סופגניות הדס פרוש

משוחה בשמן: ההיסטוריה המפתיעה של הסופגנייה

אלעד בר-נוי //
20.12.16
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"האזכורים הראשונים לסופגניות מופיעים בספרות חז"ל, שם ה"סופגנין" מתוארים כמה פעמים בתור מאפה תנור תפוח ואוורירי כספוג. אבל כבר בימי הביניים ניתן למצוא אזכורים לסופגנין מטוגנים בשמן, שככל הנראה דומים יותר לסופגניות שאנחנו מכירים היום"
"בדבריו ניתן למצוא קישור בין המילה סופגנין למאכל ספינג' הנאכל עד היום בחג החנוכה בקרב יוצאי צפון אפריקה. מקור המילים ספינג' וסופגנין הוא ככל הנראה במילה היוונית spongos, שפירושה ספוג (שגם הוא כמובן גלגול של המילה הזאת)"
"נראה עם זאת שהבלבול בין סופגנייה ללביבה ותיק מאוד; כבר בסיפור התנכ"י של אמנון ותמר הלביבה מתוארת כעשויה מבצק, ולא מתפוחי אדמה, כפי שנהוג להכין אותה היום. גם בכמה משירי הילדים המוכרים ביותר, הלביבה מתוארת כמאכל עשוי בצק מתוק"
הן קושרו לראשונה לחנוכה בשיר שנכתב במאה ה-14, נבחרו בידי ועד הלשון הציוני כדי לשמש את שם המאכל שידוע כיום כלביבה ואכילתן נהפכה לאחד המנהגים הבודדים שאימצנו מתרבות המזרח. על הגלגולים המפתיעים שעברה הסופגנייה, ממרוקו העתיקה ועד לאזהרת משרד הבריאות

אם בעוד כמה מאות שנים ינסו היסטוריונים להבין כיצד נהגו אזרחי מדינת ישראל לחגוג את ימי חג החנוכה, הממצא החזק ביותר שימצאו ככל הנראה יהיה מנהג אכילת הסופגניות. כבר בשמחת תורה מגיע אל הסופרמרקטים ואל המכולות הנבחרות היבול הראשון של הסופגניות, והוא נמשך כמעט עד שמגיע זמנן של אוזני ההמן. והסופגניות, אין מה לומר, אחת יותר משוּנה מחברתה: סופגנייה במילוי במבה, סופגנייה במילוי מרשמלו, סופגנייה במילוי קרם אננס, סופגנייה במילוי קרם קרמל, מחית מיסו וסויה (בחיי), ואפילו סופגנייה בציפוי פחזניות (כלומר, קינוח בציפוי קינוח אחר).

 

מדי שנה אני מוצא את עצמי מתפתה לטעום סופגניות ביזאריות יותר ויותר, אבל אני עדיין משתייך לקבוצת מיעוט שבה חברים אלה שאוהבים את הסופגנייה שלהם בלי מילוי. שיגעון הסופגניות הגיע לממדים גדולים כל כך, עד ששר הבריאות יעקב ליצמן הכריז נגדן מלחמה. על פניו, זה נראה קצת מפתיע ששר חרדי נלחם במנהג מרכזי כל כך הנהוג באחד מחגי ישראל, אבל האם סופגניות הן באמת חלק מהמסורות הקדומות של חנוכה? ומה לגבי האחיות הנשכחות של הסופגניות, הלא הן הלביבות?

 

סופגניה? אספוג

 

האזכורים הראשונים לסופגניות מופיעים בספרות חז"ל, שם ה"סופגנין" מתוארים כמה פעמים בתור מאפה תנור תפוח ואוורירי כספוג. אבל כבר בימי הביניים, ניתן למצוא אזכורים לסופגנין מטוגנים בשמן, שככל הנראה דומים יותר לסופגניות שאנחנו מכירים היום.

 

לפי חוקר השפה אילון גלעד, ניתן למצוא רמז לקישור של הסופגנין לחנוכה בתחילה המאה ה-14, בשיר שכתב קלונימוס בן קלונימוס ובו הוא מזכיר אותם כמאכלים שנאכלים בחנוכה. ואולם, רק בכתב יד שכתב רבי יהודה בן רבי מאיר טולידאנו במרוקו ב-1780 ניתן למצוא עדות של ממש למנהג. בכתב היד מופיע ציטוט של ציטוט של רבי מימון, אביו של הרמב"ם, על חג החנוכה: "ופשט המנהג לעשות סופגנין בערבי אלספינג... מנהג הקדמונים משום שהם קלויים בשמן זכר לברכתו".

 

בדבריו ניתן למצוא קישור בין המילה סופגנין למאכל ספינג', הנאכל עד היום בחג החנוכה בקרב יוצאי צפון אפריקה. מקור המילים ספינג' וסופגנין הוא ככל הנראה במילה היוונית ongossp, שפירושה ספוג (שגם הוא כמובן גלגול של המילה הזאת). זהו גם מקורה של המילה ספונג'ה, אבל זה כבר נושא לכתבה אחרת.

 

מי שחידש את המילה סופגנית על פי אותן "סופגנין" היה חוקר השפה דוד ילין. בשנת תרע"ג וַעָד הלשון אימץ את המילה דווקא למאכל שהיום מכונה לביבות, כלומר, מאכל מטוגן שעשוי מתפוחי אדמה. אבל עם השנים המילה סופגנית נהפכה לסופגנייה והתייחדה לטובת אותו בצק מתוק מטוגן.

 


עובד פלסטיני מכין סופגניות במפעל בעמק רפאים (צילום: יונתן זינדל)

 

עם זאת, נראה שהבלבול בין סופגנייה ללביבה ותיק מאוד; כבר בסיפור התנכ"י של אמנון ותמר, הלביבה מתוארת כמאכל עשוי בצק, ולא תפוחי אדמה, כפי שנהוג להכין אותה היום. גם בכמה משירי הילדים המוכרים ביותר הלביבה מתוארת כמאכל עשוי בצק מתוק: בשיר "מעשה בלביבות", מאת חיה פרנק ותלמה אליגון־רוז, רבי קלמן המסכן מכין לביבות מקמח, שמן וסוכר. כך גם בשירים "לביבות נעשה", מאת לוין קיפניס, ו"לכבוד החנוכה", מאת ביאליק. אגב, ביאליק, שלא אהב את השימוש בסיומת "יה" בשפה העברית, הציע במקום המילה סופגנייה את המילה "אספוג" (על משקל אתרוג), אך התחדיש לא אוּמץ.

 

מה לאווז ולחנוכה

 

הזכרנו קודם לכן שבצפון אפריקה נהגו לאכול ספינג' בחנוכה, אבל נראה שבאירופה הסיפור של הסופגנייה מעט אחר. לפי שמיל הולנד, חוקר אוכל ומחבר ספרי בישול, במרכז אירופה ובמזרח אירופה של המאה ה-12, הסופגניות היו מלוחות וממולאות בבשר חזיר, רחמנא ליצלן, ועל כן ברור שהיהודים נמנעו מאכילתן. רק במאה ה-16, עם ירידת מחיר הסוכר בעולם, הן נהיו למאכל מתוק. באותה תקופה החלו להכין אותן לכבוד חג המולד, ובשל כך עדיין נחשבו למוקצות בחברה היהודית באירופה. מי שעודד את המנהג בקרב יוצאי אירופה בישראל היתה התנועה הציונית בשנות ה-30 של המאה ה-20, שהביאה את מאכל חג המולד מאירופה וניכסה אותו בתור המאכל העיקרי של חג החנוכה הישראלי.

 

קריאה נוספת: בטעם של פעם || על ספר המתכונים הציוני הראשון 

 

אם כן, מה אכלו יהודי אירופה בחנוכה? כאן הסיפור נהיה מעניין. יהודי אירופה אכלו לביבות מטוגנות, מספר שמיל הולנד, אבל לא את הלאטקעס המוכרות לנו, אלא מאכל שנקרא גריבנעס או גריוולעך, שהוא למעשה חתיכות עור אווז מטוגנות. הגריבנעס הוא תוצר לוואי של תהליך הכנת מעדן אירופי אחר – השמאלץ, שומן האווז. ולמה דווקא בחנוכה? התשובה פשוטה; בתקופה של חנוכה, בין חודש כסלו לטבת, נהגו לשחוט את האווזים. התוצר החשוב ביותר של האווזים היה השומן שלהם, ששימש בכלל בפסח כתחליף לשמן הקטניות שהיה חמץ בקרב קהילות אשכנז. לכן, כששחטו את האווזים, באמצע חג החנוכה, היו נוהגים להכשיר את הבית לפסח. בסיפור "אווזים", מאת שלום עליכם שמביא שמיל הולנד, בתיה מוכרת האווזים מספרת כיצד היא מכינה בחנוכה את השומן לפסח:

 

"אני זה צרכי, מדי שנה בשנה לטגן שומן של פסח, לפי שהשומן שלי כבר יצאו לו מוניטין בכל העיר, שאין כמוהו שומן כשר לפסח. אני, כשעומדת אני לטגן שומן של פסח, הרי ביתי לובש צורה של פסח בעצם ימי החנוכה. את התנור אני מלבנת יפה יפה, את בעלי אני שולחת לבית המדרש - יישב וילמד שם, את ילדיי אני מגרשת החוצה, ילכו באשר ילכו לשחק את משחק הסביבון" (מתוך "מונולוגים, סיפורי הרכבת". תרגום מיידיש: אריה אהרוני).

           

 


גם זו סופגניה (צילום: גרשון אלינסון)

 

הולנד מוסיף ומתאר עוד אבן דרך בבלבול בין סופגניות ללביבות; הוא מספר על גלגול השיר "בחג החנוכה" לעברית, מהמקור היידי "אוי חנוכה". במקור, מילות השיר הן "אלע נאכט אין דריידלעך שפילן מיר, זודיק הייסע לאטקעס עסן אן א שיעור!", כלומר, "בכל לילה נשחק בסביבון, ולביבות רותחות נאכל לתיאבון". אך בישראל המילים תורגמו ל"לילה ויום סביבוננו ייסוב, סופגניות נאכל לרוב".

 

ובכן, בין שזו לביבה חמה, עור אווז מטוגן או סופגנייה ממולאת בקרם במבה, ההיסטוריה של חנוכה מציעה לנו מבחר של מאכלים מטוגנים טעימים מאוד, ולמרות הרצון של ליצמן, נראה שהמנהג המתוק והשמנוני הזה אינו הולך להיעלם בזמן הקרוב. חג שמח!

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאת טעות בכתבה? עדכנו אותנו