גירוש הצרעת: גם בית חולים למצורעים יכול להיהפך למרכז תרבות
גירוש הצרעת: גם בית חולים למצורעים יכול להיהפך למרכז תרבות
social
facebook whatsup email tweeter
אריאל הורוביץ //
24.11.14
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
בית הנסן, ששימש במשך שנים ארוכות כבית חולים לחולי צרעת, הוא כבר לא מקום מפחיד, אלא מרכז תרבות. השבוע מתקיים בו פסטיבל "קולה של המילה", שיוקדש למחזה "הדיבוק" ויבחן את הקשר בין הייעוד ההיסטורי של הבניין לקלאסיקה של התיאטרון היהודי

במשך עשרות שנים ידעו כל תושבי ירושלים להתרחק מבית האבן הקודר והיפהפה שבלב שכונת טלביה, דקות הליכה ספורות מבית הנשיא, מרחק יריקה מתיאטרון ירושלים. בית המצורעים, כך קראו כולם למתחם המוקף גדר גבוהה שהסתירה חצרות ושכיות חמדה אדריכליות, הוקם בסוף המאה ה-19 כבית חולים ששמו "עזרת ישו" (המילים הללו חקוקות עד היום בגרמנית על אבני הבניין). עד סוף שנות ה-80 חיו בו אנשים שחלו בצרעת, מחלת הנסן בשמה הרשמי. בהדרגה, מאז שנות ה-90, איבד בית החולים את ייעודו המקורי, ולבסוף נסגר. לפני כשנה נפתח המתחם מחדש לציבור ונהפך למרכז תרבות וטכנולוגיה ירושלמי.

עבודה של שירה בורר
"כל אמן לוקח פיסה מן המחזה ומהנושא של הדיבוק וממריא משם לכיוון שלו". 
עבודה של שירה בורר

 

השבוע (24-26 בנובמבר) מתקיים בו הפסטיבל "קולה של המילה", פרי יוזמתם המשותפת של הזירה הבין תחומית והמרכז לאמנויות ומדיה מעמותה. השנה יוקדש הפסטיבל, שמתקיים זו השנה ה-14, לנושא שהקשר בינו ובין המקום שבו הוא מתקיים נראה אך טבעי: דיבוק. 16 אמנים ואמניות יציגו עבודות בהשראת מחזהו הקלאסי של ש. אנ-סקי "הדיבוק". עלילת המחזה, שנכתב ברוסית ב-1913-1916, מספרת על שני אוהבים צעירים, לאה וחנן, שמעוניינים להינשא זה לזה. אביה של לאה מסרב לשידוך עם חנן, שנפטר בינתיים שבור לב, והוא מציע לבתו גבר אחר. אז נכנס בגופה של לאה דיבוק בדמותו של חנן, האהוב הנכזב, לתדהמתם של כל אנשי העיירה.


"נדלקתי על הנושא הזה כבר מההתחלה", אומר גיא בירן, מאוצרי הפסטיבל. "קודם כול, הוא מתאים מאוד למרתפים של בית הנסן. כמעט מתבקש לעשות את זה שם. שנית, מה שמיוחד כאן הוא שאנחנו לא מנסים לעשות את 'הדיבוק' של אנ-סקי אחד לאחד. אנחנו לא מעלים סצנות מן המחזה. כל אמן לוקח פיסה מן המחזה ומהנושא של הדיבוק וממריא משם לכיוון שלו.


"'הדיבוק' נהפך למחזה יהודי קלאסי. אין ליהודים שייקספיר משלהם, אין לנו הרבה קלאסיקות, ו'הדיבוק' הוא קלאסיקה כזו. המחזה עולה על הבמה שוב ושוב לאורך השנים, והוא מקור בלתי נדלה של השראה ועיסוק בשורשים שלנו, למרות שבמידה מסוימת, הוא כבר לא שייך לדור שלנו. מעניינת אותי האנלוגיה בין הדיבוק ובין משהו שאנחנו מרגישים היום. מה הדיבוק שלנו? מה אנחנו מנסים לגרש? מה פולש לתוכנו? את כל הדברים האלה ניסינו לברר. למדנו על הדיבוק, הזמנו את הפרופסורים יורם בילו ורחל אליאור לדבר עם האמנים, והם העשירו אותנו. ראינו כמה זה אקטואלי, למרות שהעלילה מתרחשת ברוסיה שלפני 100 שנה".

  • " גיא בירן, מאוצרי הפסטיבל: 'הדיבוק' נהפך למחזה יהודי קלאסי. אין ליהודים שייקספיר משלהם, אין לנו הרבה קלאסיקות, ו'הדיבוק' הוא קלאסיקה כזו. המחזה עולה על הבמה שוב ושוב לאורך השנים, והוא מקור בלתי נדלה של השראה ועיסוק בשורשים שלנו, למרות שבמידה מסוימת, הוא כבר לא שייך לדור שלנו. מעניינת אותי האנלוגיה בין הדיבוק ובין משהו שאנחנו מרגישים היום. מה הדיבוק שלנו? מה אנחנו מנסים לגרש? מה פולש לתוכנו? את כל הדברים האלה ניסינו לברר "


דיאגו רוטמן, מאוצרי הפסטיבל ומראשי קבוצת האמנים "סלה מנקה", פועל ויוצר מתוך בית הנסן. "מעניין להתייחס למשמעויות המורכבות של בית הנסן כמקום שמייצג כמה זהויות ותפיסות שונות", אומר רוטמן, "בעבודה שלנו אנחנו מתייחסים להיסטוריה של המקום, למה שקרה שם. עשינו מיצג של כ-50 אמנים שהתייחסו להיסטוריה של המקום, משלל היבטים. למה למשל נבנה בית החולים הזה בתוך חומות? זה נעשה כדי להרחיק אוכלוסייה מסוימת שנתפסה כמאיימת על הקהילה שגרה באותה תקופה בירושלים. ואילו היום פועלים במקום הזה אמנים, שגם הם, במידה מסוימת, גוף 'מאיים'. אמנים יכולים להיהפך לרוח, לדיבוק כזה שיכול לתת ביטוי וקול למה שאינו על פני השטח. במובן הזה, האמן יכול להיהפך לסוג של 'דיבוק', במובן החיובי של המילה, כי הוא מאפשר שחרור של דחפים שמבעבעים מתחת לפני השטח, של אמיתות שקשה להגיד אותן אחרת. באמצעות אמנות, אפשר לבטא דברים שאולי קשה לבטא ביום יום". 
 

"כל דבר גדול מתחיל בעצם במשהו מטאפיזי"

העבודות שמוצגות בפסטיבל יוצרות זיקה למושג הדיבוק ומעניקות לו פרשנויות חדשות ומגוונות. ויקטוריה חנה ונעם יודפת, למשל, שיתפו פעולה במיצג קולי מוזיקלי שעוסק בהעלמת הקולות של הדיבוק; כרמל בר יצרה עבודה המשלבת סאונד ודימויים חזותיים בגינות של בית המצורעים, בהשראת סצינת ריקוד הקבצנים שב'הדיבוק'; עבודה נוספת, של עדי קפלן ושחר כרמל, משלבת סרט מ-1937 ונגינה חיה של תזמורת. "העבודה שלנו מתבססת על סרט ביידיש ששמו 'דער דיבוק', שצולם בוורשה ב-1937", מספר כרמל, "זו למעשה מלודרמת אימה באורך של שעתיים, שקיצרנו ל-20 דקות שמספרות את סיפור הדיבוק. הרעיון המרכזי שלנו היה לשדך את הסרט הקצר הזה למנגינה המולדבית ששימשה השראה ללחן של 'התקווה', שתנגן בהופעה חיה תזמורת הקונסרבטוריון שליד האקדמיה. זו מוזיקה שכל ישראלי ששומע אותה חושב מיד על 'התקווה'. רצינו לחבר בין הדיבוק ובין המנגינה הזאת כדי ליצור קשר בין הדיבוק ןבין הציונות. אני חושב שכל דבר גדול מתחיל בעצם במשהו מטאפיזי. יכול להיות שכל המפעל הזה הוא סוג של דיבוק, אבל לאו דווקא במובן שלילי".

זו הפעם השלישית שכרמל מציג בבית הנסן. בעבר יצר סרט המתבסס על דוחות שכתבו האחיות בבית המצורעים, מסוף המאה ה-19 עד שנות ה-50. "זה מקום מאוד מיוחד", הוא אומר, "דיברתי עם אנשים שגדלו בשנות ה-70 וגרו באזור, והם מספרים שהיתה רתיעה מהמקום הזה. אנשים עקפו אותו, התעלמו ממנו. זה תמיד היה מקום מסקרן, ומסקרן עכשיו לעבוד משם".


"למרות שהמקום השתנה ונהפך לבית תרבות, האווירה שם היא עדיין אווירה של מקום שפעם אנשים היו סגורים בו", אומר בירן, "זה מקום נורא יפה, ומדהים לחשוב שאנשים היו סגורים שם. רות וקסלר, שהיתה האחות הראשית של בית הנסן, סיפרה לי שבשלב מסוים הרופאים גילו שהמחלה כבר לא מידבקת וכל החולים יכולים לצאת משם, אבל החולים לא רצו. הם העדיפו להישאר בין החומות האלה. גם בגלל הפחד מהעולם, אחרי כל הנתק שנוצר, וגם כי הם חיו שם. היה להם עולם בפני עצמו. כשאתה נכנס למקום הזה, עם החצרות המדהימות שלו, עם כל הכוכים שם בפנים, אתה מבין כיצד זה מקום שאפשר לחיות בו. יש בזה משהו קלסטרופובי, מפחיד. אבל התחושה הזאת של הבידוד מתחברת לדיבוק, מתחברת לפחד מצרעת – אלה דברים שמבודדים אותך, שגורמים לך להתכנס לתוך עצמך". 

  • " דיאגו רוטמן, מאוצרי הפסטיבל: בעבודה שלנו אנחנו מתייחסים להיסטוריה של המקום, למה שקרה שם. עשינו מיצג של כ-50 אמנים שהתייחסו להיסטוריה של המקום, משלל היבטים. למה למשל נבנה בית החולים הזה בתוך חומות? זה נעשה כדי להרחיק אוכלוסייה מסוימת שנתפסה כמאיימת על הקהילה שגרה באותה תקופה בירושלים. ואילו היום פועלים במקום הזה אמנים, שגם הם, במידה מסוימת, גוף 'מאיים' "


ובכל זאת, בירן סבור שלאט לאט נהפך בית הנסן למקום אחר ושהוא מצליח להשיל מעליו את דיבוק הצרעת. "אנחנו עושים טרנספורמציה", הוא אומר, "אם אנחנו לא מצליחים לעשות טרנספורמציה, בעצם לא עשינו כלום. אנחנו משתמשים באפלוליות של המקום ויוצרים אווירה מיוחדת. בעצם אפשר לומר שאנחנו עושים גירוש לצרעת ומביאים לשם משהו חדש. הפסטיבל הזה הוא מין טקס גירוש הצרעת. הנושא של הצרעת הוא כל כך חזק במקום הזה, שגם הוא נהפך למין דיבוק. מצד אחד, אי אפשר להתעלם ממנו, אבל גם אי אפשר לעסוק בו יותר מדי, כי הוא כבר שם. אז אנחנו עוסקים בדיבוק".

 
הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus