אלוהים ציבורי תינקסטוק

אלוהים שלנו: על הפער בין אלוהים הפרטי לציבורי

גתית גינת //
4.5.17
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"חגי דגן: ביאליק זיהה את האל עם המנטליות הגלותית הפסיבית שאפשרה פוגרומים, ולכן קרא לפוצץ את השמים באגרוף זעם. חיים הזז קרא להתנער מאלוהים משום שהוא חלק מהמחלה היהודית המתמשכת של חיים מחוץ להיסטוריה"
"לצעירים יש דימוי עמום מאוד של אלוהות, והם מחזיקים בתמונה שהייתי מכנה 'מונותאיזם נאיבי' או ילדותי. הם מאמינים באל מיטיב שיושב בשמים ויודע הכול. זה אל שמתעניין בהם ועוזר להם. הוא הרבה יותר ניו-אייג'י מיהודי"
"יגאל בן נון: חגי מדבר על בורות ביחס לאל, אבל זאת תוצאה של בורות בכל התחומים. באשר לאלוהים, הסיפור הוא פשוט: כל אחד בונה לעצמו תפיסה של האלוהות, וזה לא צריך לקומם אותנו. אלוהות נובעת מצרכים נפשיים שיש לענות עליהם"
"שבא סלהוב: בשנות ה-50 וה-60 עדיין לא הרגישו בעוצמה כה גדולה את הוואקום של הציונות המדינית. המתנחלים הם אלה שנכנסו לתוך הוואקום, ובוואקום הנורא הזה צמח זרע השקר. מדמיינים שאנשים בשר ודם הם רק צללים, ואז אפשר להשתלט על אדמתם"
איך נראה האלוהים הציבורי שלנו? איך נראה האלוהים הדתי לאומי? והחרדי? האם יש הבדל ביניהם? מהו? וחשוב מזה: מה מתפספס בדרך, נכתש, מרודד? שלושה כותבים שפרסמו לאחרונה חיבורים בנושא, בצורה זו או אחרת, נדרשים לסוגיה

אנשים מסתובבים עם האלוהים הפרטי שלהם בתור לבנק או למכולת, בקורס לנהיגה מונעת או בגינות ציבוריות. מעליהם מרחף אלוהים נוסף, אלוהים ציבורי: אלוהים מהטלוויזיה, מספרי הלימוד, אלוהי החגים, האלוהים של בית אבא ובית אימא. מה בעצם ההבדל בין השניים? וכיצד אלוהים הציבורי משפיע על הייצוג הפרטי של אלוהים (ולהפך)?

 

יגאל בן נון וחגי דגן הם שני חוקרים שפרסמו באחרונה ספרים על אלוהים שונה מאוד מאלוהים הציבורי. האלוהויות של יגאל בן נון הן ישויות עזות ונפרדות. בספר "קיצור תולדות יהוה", שיצא באחרונה בהוצאת רסלינג, בן נון מסיק מסקנות מפתיעות ביחס לאופן שבו השתרש ייצוג אלוהים בציבוריות הישראלית. הוא מתבסס על מחקר היסטוריוגרפי, אפיגרפי וארכיאולוגי כדי לנתח את הטקסט המקראי וקובע בין היתר את הקביעות הבאות: "בכל האמונה המקראית אין כמעט זכר לאמונה באל אחד"; במהלך תקופת המלוכה עד התקופה הפרסית, "ישראלים ויהודאים עבדו אלים רבים"; "יהוה הוא אל חדש שמוצאו מצפון ערב", שהיתה לו בת זוג, אשרה; "הדת היהודית נולדה רק לאחר הפסקת הקורבנות בתקופה הרומאית, במקביל לתפוצת הנצרות".

 

חגי דגן לעומתו מתייחס בספרו "האל האחר" לפניו השונאות, המתעללות של האל. "תכליתו של חיבור זה היא לחשוף פן אלוהי נוסף שהספרות היהודית חושפת ומעלימה בו-בזמן", הוא כותב במבוא לספר, "זה צד באופי האלוהי שאינו נדרש לחיוב (...) זה צד דמוני, מאיים ומבהיל, שאינו מתיישב עם שום תכלית חיובית שספרות זאת עצמה מצהירה עליה".

 

"האדמה בוערת תחת החרדיות והציונות הדתית"

 

אילו אלוהיות בנו הזרמים השונים בציונות? ומה ההבדלים בינם ובין אלוהים של החרדים? "הציונות היתה תנועה חילונית, ולרוב גם אתאיסטית", אומר דגן, "בתקופת קום המדינה ולפניה לא היה עיסוק משמעותי בשאלות כמו מעמדו של האל. אם נדרשו לסוגיות אלה, זה היה בעיקר באמצעות הספרות, שבה האל זוהה עם המנטליות הגלותית שנשללה, או לחלופין, עם הסיפור העברי המקראי, ואז הוא הוצג באור מיתי-רומנטי.

 

חגי דגן
חגי דגן. "תמונות אלוהות סכריניות לגמרי"

 

"ביאליק זיהה את האל עם המנטליות הגלותית הפסיבית שאפשרה פוגרומים, ולכן קרא לפוצץ את השמים באגרוף זעם. חיים הזז קרא להתנער מאלוהים משום שהוא חלק מהמחלה היהודית המתמשכת של חיים מחוץ להיסטוריה. לעומתם, טשרניחובסקי התפעל מהאל המקראי הלוחם הרומס את אויביו והצטער על כך שהיהדות הרבנית הפכה אותו לאל שאינו יותר מתלמיד ישיבה.

 

"הציונות הדתית הבנתה ה' צבאות ההולך בראש המחנה כדי למחוץ את אויביו", ממשיך דגן, "אך משום שהציונים הדתיים צמחו מתוך היהדות הרבנית, גם כשהם 'חזרו' אל המקרא, הם עשו זאת בתיווך האתוס הרבני. מה שהתקבל הוא מין יציר כלאיים משונה. אולי זאת אחת הסיבות לכך שאין בציונות הדתית כמעט שום עיסוק של ממש בתיאולוגיה, אלא רק במין מדרש מגושם שכל תכליתו לחזק את פולחן האדמה האלילי-לאומני. 

 

"מכל זה לא נשאר כיום כמעט כלום. בוגרי בית הספר כיום אינם יודעים מה כתב ביאליק, ולבטח לא מה כתבו הזז או טשרניחובסקי. הם גם לא יודעים דבר על הטקסטים שהכעיסו אותם. הם אינם מכירים את האל של חז"ל שיושב בישיבה של מעלה ולומד תורה".

 

ישנו גם אלוהים שמובנה בידי המילים "כפייה" ו"הקצנה" דתית. בן נון סבור שאנו חוטאים בקריאה שגויה במה שאנו מכנים כפייה והקצנה דתית: "החרדים והדתיים-לאומיים חווים בעשור הנוכחי רעידת אדמה. חלקם מתחרדים וחלקם חוזרים בשאלה", הוא אומר, "הקרקע בוערת מתחת לרגליהם, והסימפטום של רעידת האדמה הזאת הוא מה שאנחנו מכנים 'כפייה' נגד חילונים. למעשה, זהו אמצעי התגוננות נגד רעידת האדמה שמתרחשת בעולמם. כפייה נגד החילונים היא סימפטום של הקצנה, והקצנה היא ביטוי להתגוננות".
 

לדבריו, "האבסורד שנוצר במצב כזה הוא שהחילוניות לא נותנת מענה רעיוני ואידאולוגי איתן לדת, והדתיים לא מתעסקים עם הדת כי הם מתעסקים עם החילונים. איש אינו מתעסק עם הדת עצמה, עם האמונה ועם האלוהות".

 

גם החילונים דתיים

 

בניגוד לבן נון ולדגן, אלוהיה של שבא סלהוב אינו אלוהים היסטוריוגרפי. סלהוב יוצאת בכתביה נגד ההיסטוריוגרפיה של אלוהים, ובעצם, של הקיום בכלל. לדבריו של החוקר יוסף שוורץ, בספרה החדש של סלהוב, "מסות על אמנות ויהדות", שיצא גם הוא באחרונה בהוצאת רסלינג, "(היא) מעמידה שפה חדשה לחלוטין של ידיעה וחקירה, התרה אחר מפגש ממשי בין מיסטיקה במובנה הדתי-יהודי, ובין יצירת אמנות פלסטית".

 

"בשנות ה-50 וה-60 עדיין לא הרגישו בעוצמה כה גדולה את הוואקום של הציונות המדינית", אומרת סלהוב, "במלחמת יום הכיפורים, בשדה הדמים הגדול, חגגנו את הפינאלה. אחריה, המתנחלים הם אלה שנכנסו לתוך הוואקום. בוואקום הנורא הזה צמח זרע השקר. סימולקרה מסוג  מסוים מאוד: מדמיינים שאנשים בשר ודם הם רק צללים, ואז אפשר להשתלט על אדמתם".

 

אחרי מאות שנים של התעלמות מהצדדים האפלים של האל, מהם המאפיינים היחודיים של ההתעלמות בעשור הנוכחי?

"היא באה לידי ביטוי בתיווך תכנים: הוראה בבתי הספר, מדיה, טקסטים של פוליטיקאים ושל רבנים", משיב דגן, "השאלה היא על מה מדברים ההורים, המורים, הפוליטיקאים והרבנים כשהם מתייחסים למושגים כמו 'יהדות' או 'אלוהים'. וחשוב מכך: על מה הם לא מדברים?

 

"מקרה המבחן הכי פשוט הוא סטודנטים ותלמידי בתי ספר שאני פוגש. אני בודק מה הם יודעים על אלוהים. מתברר שרובם המכריע הם דתיים ברמות שונות. גם אלה שבאורחות חייהם הם חילונים - תודעתית, הם דתיים למדי. מה התוכן הפוזיטיבי של הדתיות הזאת? לצעירים יש דימוי עמום מאוד של אלוהות, והם מחזיקים בתמונה שהייתי מכנה 'מונותאיזם נאיבי' או ילדותי. הם מאמינים באל מיטיב שיושב בשמים ויודע הכול. זהו אל שמתעניין בהם ועוזר להם. הוא הרבה יותר ניו-אייג'י מיהודי. מצד שני, זה אל שאוהב את היהודים כקולקטיב ומזוהה בעיקר איתם. הוא מתלכד בתודעתם עם תפיסת נבחרות עמומה של העם היהודי.

 

"אני שואל אותם 'איפה זה כתוב?'. ברוב המקרים אין להם מושג איפה זה כתוב. גם לא חשוב להם. הם אומרים: 'הרבנים אומרים'. לפעמים הם נזכרים ברב שכונתי ששמעו שיעור שלו או במישהו שראו ביוטיוב. מה שמעניין כאן זה שיש מערכת שמתווכת ומכתיבה תכנים לקהל. המערכת, באמצעות החינוך הקלוקל שלה, הפכה את הקהל הזה לחסר אונים ומשולל יכולת ביקורת או בדיקה. היא מכבסת, משטיחה ומטייחת באופן קבוע את המקורות. מה שמתקבל זאת תמונת אלוהות סכרינית לגמרי מצד אחד, וכזאת שתומכת בהשקפות גזעניות ולאומניות מצד שני".

 

"חגי מדבר על בורות ביחס לאל, אבל זאת תוצאה של בורות בכל התחומים", אומר בן נון, "באשר לאלוהים, הסיפור הוא פשוט: כל אחד בונה לעצמו תפיסה של האלוהות, וזה לא צריך לקומם אותנו. אלוהות נובעת מצרכים נפשיים, אישיים ומשפחתיים שיש לענות עליהם. אני זוכר ששמעתי על שני עובדים במפעל, בשבת. אחד עבד, והשני עישן סיגריה. המעשן שאל את חברו העובד אם הוא לא פוחד לחלל שבת. לא היתה לו שום מודעות עצמית, הרי הוא מעשן סיגריה. אולם אין שום דבר מקומם בסיפור הזה. זה בסדר. זה הטבע האנושי".

 

יגאל בן נוןיגאל בן נון. "הייתי רוצה לחוות חוויה מיסטית, אבל זה לא הולך"


ובכל זאת, דגן מתייחס גם למתווכים. האם תכנים כמו שאתה מציג בספר שלך היו יכולים להילמד במערכת החינוך של נפתלי בנט?

"מי שכותבים את ספרי הלימוד לשיעורי תנ"ך בתיכון עושים מעשים חמורים ביותר", מסכים בן נון, "ישבתי בכמה ועדות ייעוץ לספרים, והתברר לי שמה שעומד מאחורי כתיבתם היא המחשבה שאסור לפגוע ברגשות של אנשים. מחשבה זאת תקפה גם במקומות אחרים. יש טעויות בשלטי ההסבר באגפים למקרא במוזיאונים. כשהערתי לאחד מהאוצרים על הטעויות האלה, הוא הודה בהן, ואז התנצל ואמר שהן שם כי אסור לפגוע ברגשות של אנשים. זאת חולשת הדעת של החילוניות מול הפופוליזם; מין סלחנות כלפי 'ארון הספרים היהודי', שהוא כשלעצמו מושג מופרך לחלוטין".

 

סלהוב חריפה יותר: "המדינה שמה את ידיה על הקדושה", היא אומרת, "אלה ידיים מטונפות, גסות, רעות. היד כבר צבה מרוב רשע, נוקשה מאחיזתה. אינני רואה שום משיח בסביבה, לא רואה את השכינה שורה על שום מקום ברחבי ישראל. אני רואה שנאה, מלחמת אחים. אני רואה איך נחל הנצחים נעשה אכזב. הדיבור המכזיב על קדושה נהפך למינות (אפיקורסות) גמורה".

 

ספרו של דגן נסב על "אל דמוני, קפריזי, אלים ומסוכן". לטענתו, "הפרשנות היהודית הרבנית שהתגבשה סביבו הרגילה אותנו להתעלם ממנו". 

 

באילו תקופות אנחנו נוטים להכחיש, תרבותית, את צדדיו האפלים של האל?

 

"כשכמעט לא היתה בעיה לדבר על האל הרוצח, צדדים אלה לא נחשבו לאפלים. אלים רבים במזרח הקדום התנהגו בצורה דומה. לבבלים ולאכדים לא היתה בעיה עם אל כמו נרגל, ולכנענים לא היתה בעיה עם רשף, שרצח המונים באמצעות מחלות. הסיודוס כתב על האלים היווניים בלי להצניע את אלימותם. הם פשוט חשבו שכך אלים מתנהגים. לא היתה ציפייה שיהיו רק טובים ומיטיבים.

 

"ברגע שנוצרה ציפייה כזאת, נוצרה גם בעיה עם הסיפור הישן, עם המסורות הקדומות. הקושי לדבר על העבר הבעייתי של האל נובע פחות מקדמה והתעדנות, ויותר מצביעות. במובן הזה, השבט היהודי הוא כמו משפחה שבה יש ציפייה לא לדבר על עברו הבעייתי של אב המשפחה. המשפחה לא השתפרה, אלא מנסה לשמור על תדמית מכובסת. אם לנקוט קו פרוידיאני, רק כשהמשפחה תכיר באומץ בעברה, המיתי אבל גם ההיסטורי, יש סיכוי לשיפור של ממש".

 

התלהבות ספרותית מהאל

 

דגן, יליד קיבוץ עין המפרץ, כותב במבוא לספרו על האל "שהוא גם שלי", למרות שאינו מתפלל אליו. את הספר הוא מקדיש לאביו, אברשקה דגן, "שהנחיל לי (גם אם לא התכוון לכך) את האל הזה, הרחוק והקרוב כל כך".

 

תוכל להרחיב על ההקדשה היפה לאביך? 

"האל הזה הוא שלי במובן הזה שזה הסיפור שלי. איני חושב שהוא קיים במובן האונטולוגי, אבל הוא בהחלט קיים כסיפור שחלחל אליי מילדות. אבי אחראי לכך במידה רבה. הוא הקריא לי מהתנ"ך ודיבר איתי עליו מגיל צעיר. התלהבותו מהאל המקראי לא היתה דתית; אולי ספרותית. הוא חש את העוצמה המקראית הקמאית, הנעוצה קודם כול בשפה. לא היה לו שום צורך לשנות את האל ואת מעשיו, לייפות, לעדן.

 

"הפסינציה של אבי היתה קשורה גם לגילוי הארץ. האל הזה הוא אלוהי הארץ, לא במובן שכל כך חשוב לכיפות הסרוגות, אלא במובן ראשוני יותר, כנעני: האל מזוהה עם המקום, עם הבצורת, האדמה החרבה והממאנת, עם מעט הגשם. הוא האל המדברי שבא מתימן ומפארן והוא האל של יזרעאל, של הדם השוטף במורדות הכרמל ושל הבוץ הגואה בקישון. אבא שלי היה יהודי שבא הנה לבד מליטא, וגם מגטו קובנה ומדאכאו, ונהפך לחקלאי. יחסו לאל הזה קשור לגילוי הארץ. זאת לא הארץ של ספר יהושע, אלא של ספר שופטים".

 

סלהוב כתבה רבות על הפער בין בית הוריה המזרחי-מסורתי, ובין הלימודים בבויאר ולימודי היהדות באוניברסיטת תל אביב. "יצאתי לדרך עם אמונה עזה בתורה שבשמים, מבית שמאמין אמונה עזה בתורה שבשמים, ואז הגעתי אל לימודי יהדות באוניברסיטה", היא אומרת, "ההתמודדות שלי נוגעת להיותי במתח בין ה'חוץ' המדעי האקדמי ובין ה'פנים' של בית אבי. הדיאלקטיקה היא בין שבת אצל אבא, ומיד אחר כך - יום ראשון באוניברסיטה. החולין, יום ראשון, מאפשר את הקדושה, את השבת.

 

"שאלת מקומו של האלוהים מחייבת חשיבה אינסופית, ואין לה תשובה אחת. בעיניי, הוא לא נמצא בבית הכנסת האורתודוקסי או הרפורמי. מרחב בית הכנסת נמצא בכל מקום, ויותר מכול, הוא נמצא בשיחה", היא אומרת. ב"מסות על אמנות ויהדות" – כותב שוורץ – סלהוב מתבוננת ב"מיטב היצירות של האמנות החזותית היהודית המודרנית, זאת אשר נותרה כאופן הנאמן ביותר של ההתמודדות עם בעיות היסוד של הזהות היהודית".

 

כל הרוצה יבוא וייטול

 

עד כמה דגן ובן נון מרגישים בודדים עם ההצעה שלהם על אלוהים? "אינני מציע הצעה, אלא צורת קריאה", אומר דגן, "אני אומר: 'הנה, זה הטקסט, ואלה המשמעויות האפשריות שלו'. אינני משלה את עצמי: באוירה התרבותית השלטת כיום ברור לי שהספר לא ייכנס לתוכניות הלימוד. אבל כמו שנאמר, תורה מונחת בקרן זווית, וכל הרוצה יבוא וייטול". 

 

בן נון, לעומת דגן, אופטימי. "קשה לי לבחון את השינויים התרבותיים בצורה מדויקת", הוא מדגיש, "אבל להערכתי, חלה התקדמות בכל תחום, למרות הדיבורים על רגרסיה. העולמות החילוניים, הדתיים והחרדיים התקדמו, והם פתוחים יותר מבעבר. אני לא יודע עד כמה הספר שלי יכול להתקבל במערכת החינוך התיכונית, אבל הרצאותיי ב'יוטיוב' זכו לעשרות אלפי צפיות. אני מקבל תגובות נלהבות רבות מדתיים, ובקרוב נפתח קבוצת לימוד. הם מזדהים עם תוכני הספר, ובכל זאת הם אינם מוותרים על אמונתם הדתית".

 

 

איך הם מיישבים את הסתירות?

"לא יודע".   

 

האם אחרי שנים של מחקר, נהפך האל של דגן ובן נון לאל שיש לו ממד מטאפיזי? "לא", משיב דגן, "אין לו שום ממד מטאפיזי, אלא ממד ארצי מאוד. במובן הזה אני חש קרוב לכותבים כמו שלונסקי, שאלוהים התגלה אליו מתוך ובתוך האדמה הנחרשת של עמק בית שאן, ורטוש, שהבעל והעשתורת ניבטו אליו מתוך פריחת החרובים החושנית והטל על שדמות כנען. מצד שני, אני יכול לחוש 'זעזוע רליגיוזי' מתוך הרקוויאם של ברליוז ולראות בעיני רוחי את ההתגלות לאליהו בחורב. גם אז, החוויה פחות מטאפיזית ויותר אסתטית".  

 

"הנוכחות האלוהית היא מהגדולות בטבע האנושי; גדולה יותר ממושג האהבה", אומר בן נון, "אבל זה מושג שהאנושות יצרה. מגוון תפיסות האלוהות הוא עצום ופנטסטי, והוא מתחיל להיות בבחינת בעיה רק כשמתחילים לכפות את התפיסות הללו על אחרים. ככל שההשכלה וההגות תתנחל בלבבות, אפשר יהיה להעשיר את תפיסת האלוהות. יש אלוהים, ואני מכיר אותו וחוקר אותו וחי איתו שנים רבות, ועל כן הוא קיים. השאלה היא באיזו צורה הוא קיים".

 

אלוהים הזה שלך, יש לו גם ממד מיסטי?

"לפעמים הייתי רוצה לחוות חוויה מיסטית, אבל לא הולך לי. בכל פעם שניסיתי לחוות חוויה מיסטית, הניסיון נראה לי מגוחך, פשטני, לא עובד".

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו