מרוקו

"הבית היחיד שהלבנטיניות מציעה זה החיפוש אחר בית": על מושג המפתח במחשבתה של ז'קלין כהנוב

אלעד בר-נוי //
8.3.17
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"רפאל בלולו: הבעיה העיקרית שאנחנו מתמודדים איתה היא שאיש לא כתב עליה ביוגרפיה. אז כל הממד הפסיכולוגי, האישיותי, שניתן ללמוד ממנו הרבה על המוטיבציה ועל הכתיבה שלה, נעדר"
"איל שגיא ביזאוי: רוב האנשים שקוראים את ז'קלין כהנוב מצמצמים את הלבנטיניות שלה לשילוב הרומנטי וההרמוני הזה. אבל אני לא חושב שהלבנטינים ידעו בתקופתם שזה מה שהם עושים. הם לא חשבו שהם משלבים שני חלקים נפרדים"
"שגיא ביזאוי: היום כבר לא משתמשים במושג 'לבנטינים' בתור כינוי גנאי", אומר ביזאוי, "אבל יש לו גלגולים אחרים. עדיין אומרים 'צרפוקאים' ומאשימים את המרוקאים בכך שהעזו לחקות ולגנוב מהצרפתיות"
"בהיותך לבנטיני, כמעט אסור שתהיה לך אידאולוגיה נוקשה שנכונה תמיד, בכל סיטואציה. להיות בעל אידאולוגיה זה הדבר הכי קל: אתה רואה את העולם כך או כך, בהתאם לאידאולוגיה שלך או בניגוד לה. כשאתה לבנטיני, אתה כל הזמן צריך לעשות חשבון מחדש"
הסופרת והמסאית היהודייה-מצרייה ז'קלין כהנוב, שחיה את מרבית שנותיה בתל אביב, מזוהה עם המושג "לבנטיניות", שעם השנים נדבק אליו, שלא בצדק, מטען שלילי. ואולם, מפרשיה בישראל של 2017 מנכסים אותו מחדש ומסבירים את המחשבה הפוליטית העמוקה שעומדת מאחוריו

במשך עשרות שנים היתה מוכרת ז'קלין כהנוב רק ליודעי ח"ן. שמהּ של הסופרת והמסאית היהודייה-מצרייה היה מתגלגל במסדרונות האקדמיה, והתלוותה לו הילה של יראת קודש. ואולם, נראה שבשנים האחרונות דמותה של כהנוב זוכה לעדנה תרבותית מסוימת ושיש עיסוק נרחב יותר בהגותה. בשבוע שעבר פרסמה עיריית באר שבע כי אישרה 13 שמות רחובות חדשים שייקראו על שם נשים, ובהן ז'קלין כהנוב. במסגרת הסדרה "סיפור. עם" יתקיים ב-30 במרץ בבית אבי חי ערב המוקדש לז'קלין כהנוב ולהגותה, וישתתפו בו איל שגיא ביזאוי, יפה בניה ואוריה יקוט זיני. את הערב יערוך וינחה רפאל בלולו.

 

כהנוב מזוהה יותר מכול עם המושג "לבנטיניות", שאותו התמירה מכינוי גנאי לאופציה תרבותית עכשווית. למרות זאת, גם היום, אפילו ששמה של כהנוב ידוע יותר מבעבר, לא ניתן להשיג את כתביה המקוריים באנגלית, וגם תרגומיה לעברית אינם נפוצים. נדמה שגם אותה "לבנטיניות" שמוזכרת שוב ושוב, נותרת עמומה למדי במשמעותה. מיהי אפוא ז'קלין כהנוב ומדוע מוזכר שמה דווקא היום בהקשרים תרבותיים ופוליטיים? ומהי אותה "לבנטיניות"? האם היא אופציה תרבותית אמיתית?

 

קריאה נוספת: לרומאן "סולם יעקב" של ז'קלין כהנוב יש ערך שלא יסולא בפז

 

הביאה לכאן את השיק

 

ז'קלין שוחט נולדה בקהיר בשנת 1917 למשפחה יהודית ממוצא עירקי ותוניסאי. באותם ימים מצרים היתה קולוניה בריטית, והמשפחות האמידות, שמשפחת שוחט נמנתה עמם, שלחו את בניהם ואת בנותיהם לבתי ספר מערביים. ז'קלין אפוא למדה בבית ספר צרפתי ודיברה בילדותה בעיקר צרפתית ואנגלית. אביה, שבא מבית דתי, המשיך לשמור מסורת, ואולם אמהּ דאגה להכניס הביתה גם ספרות צרפתית חילונית מודרנית.

 

בבגרותה נדדה כהנוב לא מעט. היא התקבלה ללימודי ספרות ועיתונאות באוניברסיטת קולומביה ועברה בגיל 24 לניו יורק. כשסיימה את הלימודים, חזרה למצרים, אך לאחר כמה שנים עברה לגור עם אחותה ז'וזט בפריז, עד שנת 1954, אז עברה לגור בישראל. היא גרה במרכז קליטה בבאר שבע, שם גם למדה עברית, ולאחר שנתיים עברה להתגורר בתל אביב, שם גרה ככל הנראה במשך כל חייה.

 

כהנוב
ז'קלין כהנוב. אניגמה פסיכולוגית

 

"כהנוב התקבלה מהר מאוד לאליטה התרבותית", מספר רפאל בלולו, שמביים בימים אלה סרט תיעודי שיעסוק בחייה ובכתביה של כהנוב, "אבל אלה היו שוליים אליטיסטיים. היא נכנסה לחבורה של אהרן אמיר וכתב העת 'קשת' בעריכתו, שם התפרסמו לא מעט מכתביה. רבים מהחבורה הזאת נהיו אחר כך למיינסטרים הישראלי: א.ב יהושע, עמוס עוז, חיים באר ודליה רביקוביץ'".

 

כהנוב כתבה ופרסמה הרבה כתבים באותם ימים, בעיקר באנגלית. כהנוב כתבה שירה, פרוזה ומסות שמשלבות מוטיבים אוטוביוגרפיים. היא עסקה גם בכתיבה עיתונאית ופרסמה ב'את', ב'במחנה' וב'הארץ'. "גילינו בתחקיר שיש כתב יד אבוד של רומן שהיא כתבה - סיפור אהבה בין נערה לנער שמתרחש באלכסנדריה", מספר בלולו, "מצאנו גם מכתב שדליה רביקוביץ' בת ה-24 כתבה לה. מכתב מעניין מאוד. כהנוב היתה גדולה ממנה כמעט ב-20 שנה, ודליה רביקוביץ ממש העריצה אותה. היא היתה אישה מרשימה וחדה מאוד. היא נתפסה כאן כאירופית, גם בגלל המבטא הצרפתי וגם משום שהיא באה לכאן אחרי שהות של הרבה שנים בארצות הברית ובפריז. חברה שלה אמרה לי: 'היא הדהימה פה את כולם; הם היו פרובינציאליים, והיא הביאה את השִיק'.

 

"הבעיה העיקרית שאנחנו מתמודדים איתה היא שאיש לא כתב עליה ביוגרפיה, אז כל הממד הפסיכולוגי, האישיותי, שניתן ללמוד ממנו הרבה על המוטיבציה ועל הכתיבה שלה, נעדר. הכתבים שלה הם תמיד על הגבול שבין הציבורי ובין אוטוביוגרפיה תרבותית. היא כמעט לא מדברת על הרגשות ועל הכאבים הפרטיים שלה".

 

בשנת 1978, שנה לפני שנפטרה, פורסם קובץ ראשון ממסותיה שנקרא "ממזרח שמש", בתרגום אהרן אמיר. בספר, בסדרת מסות שכונתה "דור הלבנטינים", מציעה כהנוב לנהוג גישה חדשה כלפי החברה הישראלית - במקום לקבץ גלויות, היא שמה דגש על גיוון של תרבויות וזהויות בחברה.

 

רק לאחר מותה זכתה כהנוב להכרה ציבורית גדולה יותר. בספרה "זה עם הפנים אלינו" משנת 1995, ציטטה הסופרת רונית מטלון קטעים שלמים מתוך מסותיה של כהנוב, ששולבו בתוך סיפורה המשפחתי של מטלון. בשנת 2005 ערך פרופ' דוד אוחנה קובץ של חלק מרשימותיה  שכותרתו "בין שני עולמות". בשנת 2014 תורגם לעברית "סולם יעקב" (הוצאת גמא), הרומן הראשון שכתבה כהנוב.

 

לבנטיניות, לא ים-תיכוניות

 

"כשאני לעצמי, הריני לבנטינית טיפוסית, במובן זה שאני מעריכה במידה שווה מה שקיבלתי ממוצאי המזרחי ומה שהוא עתה נחלתי בתרבות המערבית"

(מתוך "ממזרח שמש").

 

"המשפט הזה הוא אחד המשפטים הכי מצוטטים שלה, ואני חושב שלא בצדק", אומר איל שגיא ביזאוי, מחוקריה הנלהבים והמעמיקים ביותר של כהנוב, "הדבר המטעה אצל ז'קלין כהנוב זה שקל מאוד להיקסם מהשילוב הזה שהיא מציעה בין מה שנקרא מזרח ומה שנקרא מערב. רוב האנשים שקוראים את ז'קלין כהנוב מצמצמים את הלבנטיניות שלה לשילוב הרומנטי וההרמוני הזה, אבל אני לא חושב שהלבנטינים ידעו בתקופתם שזה מה שהם עושים. הם לא חשבו שהם משלבים שני חלקים נפרדים. זו היתה הכוליות שלהם.

 

 

כהנוב סומק(2)
כהנוב. עבודה של רוני סומק

 

"חשוב לקרוא את כהנוב בתוך הקונטקסט שבתוכו היא פועלת. היא חיה במצרים בתקופה שבה הלאומיות המצרית יכלה עדיין להכיל את כל בני המיעוטים שחיו שם. מצרים באותם ימים נמצאה כבר עמוק בתוך תהליך של מודרניזציה, של התמערבות, ועם זאת, היא אפשרה שמירה על הזהות המקומית שלהם ושל היבדלות מהמערב. היא אומרת: 'בקטנותי נדמה היה לי כי טבעי הוא הדבר שיהיו בני־אדם מבינים איש את רעהו אף שהם מדברים לשונות שונות, שיהיו מכונים בשמות שונים, דוגמת יווני, מוסלמי, סורי, יהודי, נוצרי, ערבי, איטלקי, תוניסאי, ארמני, אלא שעם זאת גם יהיו דומים זה לזה'".

 

"הערבוב של מזרח ומערב אצלה הוא הרבה יותר עמוק מספרדים ואשכנזים או אירופים וערבים", אומר בלולו, "היא היתה אינטלקטואלית אמיתית, והיא גילמה בתוכה תפיסה של צמא וסקרנות לידע כשהיא ערבבה תרבויות. היא כתבה גם על השירה היפנית, ויש ספר שלם שלה שהוא אנתולוגיה אפריקאית. היה בה יצר סקרני שגולם בתוך אינטלקט ומעשה תרבותי רחב מאוד, וזה מה שהקסים את האנשים".

 

"ההצעה הלבנטינית של כהנוב היא לא רק חגיגה של תרבויות", מסביר ביזאוי, "ולכן אני חושב שגם הרבה פעמים אנשים מפספסים אותה; קוראים אותה כשילוב הרמוני בין אירופה למדינות ערב, בין גתה לעבד אל-והאב (הסופר והמשורר יוהאן וולפגנג פון גתה, המלחין והזמר המצרי מוחמד עבד אל-והאב. אב"נ), ולכן, גם הביקורת עליה היתה בהתאם. נראה לי שזה היה מירון בנבנישיתי שכתב שמה שז'קלין כהנוב מציעה זה 'קרוז בים התיכון'. אני חושב שהוא התייחס בעיקר לאיך שקראו אותה יותר מאשר למה שהיא כתבה".

 

ובכל זאת, עדיין מתייחסים לרעיונות שלה כאל "האופציה הים-תיכונית".

"לדעתי זו טעות לקרוא להצעה שלה 'ים-תיכונית'. לא בכדי היא דיברה על לבנטיניות ולא על ים-תיכוניות. המושג לבנטיני במקורו הוא מושג גיאוגרפי. הוונציאנים ואחריהם הצרפתים קראו לכל מה שנמצא ממזרח להם 'לבנט'. המקור של המושג הוא במילה 'לעלות' – כלומר, המקום שממנו השמש עולה. אבל מהר מאוד המונח הגיאוגרפי נהפך למושג טעון. כשהם מגיעים אל ארצות המזרח, הם מתחילים לקרוא לאנשים 'לבנטינים', אבל טוענים את המושג במטען שלילי ומנמיך. זה נעשה הכינוי של מי שמחקה את תרבות אירופה באופן שטחי, בלי עומק תרבותי ורוחני - אך ורק על פני השטח".

 

איך קוראים לבלונדינית שצובעת לשחור?

 

חשוב להבין עד כמה ההכרזה של כהנוב "אנחנו הלבנטינים" חתרנית בהשוואה לשיח של הציונות המוקדמת. בשנות ה-30, בעת ביקור בקהילה היהודית בקהיר, כתב שליח הסוכנות היהודית נחום וילנסקי: "לריקבון הגלות נוסף בקהיר ריקבון הלבנטיניזם [...] היום ברור לכל משקיף אובייקטיבי שלבנטיניזציה של ארץ ישראל תסמל את כישלונה הסופי של הציונות".

 

בסוף שנות ה-60, לאחר העלייה הגדולה מארצות ערב, הזהיר דוד בן גוריון בריאיונות לעיתונים אירופיים מפני "המנטליות הפרימיטיבית של יהודי המזרח". הוא קרא "למנוע את הלבנטיניזם מלהסתנן לחיים הלאומיים", ואפילו "להילחם נגד הרוח של הלבנט המשחיתה פרטים וחברות". עד היום אחת ההגדרות במילון למילה "לבנטיני" היא "כינוי לאדם שהשכלתו שטחית ונימוסיו חיצוניים בלבד, בלא יסוד של תרבות אמיתית ובלא יציבות רוחנית".

 

"היום כבר לא משתמשים במושג 'לבנטינים' בתור כינוי גנאי", אומר ביזאוי, "אבל יש לו גלגולים אחרים. עדיין אומרים 'צרפוקאים' ומאשימים את המרוקאים בכך שהעזו לחקות ולגנוב מהצרפתיות. מובן שהצרפתים לא מואשמים בכך שהעזו לפלוש ולגנוב מהתרבות המרוקאית. עוד גלגול של המילה הזה הוא הכינוי 'שחורדינית': מישהי כהת עור בעלת שיער שחור שמעזה לגעת ביוקרה של הבלונד; לגנוב את הבלונד מאירופה. מישהי בהירת עור בעלת שיער בלונדיני לא מואשמת כשהיא צובעת לשחור – לזה אין שם.

 

"כשכהנוב באה ואומרת 'אני לבנטינית', היא מכניסה לתוך ההגדרה שלה את יחסי הכוח האלה, בין מזרח למערב. אלה יחסי כוח שנעלמים כשאתה מתייחס להצעה שלה כ'ים-תיכונית' – אז זה באמת 'קרוז בים התיכון'. כהנוב תובעת מחדש, עושה ריקליימינג למושג 'לבנטיני'. היא באה ואומרת: המושג הזה שאתם משתמשים בו ככינוי לעלוב בי – אני אראה לכם את היתרונות שלו. היא מדברת בשבח החיקוי כשהיא אומרת שהחיקוי שלה את הגינונים שלהם עדיף על פני המקור. מהבחינה הזאת, היא הקדימה למעשה את הומי באבא וחוקרים פוסט-קולוניאליים אחרים. היא לוקחת את המבט המערבי על המזרח ומחזירה מבט מזרחי על המערב. כשאתה בא מהמקור, יש איזו נוקשות מסוימת, אבל כשאתה מחקה, מתרחשת סובלימציה. הלבנטיניות מציעה סובלימציה לגינונים, לנימוסים ולמסורת, הן של המערב והן של המזרח.

 

"כשאני נוסע לבקר בקהיר, אני עדיין רואה שרידים של הדבר הזה. למשל, כשהמלצר מגיע מתוקתק ולבוש כמו שצריך, עם חולצה לבנה ופפיון, אבל גם יש לו כתם צהוב קטן על החולצה. אז מה? לפטר אותו? להחזיר אותו הביתה? מה קרה? הוא עובד! יש כאן משהו בסיסי ואנושי כל כך, שגורם לי בכל פעם מחדש להעריך את הלבנטיניות. תמיד הייתי אומר שבבית לימדו אותי את אמנות עיגול הפינות. המילה הנפוצה ביותר אצלנו היתה 'מָעֲלֵיש' (סלנג בערבית: לא נורא, אין דבר. אב"נ). זה עומד בסתירה מוחלטת לנטייה שיש היום להפוך כל דבר לעיקרון".

 

האמ-אמא של העמדות הפוליטיות

 

"אדם, עם כל פחיתות ערכו, חשוב יותר מעיקרון, עם כל קדושתו"

 

הלבנטיניות, כפי שמלמדת אותה ז'קלין כהנוב, אינה מערערת רק על ההפרדה בין מזרח למערב, אלא על כל זהות או אידאולוגיה אחידה ואדוקה. אחד העקרונות החשובים בלבנטיניות הוא ההתנערות מההתעקשות על עקרונות.

 

"יש ציטוט של כהנוב שבעיניי הוא הכי קרוב לזקק את מהות הלבנטיניות", אומר ביזאוי, "'ביחסים האישיים היו הללו תמיד מהוגנים. הלבנטיניות שלהם עדיין הספיקה להם לדעת שאדם, עם כל פחיתות-ערכו, חשוב יותר מעיקרון, עם כל קדושתו'. בעיניי זו המהות של הלבנטיניות. יש פה תביעה מוסרית שקשה מאוד לעמוד בה, בטח לא בעידן לאומי שכולו בנוי על סדרה ארוכה של עקרונות. ז'קלין באה ואומרת: עקרונות יכולים להיות חשובים מאוד, וגם חשוב שיהיו לאדם עקרונות, אבל כשזה עומד מול חיי אדם, אני אוותר על העקרונות ואבחר בחיי אדם.

 

"זו עמדה קשה מאוד, כי בהיותך לבנטיני, כמעט אסור שתהיה לך אידאולוגיה נוקשה, גורפת, שנכונה תמיד, בכל סיטואציה. להיות בעל אידאולוגיה זה הדבר הכי קל: אתה רואה את העולם כך או כך, בהתאם לאידאולוגיה שלך או בניגוד לה. כשאתה לבנטיני, אתה כל הזמן צריך לעשות חשבון מחדש - מול מה אתה עומד, מול איזו סיטואציה אתה נמצא עכשיו, מי משלם את המחיר, מי המוחלש פה. 

 

"למשל, אם אני מסתכל היום בתור לבנטיני על יחסי הכוח בתוך החברה הישראלית-יהודית, אני אבחר לעמוד עם המזרחים. אם אני מסתכל על יחסי הכוח אל מול הפלסטינים, אני אעמוד איתם, גם אם זה יהיה על חשבון המזרחים. ואם בסיטואציה מסוימת המזרחים משלמים חשבון יקר יותר מאשר הפלסטינים, אז כן – אני אהיה עם המזרחים. ואם אני מסתכל על החברה הפלסטינית, ואני עומד מול גברים ונשים, אז אני אהיה בעד נשים, גם אם זה לא עומד בציפיות של הלאומיוּת הפלסטינית. הלבנטיניות דורשת ממך בעצם לייצר עמדה פוליטית בכל פעם מחדש.

 

"ז'קלין כהנוב תמיד בוחנת מחדש מי משלם את המחיר, מי הצד המוחלש במאזן הכוחות. לכן, למשל, כשהיא רואה את הנשים הפלסטיניות במזרח ירושלים לבושות בשמלות מיני, היא מעזה לחשוב שאולי יש משהו טוב בכיבוש. זו ממש כפירה כביכול; איך יכול להיות שמישהי שמתנגדת לכל הפעלה של כוח יכולה לחיות בשלום עם הכיבוש רק מפני שראתה ששמלות הנשים התקצרו? אבל בעיניי זו דווקא הגדולה שלה. הסיפור הלאומי הוא לא העיקר בעיניה. שום סיפור לאומי, גם לא כיבוש לאומי, חשוב יותר מנשים משוחררות.

 

"אפשר להתווכח על הטענה שקיצור שמלות הוא בהכרח מסמן של שחרור האישה, ומהבחינה הזאת, יש להודות שהיא לגמרי מודרניסטית. אבל בבסיס של זה נמצא הסירוב שלה לקבל את הנרטיב הלאומי, כל נרטיב לאומי, ככזה שממוקם מעל הכול. בהתחשב בכך שמאבקים רבים כל כך לשחרור לאומי גייסו נשים לטובתם, הוציאו נשים מבתיהן, התירו את שחרורן, ואז ברגע שהשחרור הלאומי הושג, הוחזרו הנשים למקומן המסורתי – אני לגמרי מבין את העמדה הזאת שלה. מבחינה זו, 'קיצור השמלות', לא הממשי, אלא זה הסמלי, כסמל לשחרור הנשים, גם בעיניי חשוב יותר מכל שחרור לאומי. מובן שזה נאמר ממקום פריבילגי של מי ששחרורו הלאומי כבר הושג, אבל אני עדיין לא יכול לראות את הדברים אחרת.

 

"כשאתה לבנטיני אמיתי, אין לך איזושהי אידאולוגיית-על מכוננת שמכתיבה לך את העמדה הפוליטית שלך בכל סיטואציה וסיטואציה. אתה נדרש לה בכל פעם מחדש. אבל אני בוחר מתי אני שומר על העקרונות שלי ומתי אני מוותר עליהם. אני לא הופך אותם לשוּק. אני לא אתן בשום אופן שאנשים ינצלו את המתינות הזאת. ברגע שינסו לקחת ממני את העקרונות שלי, בדיוק אז אתעקש עליהם. יבואו אנשים ויגידו שזו אינה עמדה פוליטית. אני אבוא ואגיד – זו האמ-אמא של העמדות הפוליטיות!".

 

רונית מטלון אמרה ש"האפשרות להיות כל דבר, לעתים קרובות פירושה להיות שום דבר בקונטקסט הלבנטיני". התלישות הזאת מכל רעיון או בית יכולה להיות קשה מאוד.

"אין ספק. כהנוב גם אומרת את זה: 'בסופו של דבר, לא היינו ולא כלום'. היא לא אומרת 'היינו גם וגם'. היא לא מוצאת שפה שתהיה לה בית. אני חושב שהבית היחיד שהלבנטיניות מציעה זה החיפוש אחר בית. אין באמת בית. הבית הוא לפרקים. הוא לפעמים ספר, הוא לפעמים סיטואציה. אבל הוא מתפרק אחר כך ונבנה מחדש בקונסטלציה אחרת. מהבחינה הזאת, יש גם מלנכוליה בהצעה הלבנטינית".

מוזיקה סיפור.עם || מגרב בבית אבי חי ז'קלין כהנוב: האופציה הים-תיכונית חמישי,
30.3.17 / 21:00

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו