נתניהו_מרים אלסטר פלאש90

רבין, נתניהו ומה שקרה לתרבות הישראלית ביניהם

social
facebook whatsup email tweeter
עופר מתן //
6.11.16
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"נועם יורן: את הבעיות גדולות של השלטון הפוליטי אתה רואה בעיקר דרך התרבות. למשל, השאלה מה מקומו של הערבי בחברה הישראלית. פוליטית, הרי אין דרך מפורשת שיכולה להסביר את העובדה שהערבי אינו נחשב ישראלי ככל היהודים; אבל אם תלך לתרבות, תראה דוגמאות ברורות מאוד לכך"
"עוזי וייל: השחיקה בחופש היצירה נובע בעיקר מסיבות כלכליות. הנסיבות שבהן התחלתי אני ככותב בעיתונות ובטלוויזיה הישראלית התאפשרו בזכות כוחות עצמאיים שמימנו את התרבות ואת העיתונות ושאפו לבקר את השלטון, ולא הושפעו ממנו ברמת התכנים. היום יש הרבה פחות גורמים כאלה"
איזה מין יחסים מנהל השלטון הישראלי עם התרבות המקומית, ועד כמה נשחק חופש היצירה ב-21 השנים מאז רצח רבין, כפי שטוענים חלקים בציבור? התרבות הישראלית שלאחר הארבעה בנובמבר 1995 - תמונת מצב. ואף מילה על מירי רגב

היחס של השלטון, כל שלטון, לתרבות המיוצרת בארצו וליוצרים המפיקים אותה נבחן רוב הזמן בהתאם לפעולות מעשיות: החלטות על גובה התקציבים שהוא מעביר לה, היחס שלו לתכנים אוונגרדיים המאתגרים את הנרטיב השלט והתכיפות שבה הוא מפעיל את כלי הצנזורה כדי להשתיק קולות כאלה. בצד מהלכים אלו, ישנן גם פעולות לא פורמליות המסייעות אף הן בעיצוב הדימוי של יחס השלטון לתרבות במדינתו, למשל, הצהרותיו של מנהיג פוליטי מסוים בגנותה או בזכותה של יצירה או יוצר כאלה ואחרים. ולעתים, כידוע, הדימוי חשוב לא פחות מהממשות.

 

המישור האחרון, התדמיתי, הוא המישור שבו מעניין להשוות בין יחסם לתרבות של ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין ז"ל, שישראל מציינת החודש 21 שנה לרציחתו, לזה של ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו. הפערים כה גדולים, עד שקשה שלא לתהות על קנקנם.

 

אם כן, נתניהו, כזכור, הפך את עמיר בניון למעין זמר הבית שלו כשהזמין אותו להופיע באירועים בהשתתפותו, לרבות אירועים במהלך הבחירות האחרונות. בבחירתו לאמץ לחיקו את בניון ביקש נתניהו לרכוב על הסנטימנט הציבורי של השנים האחרונות שמעניק למוזיקה המזרחית את ההכרה והכבוד שלהם היא ראויה, גם אם באיחור. אלא שבניון אינו רק זמר מזרחי (אם הוא בכלל כזה – כלל לא בטוח), אלא גם קול ימני תקיף ומשפיע. כמה משיריו בשנים האחרונות הסיתו נגד ערבים ושמאלנים בצורה בוטה, מה שלא מנע מנתניהו – ויש שיטענו שאף דחף אותו - להפוך אותו לזמר החצר שלו.        

 

רבין, לעומת זאת, נחקק בתודעה הישראלית כראש הממשלה שחיבק את הזמר אביב גפן חודשים ספורים אחרי שזה כתב את השורה, "מי זה שם הולך שיכור, זה ראש הממשלה", באחד משיריו הפופולריים בתחילת שנות ה-90', בעת כהונתו של זה בתפקיד ראש הממשלה. מאחר שאותו חיבוק התרחש מאחורי הקלעים של עצרת השלום שבה נרצח רבין, דקות ספורות לפני הרצח, התיעוד שלו נעשה בדיעבד איקוני. כך יצא שרבין זכור כמי שפעולותיו האחרונות בחייו היו שירת "שיר לשלום" מעל הבמה בכיכר מלכי ישראל וחיבוקו של רוקיסט מרדן, ששיריו מביעים מחאה כביכול נגד הממשלה.

 

איזה מין יחסים מנהלים התרבות, הדמוקרטיה והשלטון בישראל? האם התרבות הישראלית תלויה בשלטון, מתוקף העובדה שהוא מממן חלקים נרחבים ממנה, עד כדי סירוסה? ועד כמה חופש היצירה והביטוי הם ערכים שנשחקו ב-21 השנים מאז רצח רבין, כפי שטוענים חלקים בציבור? 

 

אביב גפן_מרים אלסטר
אביב גפן. היה פעם זמר מרדן (צילום: מרים אלסטר, פלאש90)

 

קריאה נוספת: כיצד דמותו של יצחק רבין מיוצגת בקולנוע הישראלי?

 

מיהו ערבי

 

"יש משהו מסוכן לשלטון בתרבות הישראלית", טוען ד"ר נועם יורן, חוקר במרכז מינרבה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב. "את הבעיות הכי גדולות של השלטון הפוליטי בישראל אתה רואה בעיקר דרך התרבות; אם היית מסתכל על הפוליטיקה עצמה בלבד, לא היית מבחין בבעיות הללו. למשל, השאלה מיהו ערבי ומה מקומו בחברה הישראלית. פוליטית, הרי, אין דרך מפורשת וברורה שיכולה להסביר את העובדה שהערבי אינו נחשב ישראלי ככל הישראלים היהודים, אבל אם תלך לתרבות, תראה דוגמאות ברורות מאוד לכך שהערבי אינו באמת חלק מהישראליוּת.

 

"אותו הדבר לגבי דמות השמאלני. בעזרת התרבות והייצוגים של הדמות הזאת, אתה רואה בבירור איך השמאלני נהפך ב-21 השנים מאז רצח רבין לקללה של ממש, אפילו שזה דבר שלא תמצא לו שום ביטוי מפורש בחוק או במסרים הרשמיים של השלטון".

 

אתה מסכים עם הטענה השמאלנית שחופש היצירה והחירות התרבותית בישראל נשחקו מאוד מאז רצח רבין ועד היום?  

"חופש היצירה והביטוי אכן נתונים במתקפה, אבל זה בעיקר עניין של חמש-שש השנים האחרונות, ולא של 21 השנים האחרונות; גורמות לכך בעיקר שלוש הממשלות האחרונות, שמקדמות בצורה מפורשת חוקים בלי אפקט מעשי, שבעיקר משמשים תעמולה ורדיפה של דעות.

 

"להבדיל מחופש היצירה, אופק המחשבה זה דבר שבהחלט הצטמצם מאז רצח רבין, והתהליך שבסופו השמאל מקוטלג כחשוד מיידי בבגידה בישראליוּת התחיל בססמאות בדבר אחדות שצצו להן אחרי הרצח. אותה האחדות היא בעצם שם קוד לימניוּת, כך שהמשתמע הוא שמי שפוגע באחדות הרצויה הוא השמאל".

האמנית והפעילה החברתית שולה קשת, שמשמשת גם מנכ"לית תנועת אחותי למען ישראל, תנועה פמיניסטית-מזרחית הפועלת עם נשים מהקהילות המודרות בישראל, סבורה שהפער התדמיתי בין רבין ונתניהו מבחינת יחסם לחופש ביטוי תרבותי, כפי שהשתקף בדוגמה שהובאה קודם לכן, מקפל בתוכו הרבה מהבעיות של השיח התרבותי בישראל.

 

"רבין ז"ל ואביב גפן היו הרי חלק מאותו השבט", היא אומרת, "אז ייתכן שאפשר לראות את זה כ'התפייסות במשפחה'. עוד לפני תקופת רבין, וגם אחריו, השלטון הישראלי תמיד ידע לחבק את בני שבטו, כך שאי אפשר לראות בזה סממן לפתיחות תרבותית.

 

אם כך, מהי פתיחות כזאת?

"זה חלק מתפיסה רחבה יותר של דמוקרטיה, שאינה רק הצבעה בקלפי. דמוקרטיה היא בהכרח גם שוויון הזדמנויות וצדק חלוקתי של המשאבים, ובהקשר התרבותי – הקצאה שוויונית של משאבים המאפשרת טיפוח ונראוּת לכלל התרבויות בחברה. מאז היווסדה ועד היום, מדינת ישראל אינה מאפשרת רב-תרבותיות, ובהמשך ישיר למדיניות כור ההיתוך, רואה רק תרבות אחת כראויה – התרבות הלבנה היהודית השלטת. שאר התרבויות כמעט שאינן נתמכות בידי המדינה, או שנתמכות במידה עלובה, ודיכוי תרבותי זו פעולה אנטי-דמוקרטית בעליל, פעולה של כיבוש ממש".

 

כלומר, את לא מסכימה עם הטענה שבימי רבין היה חופש ביטוי ויצירה רב יותר.

"ממש לא. החופש התרבותי וחופש הביטוי בארץ תמיד היו בעייתיים עד לא קיימים בכלל לאוכלוסיות כמו המזרחים, הפלסטינים, האתיופים ועוד. סתימת הפיות האמיתית היא לא האיומים של השלטון להפסיק תקצובים לתיאטראות בתל אביב בגלל התכנים שלהם, אלא אי-תקצוב של תרבויות שלמות ואי-הקצאת כספים לתרבות בפריפריה".

 

זו הכלכלה, טמבל

 

הסאטיריקן, הסופר והעיתונאי עוזי וייל, שישתתף כפאנליסט באירוע בבית אבי חי ומי שנמנה עם צוות הכותבים של "החמישייה הקאמרית" בתקופת רצח רבין, תוכנית שייצרה כמה אמירות זכורות מאוד עליו, סבור שהחופש התרבותי בישראל מצוי במצב רע, אבל לא בהכרח בשל התערבות השלטון וניסיונותיו לצנזר תכנים.

 

"השחיקה בחופש היצירה נובעת בעיקר מסיבות כלכליות", הוא טוען, "הנסיבות שבהן התחלתי אני ככותב בעיתונות ובטלוויזיה הישראלית התאפשרו בזכות כוחות עצמאיים שמימנו את התרבות ואת העיתונות ושאפו לבקר את השלטון, ולא הושפעו ממנו ברמת התכנים. היום יש הרבה פחות גורמים מממנים כאלה. הבעיה העיקרית של חופש היצירה התרבותית בעיניי היא היסגרוּת הדמיון והמחשבה. זה לא עניין של סתימת פיות מימין או משמאל, אלא סתימה של כל קול שאינו מיינסטרימי".

 

יש הסבורים שכל עוד בין התרבות לשלטון מתקיימים יחסי תלות כלכלית, אין סיכוי לחופש ביטוי יצירתי. אחרים חושבים שמבנה התלות תקין, אבל קוראים להסיט את תקציבי התרבות לתחומים שאליהם הם לא מגיעים כיום. איך אתה רואה את זה?

"לא משנה מי ינצח בוויכוח על ההשפעה של השלטון על התרבות; התרבות בכל במקרה תפסיד. היצירה המורכבת והחשובה היא זו שנדפקת. לא משנה אם זה ימני או שמאלני, מזרחי או אשכנזי; חשוב שהתרבות תהיה מקורית, נועזת וטובה, ולצערי, זה לא ממש קורה היום.

 

"ככל שיהיה מגוון גדול יותר של תרבות, זה יהיה טוב יותר, ולא משנה לאיזה צד במפה הפוליטית התרבות הזאת משויכת או לאיזה סקטור בחברה. באמת שזה לא משנה בעיניי אם יקצו יותר כספים לתיאטראות בפריפריה, למשל, כי אני לא רואה את התיאטראות האלה מעלים הצגות גרועות פחות ממה שיש כיום בתיאטראות בתל אביב".

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus