רות (Julius Schnorr von Carolsfeld)

סוד המשיכה של רות המואבייה: רות, בלי עבור

social
facebook whatsup email tweeter
אריאל הורוביץ //
29.4.18
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"ד"ר גילה וכמן: "יש שיר יפה שכתבה נאוה סמל, שבו נעמי אומרת לרות שלא כדאי לה ללכת איתה ליהודה כי לא יאפשרו לה להשתלב שם, להיות חלק מהחברה. שומעים בדברים האלה את הדי התקופה שלנו, שבה קשה כל כך לזרים למצוא את מקומם""
בכל דור לובשת רות המואבייה זהות אחרת. פעם היא היתה ציונית טובה, ואילו היום היא דמות שאפשר לגייס לטובת דיונים על אחרות ועל זרות. מה הופך את גיבורת המגילה לכזו אקטואלית? ד"ר גילה וכמן משיקה את ספרה החדש "מגילת רות: פירוש ישראלי חדש"

בשנת 1928 אייר זאב רבן, מן האמנים הבולטים של בית הספר לאמנות בצלאל, את מגילת רות. בדמיונו של הצייר הארץ-ישראלי הזה היתה רות המואבייה אישה בעלת מראה מקומי הנושאת אלומת שיבולים ומאחוריה עץ דקל. מסגרת הציור מציגה גפנים ועלים מסולסלים. לפנינו אפוא רות ארץ-ישראלית, ציונית, מותאמת למקום ולזמן שבהם אייר רבן ולסביבה התרבותית שבה נוצר האיור - בית הספר בצלאל - שאפיין אותו השילוב בין מזרח ומערב. רות של זאב רבן היא סמל לשיבת היהודים לארצם, דמות נשית מקראית שחלוצים וחולמים ציונים מסוגלים להזדהות איתה, לחוש קרבה כלפיה.

 

לקריאה נוספת: מה אומר עד נס על רות. ראיון 

 

זאב רבן הוא רק אחד מן האמנים והיוצרים הרבים לאורך הדורות שנמשכו לדמותה של רות המואבייה, הגיבורה התנ"כית היחידה שזכתה למגילה על שמה. בכל דור לובשת רות זהות אחרת, משויכת לערכים אחרים ומגויסת לצרכים אידיאולוגיים שונים. "בתקופת חז"ל", אומרת ד"ר גילה וכמן, מחברת "מגילת רות: פירוש ישראלי חדש", "הדגש הוא על רות כאימה של מלכות. רות היא מודל לגיורת, סמל של מלכות בית דוד שיצאה ממנה. בראשית הציונות, עם התפתחות התרבות העברית והתרבות הישראלית אחריה, התעורר עניין מחודש במגילה זו. ככלל, מגילת רות התאימה מאוד לתפיסה הציונית. אנחנו מוצאים בתרבות הציונית התייחסות לרות בהקשר של חקלאות, של השיבה לארץ; וסיפור האהבה של רות ובועז נתפס בעיקר בהקשר של אנשי העמל ועבודת הכפיים בארץ ישראל. האידיליה של עובדי האדמה בשדות יהודה, שמתוארת יפה כל כך במגילה, התאימה כמו כפפה ליד לראשוני התנועה הציונית. למשל ברומן העברי הראשון, 'אהבת ציון', מאת אברהם מאפו, יש התרחשות סביב בית לחם. ראשי הציונות מצאו בית מקראי עוד לפני שהיה להם בית לאומי".

 

אולי יעניין אותך גם בקרוב בבית אבי חי רות שני,
20:00 / 7.5.18
ערב השקה לספר "מגילת רות: פירוש ישראלי חדש" מאת ד"ר גילה וכמן ובעריכת פרופ' אביגדור שנאן

 

הפירוש של וכמן למגילה בנוי משתי שכבות – פירוש בסיסי לפסוקי המגילה, והרחבות העוסקות בהתקבלות של מגילת רות לאורך הדורות. "אף על פי שמגילת רות אינה קשה כל כך להבנה, יש בה מילים שדורשות ביאור בשביל אנשים שפחות מצויים בלשון המקראית", אומרת וכמן, "החלק החשוב יותר בספר בעיניי הוא ההרחבות: תולדות ההתקבלות של מגילת רות בתרבות היהודית, הישראלית; ענייני לשון והשפעות ספרותיות או אמנותיות; והתייחסות לריאליה שמשתקפת מן המגילה: חקלאות קדומה, גיאוגרפיה, היסטוריה של ארץ ישראל, כותבים בני זמננו שהתייחסו למגילה. עסקתי גם בדברים שאינם נוגעים ישירות לרות, אך המגילה מעניקה הזדמנות להרחיב עליהם. כזה הוא למשל הביטוי 'תמול שלשום', שמופיע במגילה ומעורר מיד אסוציאציה לרומן הגדול של עגנון. הניסיון הוא להראות כיצד ביטויים מתוך המגילה מורחבים, מקבלים עצמאות, וכיצד יש התייחסות אליהם לאורך הדורות, גם במנותק מן הספר המקראי עצמו".

 

ערפה המפלצתית

 

אם בתרבות הציונית היתה מגילת רות סמל לעבודת האדמה, לאידיליה של בית לחם ושל החקלאות, הרי שבעשורים האחרונים קולות חדשים מסמנים את מגילת רות כסמל לאחרות. כך לא רק בתרבות הישראלית: בספרה "זרים לעצמנו" רואה הפילוסופית הצרפתייה ז'וליה קריסטבה את רות המואבייה כמודל לאחר האולטימטיבי, ומנסה, דרך דמותה של רות המואבייה – מי שהתגיירה ויצרה את השושלת שממנה יצא דוד המלך וממנה ייצא המשיח – לבנות אתיקה של יחס לזרים ולמהגרים. ההתייחסות למגילת רות כטקסט על זרות ועל אחרות עולה גם אצל יהודה עמיחי, שבספרו האחרון "פתוח סגור פתוח" מ-1998, כותב על רות. במבט ראשון מדובר ברות הנובר, חברת ילדותו שנרצחה בשואה, אך אפשר לראות כאן גם הדהוד לרות המקראית. עמיחי כותב כי "האחרות הרגה את רות" – אחרותה של רות, חברתו היהודייה, היא זו שהפכה אותה למועמדת להריגה בעיני הנאצים, אך אחרותה של הנערה רות הנובר היא בבואה לאחרותה של רות הראשונה, הקדמונית, מן המקרא. 

 

אריאל גילה וכמן
ד"ר גילה וכמן

 

 

עמיחי מייצג מגמה נוספת, שרווחת בשנים האחרונות: להתבונן לא רק על רות, אלא על דמויות נוספות במגילה, כמו דמותה של נעמי. בשיר אחר שלו מ"פתוח סגור פתוח" מפנה עמיחי את מבטו אל נעמי. הוא כותב על הריקנות שלה לעומת המלאות של כלתה, גיבורת המגילה. "רות המואבייה", כותב עמיחי, "ידעה הכול על חיטה ושדות חיטה \ על עיניים גדולות באהבה ועל שלף זהוב אחר הקציר". ואילו נעמי, לעומת זאת, "שאמרה, אני מלאה הלכתי וריקם השיבני \ אדוניי, ידעה הכול על תהליך הריק והמלא \ על בניה שמתו ועל אנקת רחם מתרוקן \ כמו אקורדיון שעושה מנגינה מן המלא והריק". כאן  הזרקור מאיר לא רק את הגיורת האולטימטיבית שייסדה את שושלת המלוכה, אלא גם את דמותה מכמירת הלב של חמותה: זו שחייה הקשים הפגישו אותה עם "הריק והמלא", ששכלה את בעלה ואת שני בניה וירדה מנכסיה. הנה אפוא פריזמה נוספת להסתכל דרכה על המגילה הזאת.

 

"בעשורים האחרונים, עם הופעתם של כיוונים פוסט-מודרניסטיים וקולות של מיעוטים ואחרים, מודגשת האחרות שבמגילת רות", אומרת וכמן, "יש דגש רב על העובדה שרות היא אישה ושמדובר כאן בעצם באחד מן הסיפורים המקראיים היחידים שהגיבורה שלו היא אישה, ונוסף על זאת, נוכרייה במוצאה. העצמת החלש והקולות המושתקים היא מאפיין מובהק של העיסוק העכשווי ברות. דיון זה עולה גם בהקשר של דמותה של ערפה, שהיא כביכול דמות הראי של רות; מי שמנוגדת לה. כבר בתחילת הסיפור המקראי, ערפה הולכת בדרך הנורמטיבית ונפרדת מנעמי. ביאליק לקח את ערפה והפך אותה לדמות כמעט מפלצתית ביצירתו 'מגילת ערפה', בהמשך למדרש שרואה בערפה את אמו של גוליית. והנה, בשנים האחרונות יש דווקא הזדהות עם ערפה. יש למשל ציור של אבל פן שמתאר את ערפה בצורה רומנטית, מלאת סימפטיה, שדורות קודמים אינם יכולים לחוש כלפיה".

 

העיסוק במגילת רות בנושא הזרות קשור גם לסוגיות עכשוויות בחברה הישראלית. 

 

אריאל רות המואבייה
זאב רבן

 

 

"רות מעלה את השאלה עד כמה אנחנו כחברה יכולים לקבל את האחר", אומרת וכמן, "יש שיר יפה שכתבה נאוה סמל, שבו נעמי אומרת לרות שלא כדאי לה ללכת איתה ליהודה כי לא יאפשרו לה להשתלב שם, להיות חלק מהחברה. שומעים בדברים האלה את הדי התקופה שלנו, שבה קשה כל כך לזרים למצוא את מקומם". המגמה הזאת מצאה ביטוי מעניין גם באמנות עכשווית, בצילומיו של עדי נס. באחד מצילומיו מן הסדרה "סיפורי התנ"ך", מציג נס את רות ואת נעמי כשתי מלקטות בסוף יום עבודה בשוק ישראלי טיפוסי, כשהן מלקטות שאריות של ירקות רקובים מן הרצפה. מלבד הרפרנס המיידי ליצירתו של האמן הריאליסטי ז'אן  פרנסואה מייה (Millet), "המלקטות", הרי שהבחירה של נס להציב את שתי הגיבורות המקראיות כשתי נשים עניות, שנמנות עם שולי החברה, מאירה באור אחר גם את מגילת רות עצמה: הצילום של עדי נס שם את הדגש על עובדת היותן של רות ונעמי המקראיות נשים קשות יום וחסרות כול; פרספקטיבה שונה כל כך מזו של התרבות הציונית, שלא נתנה את הדעת בהכרח על מעמדן הסוציו-אקונומי של שתי הנשים הללו.

 

"לטקסט יש חיים דינמיים", אומרת וכמן, "זה נכון לכל טקסט, ובוודאי לספרי המקרא. הטקסטים הללו לא חדלו מעולם להעסיק את היוצרים ואת ההוגים השונים. מגילת רות היא טקסט נצחי לא רק מבחינת איכות הכתיבה שלו, אלא גם בשל העובדה שהוא ממשיך לגעת באנשים, בליבותיהם, במוחותיהם. כל דור מוצא את נקודות העניין שלו בטקסטים האלה".

 

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus