ד''ר רוחמה וייס

שחיטה כשרה: ריאיון עם רוחמה וייס

social
facebook whatsup email tweeter
אלעד בר-נוי //
31.10.17
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"בכל פעם שמישהו שואל 'למה לא להתאבד' אנחנו אומרים לו 'לך לפסיכולוג'. אבל פסיכולוג לא יכול לתת לו תשובה לשאלה למה לא להתאבד, לפחות לא תשובה מלאה"
"הקביעה שאישה צריכה לשאול את הרב אם הדם שלה הוא דם מחזור או לא היא קביעה מיזוגינית נוראה שמקורה בתרבות פטריארכלית. כל אישה יכולה לדעת אם היא במחזור או לא"
"ילתא מערערת על נקודת המוצא של הפטריארכיה ולא רק על הטענה שהיא לא מסוגלת לעשות מה שהבנים מסוגלים לעשות"
הדתה: זה בגלל שהפקרנו את הממד הרוחני שלנו; ליברליזם: מאוד מפחיד, אז השליטים נגדו; גמרא: מזל שלא לימדו בנות בבית הספר. ד"ר רוחמה וייס, כמו גיבורת ספרה החדש "ילתא", אינה מחפשת חיים קלים, אז לא מעניין אותה לכתוב ב"הארץ"

רוחמה וייס מצליחה לעצבן הרבה אנשים. מדי שבוע, כבר קרוב לעשור, היא מפרקת בטור פרשת השבוע שלה ב-ynet מוסכמות לגבי הלכה והגות יהודית עכשווית ושוחטת את הפרות הקדושות ביותר לאורתודוכסיה. "אני לא כאן כדי לעשות לאנשים נעים בגב. לפני כמה שנים כתבתי טור שהכותרת שלו היתה 'להפסיק לשמור הלכות נידה היום', והתגובות היו פשוט מטורפות. כתבת אמצע במוסף של אחד העיתונים הגדולים, ריאיונות ברדיו; זה אפילו הביא לפיטורים שלי ממקום שעבדתי איתו. ואני אומרת - על מה?".

 

מאין בא העיסוק בנושא כמו הלכות נידה?

"מתוך הרגע הזה של נפילת האסימון הענק, של ההבנה שמה שחשבתי שהוא טבע הוא בעצם תרבות; הרגע הזה שאני קולטת שהכניסו לי לראש דברים לא-נכונים. העיסוק בנידה הוא חתיכת סיפור במסורת היהודית. זו המסכת היחידה בסדר טהרות שיש לה שני תלמודים, כלומר, מי שהפך את זה לנושא הם קודם כול הגברים. כל מה שאמרתי בטור ההוא, משהו שבעיניי אמור להיות מובן מאליו, זה שרב לא יכול לדעת טוב יותר מהאישה אם היא במחזור או לא. הקביעה במסכת נידה ש'אישה לא מַרְגשת', כלומר, היא צריכה לשאול את הרב אם הדם שלה הוא דם מחזור או לא, היא קביעה מיזוגינית נוראה שמקורה בתרבות פטריארכלית. כל אישה יכולה לדעת אם היא במחזור או לא. זה כואב כל כך, וזה כאב מובהק כל כך, שאין אפשרות לטעות. לכן זו האמירה הכי לא סבירה שאפשר להגיד על מחזור. אבל הם חייבים להגיד אותה כדי שהרבנים ישמרו על הסמכות שלהם.

 

לקריאה נוספת: האם מהפכה פמיניסטית היא מן האפשר ביהדות האורתודוקסית?

 

מי שהיתה ככל הנראה האישה הראשונה למחות נגד ההתערבות הרבנית בגופניות האישה היא ילתא, שעליה כתבה וייס רומן תלמודי חדש שקרוי על שמה (הוצאת הקיבוץ המאוחד). ילתא, אחת הנשים הבודדות שזכו לייצוג משמעותי בתלמוד, היתה על פי המסורת אשתו של רב נחמן ובתו של רבה בר אבוה. הרומן מציג את דמותה החתרנית והדעתנית של ילתא ואת העמידה שלה מול הממסד הרבני הגברי. 

 

 

ילתא עטיפת הספר
עטיפת הספר

"ילתא מערערת על נקודת המוצא של הפטריארכיה", אומרת וייס, "ולא רק על הטענה שאינה מסוגלת לעשות מה שהבנים מסוגלים לעשות. היא מנסה להכניס קול אחר לתוך התרבות. היא מציעה אלטרנטיבה".

 

אף שבמובן מסוים היא כן מבקשת אישור מהממסד הרבני. הזכרנו את נושא הנידה – היא הרי הולכת לשני רבנים עם הדם שלה כדי שיתירו לה את בעלה. היא היתה יכולה להגיד שזה לא מעניין אותה.

"אני חושבת שהיא צחקה עליהם בעניין הזה. גם חז"ל משתמשים בה בשביל להראות שהיא בעצם הקול שאומר לממסד 'אין לכם מושג'. היא תלך לרב אחד, והוא יגיד שזה דם נידה, והיא תלך לרב אחר, והוא יגיד שאין זה דם נידה, אז על מה אתם מדברים לעזאזל? אין להם מושג על מה הם מדברים, אז למה שהיא תתייחס אליהם ברצינות. הקול של ילתא בתוך ספרות חז"ל הוא זה שמצביע ואומר 'אתם משחקים משחק'. סבבה, זכותכם, אבל זה לא יותר ממשחק".

 

כלומר, זה היה אקט אינטלקטואלי?

"כן. ילתא מסתכלת מבחוץ. יש לה את הכוח של מי שמנצלת את העובדה שבעטו אותה החוצה, והיא לא מתפתה להיכנס חזרה פנימה. יש לה את הכוח של אנשי השוליים, והכוח הזה הוא לשאול על המיינסטרים ולפקפק בו".

 

 

מה שאסור – נחשק

 

ד"ר רוחמה וייס היא חוקרת ומרצה לתלמוד, מלמדת בהיברו יוניון קולג' בירושלים, ובימים אלה פותחת שם את המחזור התשיעי של התוכנית לביבליותרפיה בתלמוד. נוסף על ספרי מחקר, היא כתבה גם ספר שירה ("אחטא ואשוב", גם הוא בהוצאת הקיבוץ המאוחד). היא באה מבית דתי-לאומי, אבל כבר בגיל צעיר מצאה את עצמה בחוץ, כשסולקה מאולפנת חורב. "לקראת סוף כיתה י"א קראו לי לחדר המנהל ואמרו שיש להם שלושה תנאים להמשך לימודיי בבית הספר: שאפסיק לברוח משיעורים, שאתחייב לא להתגייס לצבא ושלא אגש לבגרות במתמטיקה כדי לא להוריד את הממוצע. חזרתי בדמעות הביתה והתחננתי בפני ההורים שירשו לי לא להמשיך לכיתה י"ב. הם הסכימו בתנאי שאבטיח גם להם שלא אלך לצבא, ונוסף על זאת, שאלמד יהדות איפשהו. בתמימות הם חשבו שאם אלמד יהדות, זה יחזיק אותי בתוך המסגרת. כך עזבתי את בית הספר חורב, בלי צער".

 

למדת גמרא באולפנה?

"מה פתאום! בחורב התלמוד היה הספר האסור. הוא לא היה בספרייה. היה אסור לנו לראות דף גמרא. פעם אחת הביאו לנו בשיעור היסטוריה דף סטנסיל שהמורה העתיקה לשם מהגמרא. זה היה 'תנורו של עכנאי', ואני עד היום זוכרת שזו היתה התרגשות שאין למעלה ממנה. נתנו לי להציץ לעיר האסורה, העיר של הבנים. אחרי שעזבתי את בית הספר, התחלתי ללמוד אצל פרופ' חנה ספראי ז"ל. היא היתה נפלאה. היא לימדה אותי את הגמרא שורה אחרי שורה. הייתי נערה בת 17, ולמדתי עם נשים מבוגרות ממני בהרבה שנים. פרופ' ספראי היא זו שפתחה לי את הדלת, והיא היתה אישה ביקורתית. היא ידעה שברגע שהיא תפתח את הדלת לעולם הגדול בחוץ, יכול להיות שאני לא אבחר דווקא באורתודוכסיה הליברלית, ובאמת, בתהליך של שנים מצאתי את עצמי בחילונות, ואז אצל הקונסרבטיבים ולבסוף בהיברו יוניון קולג' הרפורמי. לימים, לקראת סוף חייה, גם היא הגיעה לעבוד שם. זאת היתה סגירת מעגל מרגשת מאוד, ושם נפרדתי ממנה". 

 

קיבלת לאורך השנים תגובות מגברים על זה שאת אישה שלומדת ומלמדת גמרא?

"כשסיימתי את השירות הלאומי ידעתי שאני הולכת ללמוד גמרא, בהתחלה במכללת ברוריה ולאחר מכן באוניברסיטה. הלכתי לעבוד עם חברה באיזו ישיבה באיזה חור ברמת הגולן בניקיון ובהגשת אוכל במשך הקיץ. בלילות היינו יושבות בחוץ, ליד בית הכנסת, איפה שהיה אור, ועשינו חברותא. לילה אחד עברו כמה בחורים מהישיבה, ואחד מהם עצר ואמר, 'אני לא מבין מה קורה כאן: אני לומד גמרא כי אני חייב, אבל אתן לא חייבות, אז למה אתן עושות את הדבר הזה?'. הוא פשוט לא הבין. ואני חושבת שזה מזל שלא לימדו אותנו גמרא בבית הספר, כי ככה יכולתי ללמוד אותו כמבוגרת עם חשיבה עצמאית יותר ולשקול אותו באופן מוטה פחות. הרי העובדה שהוא היה ספר אסור הפכה אותו לנחשק יותר. מובן שזה לא היה מחזיק שלושים ומשהו שנים אם זה לא היה גם מרתק".

 

ולמה חשוב להתעקש על הטקסטים האלה ועל יצירת מרחבים פמיניסטיים ביהדות? בסופו של דבר, ברוב המקרים מדובר בטקסטים שמנציחים את הפטריארכיה.

"אין לי תרבות אחרת. אני נולדתי לתרבות יהודית, ואני לא חושבת שאנשים יכולים לבחור את התרבות שלהם. ברגע שאני מבינה שאאמנם  אני לא מחויבת לחיות על פיה, אבל הנשמה שלי נוצקה מהתרבות הזאת, אני יכולה לקבל תרומות מתרבויות אחרות. למשל, אני יכולה לעשות מדיטציה, וזו מתנה נהדרת, אבל השפה של הנשמה שלי היא שפה יהודית, אז זה יהיה בזבוז זמן לנסות לתרגם אותה לשפות אחרות. פעם שמעתי את הדלאי לאמה בהרצאה בתל אביב. הוא אמר שהרבה יהודים מגיעים אליו ורוצים להיות בודהיסטים, והוא אומר להם 'בשביל מה לכם? בכל תרבות יש טוב ופחות טוב. קחו את הטוב מתוך התרבות שלכם, ואל תבזבזו אנרגיות על החלפת תרבויות'. זה היה פשוט מאוד ומשכנע".

 

את מקבלת הרבה תגובות חריפות?

"אנחנו חיים בתקופה שאנשים מדברים בצורה חריפה מאוד זה על זה. יש הרבה הפחדה ופחדים והמון שנאה שמוכתבת מהשלטון כלפי כל מי שמזוהה עם ליברליזם. הליברליזם מפחיד מאוד, ולשליטים אין שום אינטרס להיות בעדו. ואני חושבת שהעובדה שאני מביאה מקורות שתומכים בי ויודעת קצת לקרוא גמרא אינה מביאה נחת לאנשים שרבים איתי. אבל זה נורא חשוב בעיניי; אני רוצה לדבר עם האנשים האלה. זה לא מעניין אותי לכתוב בעיתון 'הארץ' לאנשים שחושבים כמוני. ניתנה לי הזכות לדבר עם עשרות אלפי אנשים כל שבוע. אני רוצה לפנות למי שלא יעשה לי חיים קלים ולמי שלא בהכרח אוהב עמדות ליברליות. למשל, מישהו פעם כתב לי 'למה את מתנגדת לנקמה כרעיון פוליטי?'. זה לא משהו שהיו שואלים אותי בעיתון 'הארץ', וזו שאלה חשובה ששאל אדם ימני רציני מאוד. והאמת היא שהייתי צריכה לחשוב על זה - איך מסבירים את זה ואם זו רק דעתי או שיש בזה היגיון שאפשר להציע אותו הלאה. אז זה חשוב בעיניי. זו עבודה דתית. אני מצטערת שאנחנו נמצאים בתקופה כזאת קשה, אבל אני שמחה על האפשרות לדבר עם אנשים ולא להסתגר בתוך קונכייה".

 

 

מדברים היום על הדתה במערכת החינוך. זה תהליך שאת מזהה?

"בטח שאני מזהה את זה. זהו תהליך חריף וקשה מאוד. יש גם הרבה בלבול לגבי הנושא הזה, ולכן מישהו כמו אברי גלעד יכול לכתוב שהוא לא מבין מה אנחנו רוצים. הוא אומר שאם אנשים מטיפים לילדים שלכם, אז אל תתנו להם לעשות את זה. אבל אין משהו שהוא לא פוליטי; אי-אפשר ללמד יהדות באופן ניטרלי. אז אנשים חילונים ואנשים ליברלים צריכים להתנער מהכיסאות שלהם ולשאול את עצמם איזו תרבות הם רוצים להנחיל לילדים שלהם ולהתחיל לעשות את העבודה. אם נשאיר את התרבות לא-מטופלת, אז מישהו אחר יטפל בה. אי-אפשר להשאיר את הילדים עם רִיק רוחני. זה לא עובד לאורך זמן. אז או שאנחנו נציע שפה וכלים להתמודדות עם שאלות רוחניות, או שיבואו אנשים פונדמנטליסטים שיתפסו את המקום שלנו".

 

כלומר, את חושבת שהליברלים נרדמו במשמרת?

"בתרבות היהודית הליברלית לא עוסקים בסוגיות רוחניות, בסוגיות של משמעות החיים. חשוב שהילדים שלנו יוכלו לשאול שאלות על למה אנחנו חיים ומה חשוב בחיים ושאנחנו נדע לענות להם. וכשהם ישאלו אותנו מה חשוב ללמוד באוניברסיטה, אל לנו להגיד להם לחפש את המקצוע שבאמצעותו ירוויחו הכי הרבה כסף; חשוב שיהיה לנו דבר מה נוסף להגיד להם. אבל כל עוד אנחנו במרוץ חומרני כל כך, אז מישהו אחר יתלבש לנו על המשבצת של המשמעות. אנחנו הפקרנו את החיים הרוחניים שלנו, השחתנו אותם. הרי זה לא מספיק שמישהו ירצה להיכנס ברגל גסה לחיים של הילדים שלנו; צריך שיהיה להם צורך בדבר הזה. והילדים - אם הם עוד טיפה בריאים - יש להם צרכים רוחניים, הם לא הדחיקו את זה לגמרי. אם ההורים שלהם לא ישוחחו איתם על סוגיות רוחניות, אז הרב ישוחח איתם על זה.

 

"אנחנו חברה שמתכחשת לעובדה שיש לה גם צרכים רוחניים. הכול נפתר אצל הפסיכולוג בסוף. בכל פעם שמישהו שואל 'למה לא להתאבד', אנחנו אומרים לו 'לך לפסיכולוג'. אבל פסיכולוג לא יכול לתת לו תשובה לשאלה למה לא להתאבד, לפחות לא תשובה מלאה. התשובה חייבת להיות חלק מתפיסת עולם רוחנית - למה חשוב לחיות, מה חשוב לעשות בעולם הזה - ואת זה לא שואלים בבית הספר. לילדים אין שיעור שבו יושבים איתם ומדברים איתם על מה באמת חשוב, וגם הורים לא עושים את זה; מדברים עם ילדים על מה יקר בעולם. אין לנו אפילו שפה לדבר על הדברים האלה. אנחנו מפגרים מאוד בעולם הרוחני שלנו. אז כל בעל תחביב, כל חובבן רוחניות, קונה את הילדים שלנו בלי בעיה".

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי  

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus