ללא שמחה לאיד

"ההגנה הגורפת על הרב מוטי אלון בחוגים מסוימים היא כמעט תמונת ראי של השמחה לאיד בקרב חלק מהציבור החילוני-ליברלי". חיים ברעם על הטעות הטמונה בקריאה מגזרית של פסק הדין

את הכרעת הדין במשפטו של הרב מוטי אֵלון קיבלתי בעצב רב. אני מכיר את בני משפחתו נעימי ההליכות, אבל מעולם לא שוחחתי עם הרב אלון עצמו. בעבר הדי רחוק צפיתי פה ושם בתוכניות הטלוויזיה שהנחה, וקשה לומר שהן השפיעו עליי עמוקות. הצדקנות והרוך שנטפו ממנו, על רקע תמיכתו ארוכת השנים בפשע ההתנחלויות, צרמו לי מאוד. אלא שקשה היה להתעלם מהקסם האישי של אלון. הניסיון שלו להחדיר ממד הומני למסר האורתודוקסי ריתק אותי מבחינה אינטלקטואלית. מנקודת ראותי החילונית, חשתי מנוכר ואפילו מוּדר, אבל היה באַלון משהו קצת אחר, שונה, שחתר תחת היחס הסטריאוטיפי שלנו לרבנים בכלל ולרבנים ציונים-לאומנים בפרט.


הרב מוטי אלון ותלמיד, לאחר הפסיקה. לא תופעה שולית (פלאש 90)

כדי שהקוראים יוכלו להבין את הקשרם של הדברים, אני חייב לשטוח כאן את מרכולתי, בלי צבעי הסוואה או אפילו נייר עטיפה מרהיב. אני אתיאיסט מושבע, אבל תמיד רחשתי כבוד לדת, והסובלנות כלפי אנשים מאמינים נראית בעיניי כדבר מובן מאליו, חלק מהשקפת העולם של סוציאליסטים-הומניסטים כמוני. עם זאת, החיבה האמיתית שלי היא כלפי הרבנים החרדים המתונים מאסכולת הרב אליעזר שך והרב עובדיה יוסף של פעם. לעומת זאת, תמיד סלדתי מהאסכולה הדתית-לאומנית, ובעיקר מהמוני הרבנים הגזענים, מטפחי האסכולה הממאירה של יגאל עמיר, שחדרו למפד"ל המתונה של משה אונא ומשה חיים שפירא והפכו אותו למפלצת קניבלית שפוגעת בעם הישראלי ובעם הפלסטיני באותה מידה של חומרה.

 

אני יודע שרבים מאנשי השמאל נוטים לשפוט כל אדם דתי לחומרה, מסרבים להבחין בין האסכולות השונות ולכן מפספסים לעתים קרובות תופעות מרנינות (אמנם בודדות) של אנשי דת חשובים שקרובים להשקפת העולם שלנו. מכאן גם השמחה לאיד שהם החצינו אחרי שהכרעת הדין פורסמה. דעות קדומות שמאוששות באמצעות עוּבדות (נכונות או מדומיינות) נחרתות בתודעה, וקשה מאוד לעקור אותן משם. נאלצתי להסתייג מהחגיגה הזאת כבר בתחילתה: ראשית, המוסד ש"טיהר" את השורות מאלון ("פורום תקנה") הצטייר בעיניי כגוף דמוי אינקוויזיציה; ושנית, הוא מורכב ברובו הגדול ממתנחלים ומתומכיהם, אנשים שגוזלים אדמה לא להם ומתעמרים בתושבים המקוריים של הגדה המערבית. אין להם זכות לשפוט ולהכריע בעניינים מוסריים. " מותר לרב אלון למחות נגד הרשעתו, והוא עשה זאת בענווה ובמתינות. מותר לו בהחלט לנצל את זכויותיו בחוק ולערער, ואולי גם לזכור שאנשים שהכיבוש רומס אותם אינם זוכים לכך. אלא שעליו להיות מודע למצבו "

 

כל זה אין בו כדי לזכות את הרב אלון. הוא הורשע בערכאה אחת, ואני מקווה בכל לבי שהוא יזוכה (מחוסר אשמה, לא מחוסר ראיות) בערכאה גבוהה יותר. הטרדה מינית של תלמיד איננה עניין של מה בכך. בשנים האחרונות קראתי מאמרים רבים בעיתונות העולמית על מעשים מיניים חמורים שביצעו כמרים קתוליים, בעיקר אבל לא רק, ברפובליקה האירית. מי שנטה לחשוב שמדובר בתופעה שולית שתטופל ברמה המקומית טעה לחלוטין. התופעה קעקעה את אמונתם של מיליונים בכנסייה והצריכה התערבות ישירה של הוותיקן ושל האפיפיור עצמו. בעיתון הבריטי "גארדיין" נכתב במאמר ראשי שהתעללות בילדים (child molestation) מאיימת על הכנסייה יותר מאשר סטיות אחרות, כולל הנהייה של כמרים רבים בדרום אמריקה לשמאל העממי, הניאו מרקסיסטי בחלקו.

 

ההגנה הגורפת על אלון בחוגים מסוימים היא כמעט תמונת ראי של השמחה לאיד בקרב חלק מהציבור החילוני-ליברלי. מותר לרב אלון למחות נגד הרשעתו, והוא עשה זאת בענווה ובמתינות. מותר לו בהחלט לנצל את זכויותיו בחוק ולערער, ואולי גם לזכור שאנשים שהכיבוש רומס אותם אינם זוכים לכך. אלא שעליו להיות מודע למצבו: אם חלילה יורשע גם אחרי הערעור, הוא ייאלץ לרצות את עונשו ולבקש סליחה מצאן מרעיתו ומקורבנותיו. נבקש צדק לאלון וגם למתלוננים נגדו, אבל בלי שמחה לאיד.

Model.Data.ShopItem : 0 6

עוד בבית אבי חי