מדיטציה_נתי שוחט

האם תיתכן מדיטציה יהודית?

social
facebook whatsup email tweeter
אלעד בר-נוי //
19.10.16
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"בבודהיזם ובהינדואיזם המדיטציה היא אידיאל שנוכח במסורת. היהדות היא דת של קהילה, של הלכה, לא של שינויים תודעתיים. אבל לאורך כל הדורות היו גם במסורת היהודית או העברית העתיקה טכניקות שונות שאנשים השתמשו בהן כדי להגיע למצבים שנחשבו עליונים מבחינה תודעתית"
"יש הרבה חוקרים שאומרים שהנביאים ודאי תרגלו תרגול כלשהו כדי להגיע לחזיונות שלהם. זאת בעצם גישה אנכרוניסטית במובן הזה שהיא מטילה על העבר משהו שלאו דווקא קיים בו. המחקר שאני עשיתי הוא אקדמי, ולכן לא יכולתי להניח הנחות ספקולטיביות שאין להן שום ביסוס בטקסט"
"הרבה יהודים חילונים זקוקים לזהות יהודית-חילונית שתחליף את הזהות הציונית-חילונית, אז הם מקוששים אותה מפה ומשם: בתי מדרש פלורליסטיים, מעגלי תפילה, ימימה, קבלה וחסידות ופיוטים והפרשות חלה ומה שלא יהיה"
"רוב האנשים שמתפללים שלוש פעמים ביום אינם עושים מדיטציה, אינם עוברים חוויה מדיטטיבית וגם לא מתכוונים לעבור חוויה מדיטטיבית. הם פשוט יוצאים ידי חובה. אבל ודאי שאם אתה רוצה, אתה יכול להפוך את התפילה לפרקטיקה מדיטטיבית – והיו שעשו את זה"
שיחה עם תומר פרסיקו, מחבר הספר "מדיטציה יהודית", על סממנים של מדיטציה יהודית לאורך הדורות, האפשרות להפוך תפילות לחוויות מדיטטיביות, הקשר בין הנביאים למודטים ומשבר הציונות החילונית, שמקרב יהודים רבים לפרקטיקות מזרחיות

לעתים קרובות מזדמן לי לקרוא ספר באוטובוס או במקומות ציבוריים אחרים. בדרך כלל זו שיטה יעילה ונעימה להתנתק מהעולם, להיעלם קצת. באחרונה קראתי ספר שהשם שלו עורר עניין רב כל כך, עד שהרגשתי שלא רק שהוא לא מסייע לי להיעלם, אלא להפך. "מדיטציה יהודית", ספרו החדש של תומר פרסיקו, לא השאיר כמעט איש אדיש. צמד המילים "מדיטציה יהודית" וכותרת המשנה "התפתחותן של תרגולות רוחניות ביהדות זמננו" הצליחו לזמן אליי כמה אנשים זרים לחלוטין – ברחוב, באוטובוס, בבית הקפה – ששאלו אותי בפליאה "מה זה מדיטציה יהודית?", או שפשוט אמרו לי בספקנות "נו, באמת, מדיטציה יהודית". נפגשתי עם פרסיקו, עמית מחקר במכון הרטמן והמנהל האקדמי של מכללת עלמא, לשיחה מאירת עיניים על מדיטציה, על יהדות ועל מה שביניהן.

 

מדיטציה מעוררת בי מיד אסוציאציות של בודהה, קטורת ומקדשים רחוקים. במילים אחרות – עבודה זרה. מה למדיטציה וליהדות?

"קודם כול, באמת צריך לשאול איך אנחנו מגדירים מדיטציה. בדרך כלל, כשאנחנו מדברים על מדיטציה, אנחנו מדמיינים בראש אותו נזיר בודהיסטי או הינדואי שיושב ברגליים משוכלות ובעיניים עצומות ומתבונן אל תוכו. מובן שזה סוג אחד של מדיטציה, אבל כפי שאני מנסה להסביר בתחילת הספר – מדיטציה היא הרבה מאוד דברים.

 

"בעצם, אפשר לומר ככה: מרגע שהאדם עמד על דעתו, הוא ניסה לצאת מדעתו, בכל מיני דרכים. לפעמים הן כללו שימוש בחומרים פסיכו-אקטיביים, אבל רוב הפעמים הן כללו כל מיני תרגולות שונות: החל בריקוד במעגל לקול תופים בג'ונגל, דרך תרגילי נשימה, צומות ותעניות ועד התבוננות פנימית בשקט. כל הדברים האלה מכוונים להשיג שינוי תודעתי כלשהו, ואת כל הדברים האלה אני מכנה 'מדיטציה'. כלומר, פעולה יזומה שמכוּונת לשנות את התודעה שלנו לכיוון שמבחינת המתרגל נחשב לגאולי, לתרפויטי או לקדוש.

 

"אבל גם אחרי שהגדרנו מדיטציה בהגדרה הרחבה הזאת, אנחנו יכולים לשים לב שמדיטציה מעולם לא היתה במרכז המסורת היהודית. מה שאינו נכון לגבי המזרח. בבודהיזם ובהינדואיזם המדיטציה היא אידיאל שנוכח במסורת. היהדות היא דת של קהילה, של עם, של הלכה, של חוק, ולא דת של שינויים תודעתיים, אבל, אחרי שאמרנו את זה, לאורך כל הדורות היו גם במסורת היהודית או העברית העתיקה טכניקות שונות שאנשים השתמשו בהן כדי להגיע למצבים שנחשבו עליונים מבחינה תודעתית. הרבה פעמים הם קראו לזה נבואה, חזיון או עלייה להיכלות העליונים".

 

אז כשאנחנו מדברים על מדיטציה, אנחנו כוללים גם נבואות? החזיונות של ירמיהו היו מדיטטיביים?

"יש הרבה חוקרים שאומרים שהנביאים ודאי תרגלו תרגול כלשהו כדי להגיע לחזיונות שלהם; הרי זה לא סתם נוחת על בן אדם. זאת בעצם גישה אנכרוניסטית במובן הזה שהיא מטילה על העבר משהו שלאו דווקא קיים בו. המחקר שאני עשיתי הוא אקדמי, ולכן לא יכולתי להניח הנחות ספקולטיביות שאין להן שום ביסוס בטקסט. אם אנחנו מסתכלים על הטקסט של הנביאים, אנחנו לא רואים שהם מתרגלים שום דבר. אדרבה, כאשר הקב"ה פונה אליהם, הם מופתעים מזה מאוד. לא רק שהם לא ציפו לזה, הם אפילו ניסו להתחמק מזה. אז אי אפשר להגיד שהאנשים האלה הלכו בדרך רוחנית שתכליתה נבואה. 

 

"אבל מצד שני, אנחנו כן רואים שיש במקרא קטגוריה של נביאים, שלפעמים נקראים בני נביאים, שכן מתרגלים. אנחנו רואים את זה למשל בצורה מובהקת בספר שמואל א'. כאשר שמואל מושח את שאול למלך בסודיות, הוא שולח אותו להתנבא עם חבורת נביאים בגבעת האלוהים. אנחנו יכולים בקלות לשער שמדובר בטכניקה של ממש, שככל כנראה כוללת מוזיקה, שכן מודגש כי חבורת הנביאים הזאת מסתובבת עם כלי נגינה".

 

 

נבואה היא אקט שמתקשר לישות אחרת, לקדושה. זה אלמנט שתמיד נוכח במדיטציה?

"לא. ישות אחרת לא. אנחנו יודעים למשל שהבודהיסטים לא נפגשים עם ישות אלוהית. ההפך הוא הנכון – יש מין ריק שאתה אמור לגלות. אבל גם במצב של הדממת המחשבה יכולה לעלות הרגשה של מפגש עם אחדות כלשהי. עם מהות אחידה של הקיום".

 

החיפוש אחר זהות יהודית-חילונית

 

פרסיקו גדל בבית אתאיסטי ומעיד על עצמו שלא האמין באלוהים עד גיל 22. "כשנסעתי להודו אחרי הצבא, בפעם הראשונה בקורס מדיטציה גיליתי שיש פה משהו אמיתי, משהו שלפחות על פי מיטב הכרתי, מלמד אותי דברים על עצמי שלא תיארתי לעצמי שייתכנו ומלמד אותי גם משהו על העולם. ככה גיליתי שלעולם יש גם ממד רוחני או אלוהי".

 

ואיך זה החזיר אותך דווקא למקום של עיסוק ביהדות?

"זה החזיר אותי מכל מיני סיבות. הסיבה הראשונה היא שהיה נראה לי די מגוחך שאקרא טקסטים דתיים בני 2,000 שנה בתרגום מסנסקריט ולא אקרא טקסטים דתיים בני 2,000 שנה בעברית, שפת האם שלי, אז התחלתי לקרוא וללמוד, מתוך הכרה שזו המסורת שאני גדלתי מתוכה, זו השפה שאני מדבר, התרבות שהיא חלק ממני, ומאחר שזו מסורת שיש בה חוכמה, יש לי גם מידה של אחריות עליה. אני חלק ממנה, ואני רוצה לשמר אותה ולשפר אותה איפה שצריך".

 

יש היום מגמה של התקרבות ליהדות, שמתרחשת בערוצים שונים: לימודי יהדות במכללות ובבתי מדרש כמו עלמא ובינה מצד אחד, והתקרבות עממית יותר מצד אחר. אנשים מייצרים לעצמם אלטרנטיבות ליהדות. למה לדעתך זה קורה?

"זה סיפור מורכב למדיי. אנחנו רואים ב-25 השנים האחרונות מגמה שהולכת וגוברת בקרב ציבור, בעיקר חילוני - התעניינות בהיבטים שונים של המסורת ולימוד שלהם. אני רואה את זה כחלק מהקריסה ומההתפוררות של האתוס הציוני החילוני בשנות ה-70 וה-80, שפורר יחד איתו את הזהות היהודית הציונית-חילונית. חשוב לומר: היתה בארץ זהות יהודית ציונית-חילונית מבוססת מאוד, של אותו יהודי מקראי, גיבור חקלאי שמקדם את מוסר הנביאים, בונה חברת מופת סוציאליסטית, ומצד שני, פתוח להישגי המערב ולדמוקרטיה; זהות יהודית, שבעיני הציונים החילונים הראשונים, כמו בן גוריון ומפא"י הקלאסית, היתה מובנת מאליה וגם נחשבה בעיניהם לזהות היהודית האמיתית. דווקא החרדים והציונים הדתיים נראו כמו מאובנים שהולכים עוד מעט להיעלם, לא רלוונטיים יותר. מובן שזה לא מה שאנחנו רואים היום. ברור היום שהזהות החרדית או הציונית-דתית היא משהו שאינו הולך להיעלם ומובן גם שזה לא משהו שאינו אמיתי. להפך – הרבה חילונים חושבים שזו הזהות היהודית האותנטית.

 

"היום הרבה יהודים חילונים זקוקים לזהות יהודית-חילונית שתחליף את הזהות הציונית-חילונית, אז הם מקוששים אותה מפה ומשם: בתי מדרש פלורליסטיים, מעגלי תפילה, ימימה, קבלה וחסידות ופיוטים והפרשות חלה ומה שלא יהיה. אין מדובר בחזרה בתשובה. רוב היהודים החילונים והמסורתיים לא יחזרו בתשובה. לא מתאים להם להיכנס למערכת קולקטיביסטית כמו החברה הדתית; הם יותר מדי אינדיבידואליסטים. לכן גם החיפוש הדתי שלהם נראה ככה – הם תופרים לעצמם חליפת יהדות על פי ראות עיניהם".

 

אבל נראה שהמרחב הציבורי נהיה פחות סובלני לקולות מסוימים, למשל, מאבק נשות הכותל – רוב הציבור היה נגדו.

"חלק גדול בציבור מסתייג מתנועות רפורמיות וקונסרבטיביות, אבל לא כי אינו פתוח ליהדות פלורליסטית, אלא משום שהם נחשבים לקולות זרים ולא ישראליים. אבל אם תסתכל על סקרים, תראה שלרוב הציבור אין בעיה עם נישואים אזרחיים, וגם עם הכרה בתנועות הרפורמיות והקונסרבטיביות. דווקא יש קבלה גדולה של סוגים שונים של יהדויות. במובן הזה יש פער גדול מאוד בין העמדה של הציבור ובין העמדה של המערכת הפוליטית, שתקועה איפשהו לפני 40 שנה".

 

פרסיקו(1)
פרסיקו. הכל התחיל מחוויה רוחנית בהודו

 

אתה מרגיש שיש קשר בין המצב הפוליטי ובין העלייה בדתיות, שיש מרכיב לאומי בזהות הזאת?

"בהחלט. יש גל אתנו-לאומי יהודי שבעשור האחרון או ב-20 השנים האחרונות בהחלט נעשה מודגש יותר ויותר בחברה הישראלית, והוא גל שבמובנים מסוימים הוא אנטי-דמוקרטי ואנטי-ליברלי".

 

קריסת הממד הטרנסנדנטי

 

בפתח הספר מופיע ציטוט שובה לב מאת הבלשן היהודי-אמריקאי מרק ליברמן: "יש לי שורשים יהודיים וכנפיים בודהיסטיות". הציטוט הזה הוא כמו רמז מטרים לשילוב לא מובן מאליו, שחוזר ומופיע במהלך הספר, בין יהדות לטכניקות שמקורן בבודהיזם.

 

למה יהודים שמעוניינים לבצע שינוי תודעתי פונים דווקא לבודהיזם?

"הרבה יהודים היום מחפשים טכניקה מדיטטיבית, והם מוצאים אותה בבודהיזם. זה טוב להם גם מכיוון שזו טכניקה אינטרוספקטיבית ופנימית מאוד וגם מכיוון שהטכניקה הבודהיסטית אינה קשורה באלילים, אלא בהתבוננות בנשימה ובהתבוננות בגוף. יש בזה משהו נקי הרבה יותר. אז אנשים רבים לוקחים את הטכניקה הזאת ומשתמשים בה כדי להעצים את הזהות היהודית שלהם או את רוחניותם כיהודים".

 

מאין נובע העניין ההולך וגובר במדיטציה בקרב ציבור יהודי?

"בכל המערב יש היום עניין בחיים הפנימיים של האדם. העניין הזה מופיע בכל מיני צורות: הוא מופיע בריאיונות כשהמראיין שואל את המרואיין, 'איך הרגשת כשזה קרה?'; הוא מופיע בנימוקים לעשייה או לאי-עשייה של משהו ב'אני מתחבר לזה' או ב'אני לא מתחבר לזה'; והוא מופיע גם ברצון לחקור את החיים הפנימיים שלנו, לשנות את החיים הפנימיים שלנו.

 

עטיפת הספר(8)
עטיפת הספר

 

"במאות השנים האחרונות העולם המערבי עבר מה שניתן לכנות מפנה סובייקטיבי. כלומר, מקורות המשמעות, הסמכות והזהות שלנו עברו מן החוץ פנימה. אם פעם הייתי מגדיר את עצמי על פי המיקום שלי במטריצה חברתית כלשהי – אני בן למשפחה מסוימת, מעדה מסוימת, ממעמד כלכלי מסוים ובעל מקצוע מסוים – הרי שהיום אני תופס את עצמי קודם כול כאינדיבידואל ייחודי, שהדבר הנכון והראוי שהוא יעשה זה להיות נאמן לייחודיות שלו; ייחודיות שמתבטאת בכל מיני רגשות או בפוטנציאל פנימי שיש לו. זה שינוי תפיסתי אדיר, שהתרחש במאות השנים האחרונות.

 

"באופן טבעי, המפנה הזה הביא גם לעניין חסר תקדים בטכניקות מדיטטיביות, בהתבוננות פנימה. דברים שהחבר'ה האלה בהודו ובסין התעניינו בהם גם לפני 2,000 שנה, ואנחנו גם התעניינּו בהם אבל, אעפס, לא השקענו בהם יותר מדי. ולכן יש היום ייבוא גדול של טכניקות מדיטטיביות מהמזרח".

 

כשאתה מדבר על מזרוח המערב, על זה מדובר - טכניקות של התבוננות פנימית?

"על כל המפנה הסובייקטיבי. אני מדבר על מותו של האל הטרנסנדנטי, על קריסתו של הרעיון הטרנסנדנטי. אנחנו כבר לא באמת מאמינים במציאות שהיא מחוץ לעולם הזה. בעצם הקרסנו את כל המטפיזיקה. אנחנו חיים היום בתפיסה אימננטית של המציאות, תפיסה שלפיה כל מה שיש נמצא פה. גם אם יש ממד רוחני למציאות, הוא יכול להיות פנימי. אולי יש כל מיני 'אנרגיות' פה ושם, אבל זה לא משהו שחיצוני לעולם. קריסת הממד הטרנסנדנטי ממילא מביאה להתבוננות פנימית ולעניין בחיי הנפש שלנו. בעצם, היום ככה אנחנו מידמים למזרח מכל מיני בחינות".

 

קריאה נוספת: תומר פרסיקו מסביר כיצד גילוי הממד הטרנסצנדטי של הקיום הוא הגילוי ההיסטורי הגדול של היהדות

 

בספר אתה ממפה פרקטיקות מזמנים וממקומות שונים. אתה מצליח לראות קו כלשהו שמאפיין את המדיטציה היהודית?

"האמת היא שלא, למעט אולי במובן המינימלי של שימוש בשפה העברית והחשיבה של השפה העברית ככלי מדיטטיבי שמופיע ברוב המדיטציות. מלבד העברית, כמעט שאין משותף ביניהן. מכיוון שהמדיטציה מעולם לא היתה נדבך מרכזי במסורת שלנו, לא נוצרה מסורת אחידה של מדיטציה, וכל מקובל או מיסטיקן או חסיד היה יכול לבסס לו דרך משל עצמו, מבלי שהיה לו על מה להסתמך".

 

ועדיין אני מתקשה לדמיין את הרבנים יושבים בבית הכנסת ומתרגלים מדיטציה.

"כי הם לא מתיישבים, הם מתנדנדים. ואם הם בימי בית שני, הם שמים את הראש בין הרגליים ב"תנוחת אליהו", ואם הם מקובלים לוריאניים, הם קוראים את סידור הרש"ש (הרב שלום מזרחי שרעבי; אב"נ) ומצרפים שמות אלוהיים, ולכן אתה רואה אותם עם ספר. למדיטציה יש הרבה צורות".

 

אז באמת איפה עובר הגבול בין מדיטציה ובין תפילה?

"הגבול עובר בַּכַּוונה. תפילה יכולה להיות מדיטציה, אבל אנחנו יודעים שרוב האנשים שמתפללים שלוש פעמים ביום אינם עושים מדיטציה, אינם עוברים חוויה מדיטטיבית וגם אינם מתכוונים לעבור חוויה מדיטטיבית. הם פשוט יוצאים ידי חובה. אבל ודאי שאם אתה רוצה, אתה יכול להפוך את התפילה לפרקטיקה מדיטטיבית – והיו שעשו את זה. בחסידות זה בולט, וגם המקובלים הלוריאניים עושים את זה".

 

"לצאת ידי חובה" הוא ביטוי חשוב בהקשר של תפילה וקיום מצוות. בקרב הרבה קהילות דתיות, מה שעומד במרכז החיים הדתיים הוא לא האמונה או החוויה הדתית, אלא הקהילה עצמה, בית הכנסת.

"נכון, זה הפורמט היהודי. אם תסתכל על כנסיות גוספל בארצות הברית, על כנסיות אוונגליסטיות, ובוודאי על פנטקוסטליות, העיקר שם זה להגיע להתעלות תוך כדי תפילה. החבר'ה האלה, אם הם לא חווים שישו נכנס בהם, זו אינה תפילה רצינית. הם שמים דגש שונה".

 

יש בהתכנסות של האדם פנימה ובניסיון שלו להגיע לחוויה רוחנית משהו מרוכז מאוד בעצמו. זה כמעט כמו עינוג עצמי. זה עומד בניגוד די חריף לחיי קהילה.

"זה עומד בניגוד מכמה בחינות. קודם כול, זה האדם שמתעסק עם עצמו. בפשטות ובאופן הכי מילולי – הוא מרוכז בעצמו. שנית, וזו בחינה שנוגעת באופן ספציפי לדת היהודית - אם אני ממקם את החוויה הדתית שלי בתוכי, בתוך מה שקורה בנפש ובתודעה שלי, אז עד כמה אני באמת צריך להתפלל במניין? לא רק שאני לא צריך את האנשים – אפילו את התפילה אני לא צריך. הקשר שלי עם אלוהים מפסיק להיות הברית שמתבטאת באמצעות קיום הלכה ונהיה לחוויה אישית ופנימית כלשהי".

 

כלומר, הקהילה נעשית שולית.

"בהחלט יש נטייה לכיוון האינדיבידואליסטי. אני לא חושב שקהילות יתבטלו אי פעם, כי האדם הוא יצור קהילתי, אבל כן יש פה סכנה למרקם הקולקטיבי של החברה, ואני כן חושב שהמסורת היהודית נותנת לנו רמזים טובים לכך שזה לא כדאי. היא גם יכולה לתת תיקון כלשהו כי היא באמת קולקטיביסטית וקהילתית מאוד".

 

אנחנו מתייחסים שוב ושוב לאותה חוויה מיסטית שהמתרגל שואף להגיע אליה בסופו של דבר. מדובר בחוויה קונקרטית?

"מדובר בכמה וכמה חוויות. אני לא חושב שיש חוויה אחת שהיא איזו פסגה מיסטית שכולם אמורים להגיע אליה או שכל הדרכים מובילות אליה. יש כמה חוויות מיסטיות בסיסיות שגם יכולות להשתלב ביניהן וליצור הרבה וריאציות. בספר אני מונה ארבע מהן: טרנס, אקסטזה, מניפולציה על מודל העצמיות – כלומר, חוויות של איבוד העצמי או התאחדות עם הקוסמוס – וחוויה מיסטית של ריכוז".

 

אנחנו נמצאים בעיצומם של עשרת ימי תשובה, הימים בלוח השנה היהודי שמכוונים לחוויות שכאלה יותר מכל תקופה אחרת.

"אני אספר לך על חוויה שהיתה לי לפני כמה שנים בראש השנה באוּמן עם אחד מגדולי המקובלים של דורנו, הרב יצחק מאיר מורגנשטרן. הייתי בחדר מפוצץ לחלוטין מאנשים, אנשים נתלו על דרגשים מחוץ לחלון, מרוב שלא היה מקום. בקדמת החדר עמד הרב מורגנשטרן ופניו לארון הקודש. כולנו אמרנו יחד שורה אחת מהתפילה, ואז התחיל ניגון, ואנשים שרו. בשלב מסוים הבנתי שבזמן הזה שאנחנו שרנו ניגונים, הרב מורגנשטרן כיוון כוונות. הוא עומד מול ארון הקודש ומכוון כוונות לוריאניות. הוא מזווג ספרות ומייחד ייחודים. אנחנו עושים ניגון חסידי כלשהו עד שהוא מסיים, ואז קוראים את השורה הבאה. ככה שעות. תפילת ראש השנה שמבחינתי היתה חוויה רוחנית יוצאת דופן".

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus