ויהי אור

שבועות, מגזרת נייר, פולין, המאה ה-19 לאורך הדורות יוצג אלוהי ישראל באמנות היהודית בדימויים של אור, ובעיקר בדימוי של שמש. לדימויים יש אמנם מקורות איקונוגרפיים שונים, אך המאפיינים האחידים שלהם מצביעים על המשכיות ועל רצף ברור לאורך השנים.

גם האמנות היהודית-ישראלית העכשווית מתמודדת עם הייצוג  החזותי של האל, ועושה שימוש במוטיבים של השמש, האור (במיוחד בניאון כשמש וכאור מודרניים) וחוש הראייה. למרות השוני בתפיסות ובשפה האמנותית, דומה כי חוטים סמויים מקשרים את האמנים היהודים בני זמננו לאמני העבר. הצגת הרצף ההיסטורי של האיקונוגרפיה של אלוהי ישראל, המשפיעה על האמנות סביבה ומושפעת ממנה, מאתגרת את התפיסה המסורתית הרווחת, שקיבלה ביטוי בדבריו של הראי"ה קוק: "התמונות המיוחדות לאלילים, בין בעולם האלילי בעבר ובהווה, ובין בעולם הנוצרי, תתעב כנסת ישראל ולא תוכל שאתם" (אברהם יצחק הכהן קוק, אגרות הראי"ה, כרך א', ירושלים תש"ג, אגרת קנ"ח, עמ' ר"ו). אכן, אין ספק שהחוליות בשרשרת המסורת הוויזואלית היהודית לא היו מעולם האוטוריטות הרוחניות, כלומר, הרבנים ונושאי התורה (המתבססים בעיקר על הכתוב בספרים), אלא בעיקר אמנים ואומנים שיצרו בעבר, וממשיכים ליצור היום, על פי המסורת היהודית העתיקה. מסורת זאת מתגלה כחיה נושמת, ולעתים אף כחצופה ובועטת.

מבט הפוך בהיסטוריה

מחקרים בתחומי היהדות בשנים האחרונות מראים שהמרכיב האיקוני המציג במונחים ויזואליים את האל ואת יחסו לעולם הוא יסוד מרכזי בתולדות היהדות. באופן פרטי, הדבר נכון גם להופעותיה השונות של האמנות בהקשרה היהודי לאורך הדורות. דימויים אנתרופומורפיים של האל הם תמה מרכזית באמנות היהודית. תמה זו התפתחה הן בהשפעה מן החוץ (של האמנות הנוצרית) והן כהצגה ויזואלית אותנטית של תיאורים מן ההגות היהודית (למשל, תיאורים אנתרופומורפיים של האל ויחסו לעולם על פי הקבלה). גישות אלה, שנדחו בעבר על ידי בעלי ההלכה הרציונליסטים, מקבלות מקום מרכזי בשיח העכשווי. 

דימויי אלוהים כאור בכלל וכשמש בפרט נפוצים מאוד בתרבויות רבות, וגם תיאורי האל היהודי התקשרו מקדמת דנא לשמש - "כי שמש ומגן ה' אלוהים" (תהלים פ"ד, י"ב). גם אם המקורות המקומיים והישירים של התופעה שונים, ועל כן יכולות להיות לה גם משמעויות שונות במקצת, דומה שניתן להציג רצף ברור באמנות הנוצרת בהקשר היהודי לאורך הדורות.האופי האסוציאטיבי של מאמר זה מאפשר בחינה הפוכה של הרצף ההיסטורי, דהיינו, מן המאוחר למוקדם. כך, למשל, דמותו של הליוס, אל השמש היווני, המופיע בפסיפסים בבתי כנסת מן המאות הראשונות לספירה - דמות שעדיין מהווה נושא לעיון ומחקר בקרב חוקרי תולדות האמנות - תתפרש על רקע הופעת השמש כייצוג ברור לאלוהי ישראל בתקופות מאוחרות. כשם שבפילוסופיה היהודית הרציונליסטית מקובל להבחין בהמשכיות ברורה, גם אם ישנם מרווחי זמן ושינויי מקום, כך גם בתחום האיקונוגרפיה. מעקב אסוציאטיבי לאורך ההיסטוריה, שאינו כרונולוגי בלבד, מגלה רצף דימויים המתחבר בצורה שיש בה מן המסתורין. 

המבט ה"הפוך" על הרצף ההיסטורי של התמה הנידונה כאן מראה שהאיקונוגרפיה בהקשר של האל לא מושפעת בהכרח ממוטיב קדום, המתפתח ומופיע בדרכים שונות לאורך הדורות (אם כי הדבר אפשרי), אלא שיש כאן איקון הפושט ולובש צורות, מושפע מן החוץ ומשפיע כלפי פנים. עם זאת, הרצף ההיסטורי המתגלה מצביע על שימוש אחיד ומתמשך בדימוי איקונוגרפי של השמש לייצוג האל במסורת היהודית. בהקשר זה, למשמעות הסמלים יש חשיבות גדולה יותר מאשר לשאלת ההתפתחות ההיסטורית. 

הליוס בבית הכנסת

ייצוגו של האל בדמות השמש באמנות היהודית בעת החדשה מושפע מתיאורים מקבילים באמנות הנוצרית בת התקופה. תיאורי האל כשמש מופיעים בהקשרים שונים:

הפיוט "אחד מי יודע", המודפס בסוף ההגדה של פסח ולצדו תיאורים ויזואליים, מופיע בהגדות אשכנזיות החל מהמאה ה-18. באיורים לשיר זה, וכפרפראזה על המשפט "אחד אלוהינו שבשמים ובארץ", מופיעה לעתיםהשמש.

גם בשיר "חד גדיא", פיוט שנכלל בהגדה האשכנזית מסוף המאה ה-16, מוזכר האל: "ואתא הקדוש ברוך הוא ושחט לשוחט". התיאור הוויזואלי בהגדת דרמשטט ובהגדות אחרות מציג את האל כדמות השולחת קרניים. לפיוט "אל בנה ביתך" שבהגדה נלווה ציור של בית המקדש בירושלים. מאחורי הבניין מגיחה השמש, ודומה שהיא מופיעה כאן כייצוג של האל ה"בונה ביתו".

השמש מופיעה גם בתיאור חלום יעקב המקראי - כאילוסטרציה למילים "והנה ה' נִצב עליו" (בראשית כ"ח, י"ג) מופיע האל בראש הסולם בדמות שמש. כך הדבר גם בתיאורי האל בסצנות המקראיות של "משה והסנה" ו"מעמד הר סיני".

תיאורים אלה אופייניים לייצוג האל באיורים לספרי מקרא, בהגדות, במגזרות נייר, בכלי  אוכל, בחפצי פולחן ובשערי ספרים מודפסים. לרוב מתגלה בהם השפעה ברורה של מסורת נוצרית, ובמיוחד של תיאוריו של מתיאוס מריאן הנוצרי (1593-1650) בספרו "דמויות מכתבי הקודש".

"כנשר יעיר קנו"  תקרת בית כנסת, חודורוב (פרט), 1642 

על אף ההשפעות הנוצריות הברורות בתיאורים אלה, ייצוג האל כשמש מתקשר גם לתיאורו בבתי הכנסת מעץ באשכנז של המאות ה-17 וה-18. על תקרת בית הכנסת מהורב (1785), למשל, מופיע ציור גלגל המזלות ובמרכזו השמש. במרכז השמש יש כיתוב: "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" (תהלים קט"ו, ט"ז). עדויות שונות מצביעות על כך שתיאורים מעין אלה היו נפוצים בבתי כנסת: "בעיר מולדתי ראיתי בילדותי מצויר מעל הבימה למעלה בתקרה כל שנים עשר המזלות קבועים בגלגל, וכפי הנראה נהגו היתר לא לבד בשהייתם אלא גם בעשייתם", כותב הרב קוק (אברהם יצחק קוק, שו"ת דעת כהן, סימן ס"ד).

בבתי כנסת אלה הוחלף לפעמים ייצוג האל כשמש בסמלי השררה והשלטון המקומיים, בדומה לקיסר-האל שתואר באמנות הרומית במרכז הגלגל. בבית הכנסת בחודורוב, למשל,  מופיע במרכז הכיפה שבה תואר גלגל המזלות הנשר הדו-ראשי - סמל המלכות. השילוב בין מלכותא דארעא (מלכות הארץ) למלכותא דרקיעא (מלכות השמים), שנתפסו כדומות אצל חז"ל, נרמז שם גם בפסוק המופיע סביב האיור: "כנשר יעיר קִנו על גוזליו ירחף" ( דברים  ל"ב, י"א). אף שהזכרת הנשר כאן מתקשרת ישירות לדימוי הוויזואלי של הנשר המצויר, הפסוק במקורו מתאר את האל השומר על עמו.

תיאורי גלגל המזלות והשמש שבמרכזו בבתי כנסת אלה ממשיכים מסורת עתיקה, המוכרת לנו מבתי הכנסת הקדומים בארץ ישראל. נוסף על כך ראוי להצביע על דימויים דומים בספרות היהודית בימי הביניים ובקמיעות ודימויים מספרי קבלה. כל אלה מתארים את האל בדמות השמש ומכילים הקבלות ישירות לסכמה שמקורה בגלגל המזלות, המופיעה בבתי הכנסת העתיקים ובמרכזה האל-השמש.

גלגל המזלות, פסיפס בית-הכנסת בציפורי (פרט), המאה החמישית לספירה

חוקרים רבים התחבטו בשאלת משמעותו של גלגל המזלות בבתי הכנסת העתיקים בארץ ישראל, ובמיוחד, כאמור, באשר לתיאורו של אל השמש הליוס או מרכבתו במרכז הגלגל. השאלה המתבקשת היתה כיצד מוטיב אלילי זה, שחדר לאמנות של בתי הכנסת מןהאיקונוגרפיה הרומית, נתפס בקרבהציבור היהודי באותה תקופה. הדעה המקובלת היא שמוטיב אל השמש הליוס התרוקן באותה תקופה מתוכנו הפגאני, ועל כן לא היה בשימוש בו פגיעה ביסודות האמונה היהודית. עם זאת, ראשוני החוקרים שעסקו בנושא סברו שהליוס כלל לא ייצג את האל הפגאני, אלא שימש איקון לשמש עצמה וסימבול לאלוהי ישראל, אלוהי היקום (Cosmocrator), המנהיג את העולם ואת גלגל המזלות. דעה זו עלתה שוב לאחרונה, ואכן, התבוננות בדימוי השמש כמייצג את האל באמנות היהודית לאורך הדורות, ובמיוחד בתפיסתם של אמני בתי הכנסת מעץ באירופה בשלהי המאה ה-17 וה-18 את השמש כסימבול לאל ("השמים שמים לה'"), מאששת השערה זו.

גם מקורות יהודיים בני התקופה מאשרים את ההנחה כי הליוס סימל את אלוהי ישראל. כך, למשל, בפרקי דרבי אליעזר (מהמאה השביעית) מוזכר אל השמש כנוהג במרכבה, כפי שתואר באמנות הרומית ובפסיפסים של בתי הכנסת, ו"שלוש אותיות של שם כתובים בלבו". גם תפילה הכתובה יוונית באותיות עבריות, המוזכרת בספר הרזים, מאזכרת את הליוס כשליט היקום וכמושל בכוכבים. 

אלוהים נעדר, וחוזר

 

בנו אלקן, מנורת הכנסת, 1956, ירושלים, גן הכנסת דימוי השמש מופיע באמנות היהודית המודרנית על מופעיה השונים: באמנות הריטואלית, בחפצי פולחן שונים, בכתובות, בבתי כנסת, ואף באמנות הנאיבית המאוחרת. עדות כתובה לקיומם של דימויים מעין אלה מצאנו בתשובתו של ר' משה סופר (החת"ם סופר), רבה של פרסבורג: "שעשו בחלון (של בית הכנסת; ד"ש) זכוכית עגול כצורת חמה וניצוצות בולטות סביב העיגול כנצנוצי חמה בזריחה בתוכו כתוב שם הוי"ה ובצדו 'ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'' (על פי תהלים קי"ג, ג').

דימוי האל כשמש מופיע ביצירתו של מארק שגאל, וכך גם תיאורי גלגל המזלות. גם בקנה המרכזי של מנורת הכנסת, שיצר האמן בנו אלקן בשנת 1956, נטבע דימוי של שמש ובמרכזה הכתובת "שמע ישראל". התוכנית האיקונוגרפית של המנורה מייצגת את קורות האומה היהודית, ובאופן הולם, ענפי המנורה צומחים מתוך הסיסמה היהודית האיקונית "שמע ישראל". השימוש באיקונוגרפיה המסורתית של השמש באופן זה נותן ליצירה משנה תוקף ומקשר אותה לאמנות בתי הכנסת, ובמיוחד לבתי הכנסת העתיקים בארץ ישראל.

אלוהים נעדר מהאמנות הישראלית כמעט עד אמצע שנות השבעים - התפיסה השלטת גרסה שייצוגה של האלוהות היהודית בלבוש חומרי קונקרטי היא חילול הקודש. בייצוגים הבודדים של האל נמנעו האמנים משימוש בדימוי, והפליגו למחוזות סימבוליים של ספירות ומלאכים (רבן, ליליין, מאירוביץ, רובין, ארדון ושמואל אקרמן). מדי פעם הופיעו באמנות הישראלית ייצוגים של האל בדמות מסמני האור, האופייניים לאמנות המערבית, כמו הילות וקרני אור. כאמור, מסמנים אלה יוצרים שלא במודע רצף של איקונוגרפיה יהודית.

בעבר קשרה האוצרת אלן גינתון בין השמשות של אביבה אורי, יגאל תומרקין ורפי לביא לתחום האלוהי. לאלה אפשר להוסיף דימויי שמשות שחורות ביצירתו של משה גרשוני משנות התשעים. דימוי השמש בגלגל המזלות, שרווח באמנות העתיקה, הדהד גם באמנות ה"פרימיטיביזם", כחלק מיצירתם של אמנים בהשראת הכנעניות.

המודעות של האמנות הישראלית לאיקונוקלסטיקה - מודעות שנתפסה כבסיסה ההכרחי של היצירה, בהיותה המשך למסורת יהודית - נוכחת מאוד בכתיבה על אמנותו של רפי לביא ותלמידיו. במאמרה "דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית" קישרה שרה ברייטברג-סמל בין האמנות התל אביבית החילונית של רפי לביא ותלמידיו להיבט הא-אסתטי והלא-מטריאלי במורשת היהדות. בעבודה של לביא משנת 1995 נמצא אזכור מפורש לעניין זה: האמן כתב בה "עשה לך תמונה". ההיגד החתרני משתלב כאן בעשייה המיינסטרימית הלא-מטריאלית.

רפי לביא, ללא כותרת, 1995, אוסף פרטי תל-אביב מאמינים ואמנים בשנים האחרונות מקבל נושא האל וייצוגו מקום מרכזי יותר באמנות המקומית. כחלק מההתפתחות של תרבות העידן החדש (ניו אייג') ו"ארון הספרים היהודי", אפשר לזהות יותר ויותר עיסוק בתמות קבליות, ובכללן במאפיינים של האל וגילויו בספירות. שמות האל המופיעים בהקשר זה ממשיכים מסורת ענפה של קמעות ולוחות "שיוויתי", שבהם מזוהה האל דרך נוכחותו בשמותיו הכתובים.

הפסוק "שִוִיתי ה' לנגדי תמיד" (תהלים ט"ז, ח') פורש כהוראה למאמין לדַמות את האל: "וכתבו בשם האר"י ז"ל שיצייר שם הוי"ה תמיד נגד עיניו בניקוד יראה כזה 'יִהְוָה' וזהו סוד 'שיוויתי ה' לנגדי תמיד', וזה תועלת גדול לעניין היראה" (ישראל מאיר הכהן מראדין, משנה ברורה, סימן א', סעיף קטן ד').

האיקונוגרפיה היהודית, שייצגה בעבר את האל בסמלים של אור ושמש, מקבלת תהודה באמנות העכשווית, ונוצר קו מאחד ומקשר בין אמנות העבר לאמנות ההווה. עם זאת, באמנות ההווה מחליף אור הניאון המודרני את אור השמש הטבעי, ובהתאם לכך, גם חוויית המאמין מקבלת משמעויות שונות.

בלו-סימון פינרו, כלולות: בצלם אלוהים, 2006 , 
אוסף האמן, חיפה דוד גינתון הציג בעבר כתובת ניאון היוצרת את המילים "הסוף של אלוהים". כתובת זו ממשיכה את מסורת עבודות הניאון של אמנים אמריקאים. אור השמש החם הופך לאור ניאון קר, ומדגיש את הספקנות והאסקפיזם האופייניים כל כך לעידן המודרני. העבודה של גינתון משתלבת בעיסוק הפרובוקטיבי בנושא האל - עיסוק שנוכח רבות בשדה האמנות הכללית בשנים האחרונות.

בתערוכות "כלולות בצלם אלוהים" (האקדמיה לעיצוב ולחינוך ויצו, חיפה, 2006-2005) ו"יתדות של אור" (גלריה גלאון, תל אביב, 2006) הציג האמן הרב-תחומי  בלו סימון פינרו נורות ניאון היוצרות את המילה "יהוה". לדברי האמן, העבודות מנסות "לתת ביטוי ויזואלי לצלם אלוהים, שהוא בלתי נראה וללא צורה". השילוב של אור ואותיות מדגים את האמצעים השונים שפיתחה התרבות היהודית לייצוג האל בצורה לא ישירה: האור, השמש, הכתב והמילה. באחת היצירות מופיע רמזור מהבהב - בעיגול האדום העליון כתובות האותיות "יה" ובירוק "וה". גם כאן יוצר השילוב בין אור ואותיות את שמו של האל.  החיבור בין קדושה לחפץ יומֿיומי אינסטרומנטלי (רמזור) מאזכר את ההלכה היהודית, הפורטת את האמונה המופשטת לחיי הלכה ומעש יומֿיומיים. בתערוכה "כלולות בצלם אלוהים" הוצגו גם טקסטים עכשוויים של חוקרי יהדות (משה אידל ורחל אליאור), המהווים ניסיון מעניין נוסף להכללת המילה הכתובה באמנות יהודית עכשווית.

דוד גנתון, הסוף של אלוהים, כתובת נאון, 1998

מופע אחר של "האלוהי" ביצירתו של האמן היא עבודה שבה נורות ניאון יוצרות את המילה "צמצום" - עבודה שיש בה מעין תגובה ליצירה "הסוף של אלוהים" של גינתון. צמצום הוא מושג קבלי, המתייחס ליכולת של האלוהות האינסופית להתכנס ולהתקיים בנפרד מן היקום מחד, ולהתגלות בעולם מאידך. בדומה לאל, גם אותיות האור מייצגות עולם אבסטרקטי חסר ממשות שקיים בתודעתו של האדם. שיבושים של האותיות  י'ה'ו'ה מופיעים בעבודותיו השונות של האמן, ויש בהם הימנעות מכוונת מכתיבה נכונה של השם (כפי שנהוג בעולם המסורתי). בדומה לתחום המיקרוגרפיה היהודית והקליגרפיה המוסלמית - תחומים שהופכים את האות ממסמן של משמעות לדימוי חזותי שאינו מכוון לקריאה - גם כאן הופך מדיום הכתיבה באור את האות ממסמן של משמעות לדימוי ויזואלי. בדומה לכך, בעבודה אחרת הציג האמן שמלת כלה לבנה ובתוכה גוף תאורה מניאון. השילוב בין אור הניאון לבד השמלה הלבן יוצר לובן ואור בוהק, מעין אור אלוהי. התפיסה היהודית המחברת בין נישואים לאלוהים, ומתבטאת בברכת הנישואים "אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו", מקבלת כאן ביטוי ויזואלי.

האמן פינרו חתך בתיבת מתכת חלולה חלל היוצר את המילה "אין". כך מודגש החלל, ה"אין", כנוכחות. ה"רִיק" וה"חלל" מופיעים באופן דומה בעבודות רבות של ארנון בן דוד: מקוביות עץ, לדוגמה, גרע האמן דימוי של ריק בצורת האות ה', המסמנת את שם האלוהים. השילובבין "קופסאות האור" של משה ניניו לאותיותיו של בן דוד בעבודה "בלי כותרת (עבודת ה')" יוצר דמות של אלוהות קשה ומכאיבה. בדומה לעבודות הניאון של גינתון, פותחות יצירות מעין זו פתח לעבודותיו המתריסות של האמן, עבודות היוצרות סינתזה ביקורתית בין ייצוג האלוהות לפוליטיזציה של הקודש.

גם השילוב בין דמות האדם (שנברא בצלם האל) לייצוג האל מופיע בעבודותיו של פינרו.  בעבודה "יהוה" מורכבת דמות האדם מאותיות שמו של האל. הייצוג של מעין דמות אדם בתוך אדם מאזכר מושגים קבליים של "אדם גדול ו"אדם קטן".

ארנון בן-דוד ומשה ניניו, בלי כתרת (עבודת השם), 1990,  מוזאון ישראל, ירושלים
אלי פטל הציג לאחרונה את המיצב "היהיה" - עבודה הנוגעת בנוכחות הערפילית של האלוהות, במיוחד בהקשרה היהודי. היצירה בנויה מווילון-מחיצה עשוי חרוזי פלסטיק וזכוכית, שבהם נשזרה המילה "היהיה". אור רך מאיר את העבודה. החרוזים מזכירים חרוזי תפילה, המשמשים מאמינים בתרבויות שונות. הרמז לשם האל, "הויה", ממשיך מסורת ענפה של קמעות ולוחות "שיוויתי", שבהם מזוהה האל דרך נוכחותו בשמותיו הכתובים. האותיות שיצר פטל מדגישות את הפער החמקמק בין האל ובין מאמיניו. המחיצה אמנם משמרת את צורת האותיות, אולם כל ניסיון להשתמש בה - דהיינו, לעבור דרכה - יפגע בשלמותו של השם.

פטל יצר גרסה משלו לשם המסורתי הקדוש "הויה". "היהיה" היא מילה מומצאת, הניתנת לקריאה משולשת: הן כפתיח לאגדת ילדים (היה היה), הן כאזכור של צורת שאלה (הֲיִהְיֶה), שהופיעה במקרא כביטוי לחוסר אמונה ("היהיה הדבר הזה?", מלכים ב', ז', ב') והן במקרה שבו מכנה האל את עצמו "אֶהְיֶה" ("אהיה שלחני אליכם", שמות ג', י"ד). העבודה מכריזה לפיכך על אלוהים בגוף שלישי: "הֳיִהְיֶה". האות ו', שהורדה כאן מהשם המקורי (הויה), מאזכרת את הוו או הקולב שעליו תלויים חרוזי העבודה, המחוברים לתקרה. זהו משחק במילים ובחומר המתחבר לשיח מדרשי ישן, שבו מצביעים חז"ל על מילים ואותיות שנפלו מפסוקים ושובצו במקומות חדשים 

Model.Data.ShopItem : 0 6