פלאש90, יוסי זמיר

משל העץ: מה מסמלת פרשת עץ האשוח בטכניון?

אריאל הורוביץ //
22.12.16
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"הצבת עץ אשוח באוניברסיטה ישראלית היא תזכורת יום-יומית לסטודנטים, יהודים ולא-יהודים, כי המרחב הציבורי הישראלי – למרות הדומיננטיות היהודית שבו – איננו מרחב של יהודים בלבד. הוא מרחב שחיים בו בני דתות אחרות, נוצרים ומוסלמים"
" ההתנגדות להצבת עץ אשוח בקמפוס מבטאת חוסר ביטחון בזהותה היהודית של המדינה. רק מי שחרד – חרדה לא מבוססת – מפני ערעור זהותה היהודית הדומיננטית כל כך של המדינה, יתנגד כך לסמלים נוצריים"
רב הטכניון אלעד דוקוב, שאסר על כניסה לבית הסטודנט בשל הצבת עץ אשוח במקום, אינו מייצג את כלל יחסה של המסורת כלפי הנצרות. נכון, זו עמדה רווחת, אבל חייבים להבין שהיא לא היחידה. אריאל הורוביץ מציג תזכורת חשובה

מראה עץ האשוח, מסמליו המוכרים ביותר של חג המולד, איננו מראה נדיר בישראל בשנים האחרונות – בוודאי לא בירושלים, שמושכת אליה מאמינים נוצרים רבים בתקופה זו של השנה. ועדיין, עץ האשוח עמד השבוע במרכזה של סערה, כאשר נודע שלקראת חג המולד הוצב עץ אחד בבית הסטודנט שבטכניון. רב הטכניון אלעד דוקוב גינה בחריפות בעמוד הפייסבוק שלו את הצבת העץ בקמפוס החיפאי, ואף אסר על כניסה לבית הסטודנט בנימוק שמדובר במקום "שיש בו משום עבודה זרה". דוקוב הוסיף כי עץ האשוח הוא סמל "אנטי-יהודי" וקבל נגד "חוסר היכולת לעמוד עם חוט שדרה על הערכים היהודיים הבסיסיים". כנגד הקריאה להכיל גם את סמלי הדת הנוצרית, קבע דוקוב: "שילמנו בגופנו יותר מדי דם יהודי על ידי ה'מכילים'".

 

לקריאה נוספת: "כל עוד היהדות לא פחדה מהעולם החיצוני היחסים שלה איתו היו פוריים מאוד". ראיון עם אריאל הירשפלד

 

בדבריו מתבסס דוקוב על מסורת הלכתית לגיטימית, הרואה בדת הנוצרית עבודה זרה. אכן, בדעה זו אחזו הרמב"ם ופוסקים נוספים, אך המסורת ההלכתית הזאת רחוקה מלהיות המסורת היחידה הנוגעת ליחס לנצרות; שורה ארוכה של פוסקים קבעו כי הנצרות איננה עבודה זרה, ובנסיבות אלה אין מקום להתנגד להצבת עץ אשוח במרחב הציבורי. המסורת הזאת מתחילה כבר בקרב בעלי התוספות, שדנו בשאלת 'השיתוף' – האם מותר 'לשתף' את שמו של האל בין כמה גורמים, או שמא כל המאמינים מחויבים לעיקרון המונותיאיסטי של אמונה באל אחד.

 

פגישה בכנסייה

 

בעלי התוספות קבעו כי "בני נוח (לא-יהודים – א"ה) לא הוזהרו על השיתוף", שפירושו: המונותיאיזם הוא תנאי הכרחי לקיומה של הדת היהודית דווקא, אך בני דתות אחרות אינם מחויבים בו. שותפים לעמדות דומות גם בעלי הלכה נוספים, כמו רבי מנחם המאירי, והן רווחות גם בימינו אנו; רק באחרונה קבע הרב נחום רבינוביץ', מבכירי פוסקי ההלכה בציונות הדתית, כי "רוב הפוסקים סוברים שהנצרות אינה עבודה זרה, בהמשך לסברת התוספות. גם אם יש בנצרות עבודה זרה, הרי שהנצרות בכל זאת מאמינה באל אחד, אלא שיש לו כמה פנים".

 


אפשר לשתף? (Thinkstock)

 

היחס הסובלני כלפי הנצרות לא נותר רק בין כותלי בית המדרש, אלא תורגם במקרים מסוימים לכלל פעולה של ממש. כך במקרה של הרב יוסף משאש, מחשובי רבני מרוקו בדור הקודם ומי ששימש באחרית ימיו רבה של חיפה, העיר שבה נמצא הטכניון. הרב משאש מספר בכתביו ההלכתיים כיצד נפגש עם נציגי הקהילה הנוצרית בתוככי הכנסייה המקומית בעירו, נועד עם הכמרים והציג בפניהם שאלות על האמונה הנוצרית. פגישתו של הרב משאש עם אנשי הדת הנוצרים היא בעלת משמעות לא רק בגלל הכבוד והסובלנות שנקט כלפי בני דת אחרת, אלא גם בגלל מסקנתו בסיום הפגישה, אז קבע כי אין לראות את הנצרות כעבודה זרה.

 

דוגמה בולטת נוספת היא של הרב אברהם יהושע השל, התיאולוג היהודי-אמריקאי החשוב. השל קיים מפגשים רבים עם אנשי דת נוצרים וייצג בחייו ובפועלו את אידיאל השיח הבין-דתי. בהרצאה שנשא בשנות ה-50 קרא השל: "לו יהי סוף לעימות ולפולמוס, סוף לזלזול. אנו חלוקים בכנות ובאופן עמוק בנוגע לעיקרי האמונה ... אך מעבר לתהום אנו יכולים להושיט ידיים איש לרעהו.  הדת היא אמצעי, לא תכלית". ובהמשך הוסיף: "החזון כי בני האדם כולם יאמצו סגנון דתי אחד נותר בגדר תקווה משיחית" (מובא בספרו של השל "אלוהים מאמין באדם". תרגום: דרור בונדי). המסורת היהודית אפוא מציגה יחס מורכב יותר כלפי הנצרות מזה שרב הטכניון מנסה להציג.

 

שאלה של חוט שדרה

 

אך נקודה אחרת בדבריו של דוקוב מטרידה אף יותר: ההתנגדות ההלכתית להצבת עץ האשוח היא חלק קטן מתשובתו; ביושר רב, יש לציין, מזכיר דוקוב סיבות נוספות – כלל לא הלכתיות – להתנגדותו. סיבה מרכזית אחת היא "העמידה על הערכים היהודיים הבסיסיים". בתשובה לשאלה אם קביעתו בדבר האשוח איננה קיצונית מדי, כותב דוקוב: "העם היהודי ששרד זה רק העם ששמר על זהותו הבסיסית אבל 'הקיצונית'. שליש מהעם היהודי התבולל עם גרוש ספרד, שני שליש מיהדות גרמניה נעלמה עוד לפני השואה ... לא מדובר כאן רק על פרעות ופיגועים ועל דם יהודי רב שנשפך אלא על חוסר היכולת לעמוד עם חוט שידרה על הערכים היהודיים הבסיסיים".

 

וכאן יש לשאול: מדוע הצבת עץ אשוח באוניברסיטה ישראלית מבטאת "חוסר יכולת לעמוד עם חוט שדרה על הערכים היהודיים הבסיסיים"? ממה פוחד רב הטכניון? האם הדומיננטיות היהודית בישראל כה שבירה בעיניו? האם זהותה היהודית של מדינת ישראל אכן מתערערת לנוכח רצונם של סטודנטים לא-יהודים לציין את חגם בפומבי?

 

באופן פרדוקסלי, ההתנגדות להצבת עץ אשוח בקמפוס מבטאת חוסר ביטחון בזהותה היהודית של המדינה. רק מי שחרד – חרדה לא מבוססת – מפני ערעור זהותה היהודית הדומיננטית כל כך של המדינה יתנגד כך לסמלים נוצריים. ביטחון בזהותה היהודית של המדינה מאפשר פתיחות כלפי סמלים אחרים, מתוך ידיעה כי המרחב הציבורי היהודי בישראל יכול לסבול אמונות אחרות, מבלי שצביונו ייפגע.

 

ואולם, הכלת הסמלים הנוצריים במרחב הציבורי איננה רק מעשה שבדיעבד, איננה רק כורח – זוהי הזדמנות של ממש לצעוד לקראת פלורליזם דתי בישראל. נניח, לשם הדוגמה, כי באוניברסיטה אמריקאית בארצות הברית תוצב חנוכייה. נניח שאנשי דת נוצרים קיצונים ימחו על הצבת החנוכייה ועל הפגיעה בצביונה הדתי-נוצרי של האוניברסיטה. במציאות דמיונית כזו, רבנים יהודים בכל רחבי העולם יזעקו חמס – ובצדק. מדוע המציאות שונה כאשר עוסקים בסמלים נוצריים? מדוע במקום אחד תופיע דרישה לפלורליזם דתי ולהכלת הסמלים היהודיים במרחב הציבורי, ובמקרים אחרים ייקבע כי אין מקום להציב עץ אשוח?

 

 

הצבת עץ אשוח באוניברסיטה ישראלית היא תזכורת יומיומית לסטודנטים, יהודים ולא-יהודים, כי המרחב הציבורי הישראלי – למרות הדומיננטיות היהודית שבו – איננו מרחב של יהודים בלבד. הוא מרחב שחיים בו בני דתות אחרות, נוצרים ומוסלמים. העץ הצבעוני הוא עדות לכך שבמדינה דמוקרטית רשאים בני אדם לממש את חירותם ואת זהותם הדתית; שבמדינה יהודית יש מקום לדתות אחרות, והבלעדיות הדתית איננה הולמת את האמונה היהודית. עץ האשוח הוא סמל לכך שהגבלת אמונות דתיות היא פרקטיקה מקובלת במשטרים לא-סובלניים, שהיהודים סבלו מנחת זרועם לאורך כל ההיסטוריה.

 

אמנם אין ניתן להתעלם מכך שבעיני סטודנט יהודי, עץ אשוח בקמפוס מעורר תגובה של ניכור והזרה, אך יש להזרה הזאת תפקיד חשוב: היא מזכירה לסטודנט היהודי שהמרחב שהוא חי בו איננו מרחב יהודי בלעדי; היא מעמתת אותו עם החובה לפתח ענווה כלפי המגוון האנושי והדתי שחי בארץ הזאת וכלפי המרחב המשותף שישראל מתאפיינת בו. אחת לשנה, התזכורת הזאת חשובה, והלוואי שהיא תקרין גם על שאר ימות השנה. 

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

מצאת טעות בכתבה? עדכנו אותנו