקום ושב לתחיה") ביקש ליבוביץ לעמוד על אופיו התיאוקרטי של שלטון החשמונאים. הללו נלחמו נגד ה"יווניות" יותר מאשר נגד יוון.

maxresdefault
הרב שג"ר. יוון נמצאת כבר בנו (צילום מסך: מתוך יוטיוב)
 

ליבוביץ אהב לזעזע את שומעיו ואת קוראיו ולא היסס למצוא הקבלות לימינו ולכנות חילונים שונים "מתייוונים". סיפור חנוכה כאילו מבקש להציב מולנו את שאלת מעמדה של הדת היהודית מול התרבות הכללית, ומאז שליבוביץ פסק את פסוקו, התרבו הרבנים השונים שמצאו מתייוונים פה ושם בארץ ישראל. ברשותכם לא אמנה את הרשימה הארוכה שלהם, ולו רק מפני שעל פי רוב, הגישה שהם מציגים שטחית כשם שהיא בנאלית. לשמחתי, לקראת החנוכה הבא עלינו לטובה, יצא ספר חדש המקבץ מאמרים ודרשות של הרב שג"ר (שמעון גרשון רוזנברג) – מגדולי האינטלקטואלים שקמו לציונות הדתית בדורות האחרונים – על חנוכה. כפי שאפשר היה לצפות, בספר, ששמו "להאיר את הפתחים", ניתן למצוא גישה מתוחכמת ופורייה הרבה יותר לנושא.

 

זהות החיה את המתח

 

אתמקד במאמר שבו מתייחס שג"ר לעולם המחקר והלימודים האקדמיים. הוא פותח בהציגו שתי גישות בסיסיות כלפיו: זו של הרב קוק וזו של ר' נחמן. הרב קוק, שנאם בטקס פתיחת האוניברסיטה העברית, אינו מרגיש מאוים מהאקדמיה והוא קובע כי "כל רעיון ומחשבה הבא מתוך מחקר, חיפוש וביקורת כשהוא לבדו, בטהרת החופש שלו, לא יגע לעולם לרעה לא באמונה הכללית [...] ולא ביסוד נצח ישראל". מנגד, ר' נחמן חושש מאוד מהמחקר האקדמי וגורס ש"מי שלומד חס ושלום בספרי המחַקְרים והפילוסופים נכנס בלבו ספקות וכפירות [...] אשרי מי שאינו יודע כלל מספריהם, רק הולך בתמימות [...] שהוא חכמה ומלאכה גדולה להיות כמו בהמה".

 

הרב שג"ר חולק הן על זה והן על זה. לדעתו, הרב קוק "לא הכיר את הרוח המערבית" ולא הבין שיש במחקר אכן יסודות שיכולים לפגוע באמונה. המחקר המדעי, טוען שג"ר, מגיע עם עולם ערכי משלו ואינו ניטרלי. על פי שג"ר: "הניגוד בין השיח הדתי הבית מדרשי לשיח האקדמי הינו ניגוד מובנה. זהו הניגוד בין שיח המסורת, הנשען על התגלות, לבין שיח שהנו תולדת המודרניזם הנשען על ההבנה האנושית". זה כמובן נכון, ולכאורה נדמה שהצדק עם ר' נחמן, אלא שלשג"ר יש כמובן התייחסות מורכבת יותר לעניין.

 

2013-11-07_0821522
עטיפת הספר
כדי להבהיר את עמדתו, הוא מציג ארבע גישות שונות לאקדמיה שהוא מוצא בתוך הציונות הדתית: הגישה הראשונה רואה את האקדמיה ככפירה; זאת גישתו, למשל, של הרב צבי טאו (שמחשיב את עצמו משום מה תלמידו של הרב קוק), ולפיה אין לגעת במחקר. הגישה השנייה היא הגישה הממדרת, שלפיה אין מלכות נוגעת בחברתה: תורה לחוד ומדע לחוד, ומה שהאחד אומר אינו רלוונטי לאחר. הרב שג"ר מבחין היטב בסכנות שבעמדה הזאת. היא מביאה לרוב לדבקות עיוורת וקנאית במצוות, שמקבלת את כוחה דווקא מכיוון שאין לה ולא יכול להיות לה כל הסבר. ראש בקיר. סכנה שנייה היא הפוכה: המדע והגיונו מתקבל על הדעת ועל הנפש וממילא נהיה לתפיסת העולם של האדם. המצוות נהיות לטקסים ריקים שנעשים רק לצורך השתייכות חברתית.

 

שתי הגישות האחרונות מעניינות הרבה יותר. הגישה השלישית מציגה אדם דתי שהאקדמיה דווקא מפרה אותו ומעצימה את דתיותו. אותו אדם נהיה דתי באופן עמוק יותר, דווקא משום שהוא נחשף לתגליות המחקר. במצב זה המבט המרוחק של האקדמיה מאפשר רפלקסיה וגילוי עצמי שלא היה קיים לפני כן. "העולם הצר מתרחב בעקבות הפרספקטיבה שהמחקר האקדמי הזר והמנוכר מעניק לאמונה ולדת", כותב שג"ר.

 

הגישה הרביעית, והיא זו החביבה במיוחד על הרב שג"ר, פירושה ריבוי זהויות. "זו איננה זהות כפולה, שחצייה דתי וחצייה חילוני, כפילות אשר, כאמור, מחירה הינו פישוט ורידוד או אפילו הונאה עצמית, אלא זהות החיה את הכפילות כמתח מפרה – ולא סתם מתח, אלא מתח דתי. זאת איננה האפשרות ההרמונית של הראי"ה, אלא היפוכה: כל אחד מן העולמות מופיע במלוא עוצמתו, וככל שהמרחק בינו לבין העולם האחר גדל, כך מתלבה כוח הנפץ הדתי המצוי במפגש בין שני היסודות השונים הללו".

 
כולנו מתייוונים?
 

בעיני הרב שג"ר, שתי הגישות האחרונות לא רק מעניינות יותר, אלא מחויבות המציאות. הוא גורס שלא רק שלא ניתן להימנע ממפגש עם העולם האקדמי, אלא שבמובנים רבים, העולם האקדמי כבר בתוכנו. אנחנו חלק מהעולם המערבי והגיונו. על כן לדעת שג"ר, "אין כיום אפשרות לדתיות ממשית בלי מגע והיכרות עם האקדמיה", לא פחות. מבחינת שג"ר, העניין הוא בראש ובראשונה דתי: "בלי מהלך של היכרות עם העולם האקדמי, אנו נשארים לא פעם רדודים ושטחיים מן הבחינה הדתית".  שג"ר גורס שלא רק שלא ניתן להימנע ממפגש עם העולם האקדמי, אלא שבמובנים רבים העולם האקדמי כבר בתוכנו. אנחנו חלק מהעולם המערבי והגיונו. על כן, לדעת שג"ר, 'אין כיום אפשרות לדתיות ממשית בלי מגע והיכרות עם האקדמיה".

 

"לשון יוון", טוען שג"ר, היא ממילא "חלק מעולמנו הרוחני הפנימי", ויש להכירה. במובן הזה, אנחנו כולנו במידה מסוימת מתייוונים. המודעות לכך וחקירת המקורות לכך היא חשובה, והיא יכולה לחלץ אותנו מחיקוי בלתי מודע מחד גיסא (כמו שקרה לחשמונאים עצמם, לאחר שני דורות), ומניתוק והתנכרות ליסודות חשובים בעולמנו ובנו מאידך גיסא. בעיני הרב שג"ר, ההתמודדות הכנה עם ההתייוונות ועם יוון שבנו היא לא פחות ממצווה דתית.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
תגיות: אקטואליה 14