מה לוינס היה אומר על תיק זדורוב?

מה לוינס היה אומר על תיק זדורוב?

social
facebook whatsup email tweeter
אריאל הורוביץ //
14.12.15
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"ז'ואל הנסל: בעיני לוינס החקיקה יכולה להיתקן, להשתפר ולהתפתח. הוא קושר את זה למושג 'חסד' – החסד אצל לוינס איננו רק ערך של נדיבות לב, אלא גם האפשרות לתקן את החוקים מחדש, תוך התחשבות בזולת"
"מרדכי קרמניצר: בעוד שבעבר חשבו שכדי שאדם יודה צריך שיפעילו עליו עינויים קשים, היום אנו יודעים שדי במציאות של מעצר בבידוד או בסמכותיות של חוקר כדי לגרום לכך שאנשים ירצו להוציא את עצמם מהסיטואציה הזו, אם נותנים להם להבין שאם הם יודו העניין ייגמר "
"בועז סנג'רו: המחשבה שלי היא שאם הוא אכן עבר את העבירה, קשה לתאר מקרה שהוא לא יוכל לכוון את החוקרים לעוד ראיה, ואם הוא לא יכול, זו אינדיקציה חזקה לזה שהוא לא עבר את העבירה "
ההודאה, שכונתה בעבר "מלכת הראיות", נהיתה בשנים האחרונות למוקד של מחלוקת בעולם המשפט, בין היתר בשל ההכרה בלחץ האדיר המופעל על חשודים. במלאות 20 שנה לפטירתו של הפילוסוף היהודי עמנואל לוינס, חוזרים לסוגיה שמתכתבת עם משנתו

ז'ואל הנסל, יהודייה מצרפת, פגשה לראשונה בעמנואל לוינס כשהיתה בשנות ה-20 לחייה, לאחר שהחליטה יום בהיר אחד ליצור עמו קשר בעקבות קריאתה בהגותו של הפילוסוף היהודי-צרפתי. "התרגשתי מאוד", היא מספרת היום, "כשאתה הולך לפגוש פילוסוף שאתה מעריך, שהדבר הכי חשוב אצלו זה היחסים עם האדם האחר, אתה שואל את עצמך אם יש התאמה בין האדם ליצירה. יכול להיות פילוסוף גדול שהוא אדם מאוד לא נחמד, אבל כבר כשהתקשרתי אליו, הרגשתי שיש כאן אדם מיוחד. חשבתי שניפגש לעשר דקות ושרק הוא ידבר, אבל הוא קיבל אותי יפה מאוד, וישבנו כמה שעות. רציתי לדון איתו בעניינים פילוסופיים, אבל הדבר הראשון שהיה חשוב לו לשאול אותי זה אם אני מצליחה להתפרנס. הוא דאג לי, וזה היה הדבר הראשון מבחינתו".

 

לימים עלתה הנסל לישראל והיתה לחוקרת לוינס; היא אף נישאה לנכדו דויד. הנסל, כמו תלמידים אחרים של לוינס, אחראית להבאת הגותו לישראל – הן של כתביו הפילוסופיים והן של קריאותיו התלמודיות. מחר, במלאות 20 שנה לפטירתו של לוינס, יתקיים בסינמטק תל אביב ערב עיון לזכרו, שידון בנושא בלתי שגרתי ככל שמדובר בפילוסופיה יהודית: מעמדה של ההודאה במשפט הישראלי. במהלך הערב אף יוקרן סרטה הדוקומנטרי של הבמאית האמריקאית עפרה ביקל "הודאות", שעוסק בהודאות שווא ובהרשעות שווא.

 

ביקל עסקה רבות בעניינים משפטיים ופליליים ביצירתה הקולנועית, והסרט "הודאות" הוא חוליה מרכזית ביצירה הזאת: הוא עוסק במעמד הבעייתי של הודאת הנאשם, הנחשף מתוך מבט לעבר עולמם של אסירים שהורשעו על לא עוול בכפם. מדובר בנושא שמסעיר משפטנים מכל רחבי העולם בשנים האחרונות: רבים מהם מעלים ספקות בנוגע למעמדה של הודאת הנאשם, שנחשבה לפנים כ"מלכת הראיות". העובדה שהנאשם, בחקירתו במשטרה או בבית המשפט, מודה במעשים שמיוחסים לו, נעשתה יותר ויותר מפוקפקת, ואנשי משפט רבים נוטים להתייחס אליה בהסתייגות. אף שלוינס לא עסק במישרין בסוגיית ההודאה, הרי שהתובנות שהעלה בהגותו יכולות ללמד דבר או שניים על מעמדה של ההודאה ועל היחס הראוי לה.

 

קריאה נוספת: על חשיבותה של ה"ביורוקרטיה הרוחנית" לחיים היהודיים, על פי לוינס

 

מה צורת הרבים של "האחר"?

 

הבחירה לעסוק בשאלת ההודאה ביום עיון לזכרו של לוינס איננה טריוויאלית, אומרת הנסל, אך היא מתכתבת יפה עם משנתו. "לוינס אכן לא דן בפירוש בשאלת ההודאה", אומרת הנסל, "קודם כול משום שזו בעיה שעולה בעיקר בגלל המבנה הייחודי של החקיקה בישראל. בצרפת אין מושג של הרשעה על סמך הודאה, ולכן לא היתה ללוינס סיבה או הזדמנות להתייחס לכך, אבל ברור שמעבר לבעיה הטכנית המשפטית, מה שעומד על הפרק זה הנושא של הצדק והמשפט והאמת".

 

מה הנגיעה שלך לסוגיית ההודאה המשפטית?

"נחשפתי לבעייתיות של הודאות השווא בזכות חוקרים ומשפטנים שעוסקים בנושא בשנים האחרונות. הם סיפרו לי על הכשלים ועל הפגמים. זה מיד התקשר אצלי ללוינס".

 

כיצד?

"אצל לוינס יש צדק במובן האתי, שמתבטא ביחסים עם האחר, אך ברגע שיש אדם שלישי ורביעי וחמישי, הצדק נעשה מילה נרדפת למשפט. לוינס אומר שהצדק במובן המשפטי, הדין האובייקטיבי וחסר הפניות, לא צריך למנוע מאיתנו להתחשב באחר, להכיר בפנים של הזולת. מבחינה משפטית, זה אומר שיש מקום לנסיבות מקלות ושאדם יכול להישפט שוב. גזר הדין יכול להיבחן מחדש ואולי אפשר לתקן אותו.

 

 

לוינס_סרג' אטל
עמנואל לוינס (צילום: סרג' אטל)

 

"בריאיון כלשהו אמר לוינס שאסור שהחוקים וגזר הדין יהיו מוגדרים אחת ולתמיד מבלי שאפשר יהיה לתקן אותם. הוא אמר שכאשר יש משטר שבו החוקים מוגדרים אחת ולתמיד ואי אפשר לשנות אותם, שם יש פשיזם. בעיניו, החקיקה יכולה להיתקן, להשתפר ולהתפתח. הוא קושר את זה למושג 'חסד'; החסד אצל לוינס איננו רק ערך של נדיבות לב, אלא גם האפשרות לתקן את החוקים מחדש, תוך התחשבות בזולת".

 

זה מאפיין של היחס שלו לפוליטיקה באופן כללי.

"נכון. לוינס לא עסק הרבה בפילוסופיה פוליטית, והוא אכן נשאל לאורך השנים מה יחסו למדינה, לפוליטיקה. הוא אמר שכל עוד היינו שניים, אני והאדם האחר, אני חייב לאחר את הכול. אבל ברגע ששאר בני האדם עולים על הבמה ונכנסים לסדר החברתי, אתה לא יכול להרשות לעצמך לתת את הכול לזולת, כי אז תגרום עוול לכל האחרים. האתיקה נשארת, אבל אנו עוברים לממד של הצדק. פוליטיקה אצל לוינס היא צדק. כאשר צריך לתת גזר דין, אסור להסתכל בפנים של הזולת כי אחרת לא תוכל להיות אובייקטיבי – אתה חייב לרגע קטן להתעלם מהדרישה המוסרית.

 

"לוינס אוהב לצטט את רבי עקיבא על הפסוק 'אל תכירו פנים במשפט': רבי עקיבא אומר שבזמן המשפט אסור להכיר פנים, ולוינס מפרש זאת כך: בזמן המשפט אל תביט בפנים של האחר, אבל אחרי שניתן גזר הדין, כן צריך להכיר פנים, כי אחרת הצדק עלול להיות חמור מדי. אם אתה לא מתחשב בזה שהאדם נמצא מולך, הצדק יהיה חמור מדי ועלול להפוך לאי-צדק, ואז יש דרישה אתית של חסד, אהבה חסרת פניות, מתוך מחויבות".

 

הדרך הקצרה להודאת שווא 

 

"נכון שההודאה נחשבה בעבר למלכת הראיות, מתוך ההבנה שאדם לא יודה במשהו שלא עשה, כי זו התנהגות לא רציונלית", אומר פרופ' מרדכי קרמניצר, סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, "אך הבעיה היא שאנו יודעים זה שנים רבות שיש אנשים ש'מתאבדים' בהודאות שלהם. יש אנשים שהודו בכך שהם עשו דברים שכלל לא עשו, בגלל הסיטואציה שהם נמצאים בה בחקירה. בעבר חשבו שכדי שאדם יודה, צריך שיפעילו עליו לחצים מסיביים ועינויים קשים. היום אנו יודעים שדי במציאות של מעצר בבידוד או בסמכותיות של חוקר כדי לגרום לכך שאנשים ירצו להוציא את עצמם מהסיטואציה הזאת, אם נותנים להם להבין שאם הם יודו העניין ייגמר. אנשים בוחרים להודות אפילו שלא עברו את העבירה, מתוך מחשבה שאחר כך, בבית המשפט, הם יסבירו את הסיטואציה הלחוצה שבה הם היו. הם חושבים בתמימותם שבית המשפט יזכה אותם, אבל בפועל זה לא קורה".

 

לכאורה, נשמע הגיוני לקבל את ההודאה. אדם מעיד על עצמו - מדוע שישקר?

"ככל שאנו יודעים יותר מה היה בחקירה, וחלק גדול מהחקירות היום מתועדות, אנו יכולים להעריך בצורה טובה יותר את הטענות שיש לאדם על הצורה שבה הוא נחקר. ככל שאין לנו תיעוד כזה ויש לנו את גרסת המשטרה מול גרסה המודה, אנו במצב בעייתי יותר, כי קשה לבית המשפט להחליט מי אומר אמת. מובן שככל שהאדם פגיע יותר – נער, צעיר או אדם שמצבו הנפשי איננו טוב – החשש שההודאה תהיה הודאת שווא גדל. זה דבר שבתי המשפט צריכים להביא בחשבון. נדרשת מודעות של המערכת, של התביעה, של הסנגורים ושל בתי המשפט לבעייתיות הזאת. רוב המשפטנים היום כבר לא חושבים שההודאה היא מלכת הראיות. המחלוקת נסבה על השאלה עד כמה זו ראיה מסוכנת שצריך להיזהר בה ושצריכה תמיכה חזקה מאוד".

 

הנסל
מפגש מרגש. הנסל

 

 

פרופ' בועז סנג'רו מהמרכז האקדמי למשפט ועסקים ברמת גן מצביע במחקריו זה שנים על הבעייתיות שבהודאת השווא. "מחקרים מהשנים האחרונות מראים שההודאה היא ראיה בכלל לא חזקה", הוא אומר, "יש בה הרבה טעויות, יש לא מעט הודאות של חפים מפשע, מכל מיני סיבות. בעבר חשבו שיש אוכלוסיות שהן בסיכון גבוה יותר להודאת שווא – אנשים חלשים, לוקים בשכלם, קטינים, מסוממים, מהגרים. אבל היום אנו יודעים שגם אדם נורמלי לחלוטין יכול להודות הודאת שווא.

 

"החוקרים לא פעם מפעילים לחצים פסיכולוגיים ומשקרים לנחקר שיש נגדו ראיות חזקות אחרות, ולכן גם בלי הודאה הוא צפוי להיות מורשע. כך אני חושש שהיה במקרה של רומן זדורוב: חוקרי המשטרה שיקרו בחקירה שיש נגדו ראיות חזקות, והוא אמר לעצמו – אם ממילא יש נגדי ראיות, אף אחד לא יאמין לי, ואז קצרה הדרך להודאת שווא. אדם מתייאש מהאפשרות שיאמינו לו ומתפתה להודות כדי לקבל עונש קל יותר".

 

סנג'רו מספר על מחקרים שנעשים בשנים האחרונות בארצות הברית ומתבססים על דגימות דנ"א. החוקרים בוחנים פניות של אסירים שזועקים לחפותם ומשווים בין דגימת דנ"א שלהם ובין דגימה מזירת הפשע. "כאשר השוואה גנטית מראה שאין התאמה בדנ"א, קרוב לוודאי שלא מדובר באדם הנכון", אומר סנג'רו, "עד היום זוכו או שוחררו בהסכמה בעקבות השוואות גנטיות 330 אסירים שנידונו למאסר עולם על רצח או אונס. כלומר, 330 מקרים של הרשעת שווא. כשבודקים מה גרם להרשעות הללו, מוצאים שרבע מהן היו בשל הודאת שווא. זה מצב בעייתי מאוד. בעבר הצעתי שהכנסת תשנה את החוק לגבי הודאות, וכדי לא להרשיע חפים מפשע, יש לקבוע שלא יהיה ניתן להרשיע על סמך הודאה לבדה, אלא צריך ראיית סיוע – ראיה עצמאית, נוספת, אובייקטיבית, שלא מפיו של הנאשם, ואז ההרשעות תהיינה בטוחות יותר".

 

אבל גם ההצעה הזאת בעייתית: מה אם אדם מודה בעבירה מרצונו החופשי, אבל אין עוד ראיות מסייעות? האם תציע לשחרר אותו?

"אני מודע לחשש הזה, והתשובה שלי היא שבאותה הזדמנות שהנאשם מודה, החוקרים ינסו לדלות ממנו עוד פרטים. אסור להסתפק במה שהוא אמר, אלא יש לחפש עוד ראיות שהכיוון שלהן מתחיל מהאמירות שלו. המחשבה שלי היא שאם הוא אכן עבר את העבירה, קשה לתאר מקרה שהוא לא יוכל לכוון את החוקרים לעוד ראיה, ואם הוא לא יכול, זו אינדיקציה חזקה לזה שהוא לא עבר את העבירה. מי שעבר את העבירה מסוגל לספר פרטים נוספים שיובילו את החוקרים לראיה, וצריך ללכת למקומות האלה ולמצוא ראיה אובייקטיבית".

 

 

לוינס עם קציר
שאלות של אחריות. לוינס עם נשיא המדינה אפרים קציר

 

ומה באשר להודאה של הנאשם בבית המשפט? קרמניצר סבור שגם כאן ראוי לנהוג בזהירות. "המצב המשפטי בישראל הוא שאם אדם בא ומודה בבית המשפט, ההודאה שלו מתקבלת כדבר מובן מאליו ולא נעשית שום בחינה ובדיקה. לכאורה אפשר לשאול: אם הודאת הנאשם היא דבר שאין לסמוך עליו בחקירה, מדוע בבית המשפט יש לה מעמד שונה? נכון שאלמנט הלחץ פחת, אך עם זאת, אם מדובר באדם שמביאים אותו לבית המעצר והוא יודע שהוא צפוי לחזור לבית המעצר, הוא עדיין נמצא תחת לחץ.

 

"יש שיטות משפט שבהן שופט ששמע הודאה לא מסתפק בה, אלא רוצה לראות שההודאה נסמכת בראיות, אך המצב אצלנו הוא שהודאה בפני בית המשפט מתקבלת, ובית המשפט ירשיע. אני חושב שנכון לנהוג בזהירות. מובן שכשהנאשם מיוצג כהלכה, לא הייתי חושש כל כך, אבל אם הוא מגיע מקטגוריות פגיעות יותר באוכלוסייה, היה מתאים שגם ההודאה בבית המשפט תיבחן, שהשופט יבקש לראות חומר ראיות". 

 

קריאה נוספת: האם שינוי עמדות הוא סימן לחולשה או דווקא לכוח?

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus