הלויית ויינשטיין אבי דישי

במותה ציוותה: אסתי ויינשטיין חשפה את סיפורה כדי שלא נוכל להישאר אדישים

social
facebook whatsup email tweeter
תמר רותם //
7.7.16
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"לפני כמה שנים התאבד חסיד גור שיצא בשאלה, צעיר מוויינשטיין, על אותו רקע ממש. בריאיון איתו לפני מותו, סיפר לי שדיכאו את נשמתו ואת מיניותו וכי הוא מרגיש שהוא יצור מעוות. "פריק" היה המושג שנקב בו"
התקנות של גור הן המפתח להבנת הגיהינום שעברה אסתי ויינשטיין – חסידת גור לשעבר שיצאה בשאלה – עד שהתאבדה. בחירתה לחשוף את סיפורה למען יראו וייראו הוא רגע חשוב של הרמת מסך

במכתב שהניחה אחריה אסתי ויינשטין, חסידת גור יוצאת בשאלה שהתאבדה לפני כשבועיים, תיארה את הנסיבות שהביאו אותה להחלטה לשים קץ לחייה. הנתק המוחלט עם שש מתוך שבע בנותיה הביא אותה לתחושות של חוסר מוצא, ייאוש תהומי ועמדה של חולשה. בו בזמן, הספר שכתבה ושאף אותו הניחה אחריה כמעין צוואה, מעיד – כמו שעולה גם מאותו מכתב התאבדות – שהתייחסה למוות שלה לא רק כאל נקודת שפל בחייה, אלא גם כאל אירוע בעל משמעות. נראה שביקשה להעביר באמצעותו מסר מהדהד שירעיד את אמות הספים.

 

בימים שאחרי האירוע המחריד שאלתי את עצמי מדוע דאגה אסתי שהטקסטים שלה יגיעו למעגלים רחבים. בתחילה, עם היעלמותה, העבירה את ספרה רק למעגל הקרוב – לבן זוגה, לחברות, לעורך דינה - אבל לוּותה לכך בקשה שיפיצו אותו בציבור. בקשתה האחרונה. מדוע הפרסום היה כה חשוב לה בזמן שהיא פסעה כבר לעבר ערפילי השקיעה, לאותה טריטוריה מנטלית שבין העולם הזה לעולם שמעבר? שהרי לכאורה היא לא נזקקה עוד להזדהות אנושית, לאמפתיה. היא היתה מעבר לכל זה. מה טעם ראתה בכך שהטקסט יהיה נחלתם של רבים, חרדים וחילונים כאחד?

 

"עושה כרצונו", שמו של הספר, הוא כמעין רומן חניכה הרה אסון של אישה צעירה שאך נישאה. הספר האוטוביוגרפי מכניס את הקורא לתוך נבכי נשמתה ממש של המחברת. תיאור אירוסיה של ויינשטיין הזכיר לי את ב', שהיתה חברתי בסמינר גור (למדתי בו אף על פי שהייתי ממשפחה ליטאית, בימים שהמגזריות עוד לא החלה לשלוט בכיפה). יום אחד, כשהיינו בנות 17, ב' הגיעה לכיתה לבושה במחלצות, שיערה עשוי, וסיפרה שהתארסה. היא אחזה בידה את תמונת בעלה לעתיד וניסתה לחקוק את תווי פניו בזיכרונה. כששאלנו אותה למה הסכימה להתארס אחרי פגישה של חצי שעה, היא אמרה "המשקאות היו כבר במקרר".

 

הספר של ויינשטיין מתאר בגוף ראשון, בשינוי שמות (אסתי הופכת לדסי-הדסה, שמה הנוסף של אסתר המלכה), את גלגוליה של בת בית יעקב תמה מאותה נקודה-של-לפני-החתונה, המעזה להימצא בקשר עם עולמה הפנימי, ויותר מזה, עם גופהּ, זאת למרות ההפרדה המוחלטת והנזירות שנגזרו עליה בנישואיה מתוקף היותה בת לגור – חסידות הדוגלת בפרישות ובציות ל"תקנות הקדושה". התקנות, "תקונעס" בז'רגון הפנימי של גור, הן מקבץ הוראות; מעין קודקס הלכתי לא כתוב המפרט כיצד לנהוג בגוף, בחברים ובעניין יחסי מין. בגרעין הקשה של החסידות, המתנהלת כמסדר, אוכפים על הבחורים את התקנות בשנים הראשונות לנישואים. בספר בעלה של הגיבורה, אברך נבוך ובעל יחס קשה למיניות בשל חינוכו הנואל בחסידות, מקבלן ללא סייג.

 

כשדסי פותחת צוהר דק כקוף מחט למיניותה לבעלה, עד מהרה מגיעה הנפילה הגדולה. ככל שהעכבות המיניות כאילו מתפוגגות, לא רק שהיא הולכת לאיבוד בסבך האשמה, אלא סופה שהיא משלמת מחיר כבד, מובלת כקורבן בידי בעלה דרך מ"ט שערי הסטייה שלו. במהלך מסלול חייהם, תוך כדי שנולדות בנותיהם בזו אחר זו, הבעל נוהג בה כבשפחת מין ומסרסר בה לגברים זרים. באכזריותו הוא גם פוסק שהיא אסורה לו. היא מתמוטטת ומגיעה לבית חולים לחולי נפש, וכשהיא יוצאת משם, היא עוזבת את המשפחה ואת הדת, אבל לעולם לא יוצאת עוד מהגיהינום הפרטי שלה.

 

אריאל הורוביץ סבור שדווקא התגובה החילונית להתאבדות של ויינשטיין מסגירה חוסר סובלנות

 

למען יראו וייראו

 

התקנות של גור הן המפתח להבנת הגיהינום רצוף הפרדוקסים של ויינשטיין. היא מותחת קו ברור בין התקנות שנכפו עליה כשנישאה ובין הסטייה של בעלה וההידרדרות הנפשית שלה עד לניסיון התאבדותה שבעקבותיו יצאה בשאלה. "רכבת הייסורים של ה'תאקונעס' (תקנות) תסתיים ברכבת הרים סחרחרה שהתדרדרה עד לתהום והתרסקה", היא כותבת בשלב מוקדם בספר.

 

ויינשטיין אבי דישי2
מתןך הלווייתה של אסתי ויינשטיין משבוע שעבר (תצלום: אבי דישי)

 

אותן תקנות, יוזמה של האדמו"ר לשעבר של גור, "הבית ישראל", נועדו לעקר את יצר המין ואת כל מה שטבעי, את היחס לגוף, את התשוקה ואת האהבה בין בני זוג. הן נועדו לצמצם עד כמה שניתן את יחסי המין, ובכלל – להפחית את הקשר ואת המגע עם האישה, שנתפסת כמקור למיניות. התפיסה הנזירית הזאת, שמקורה מחסידות קוצק הקיצונית שגור ינקה ממנה, מנוגדת לתפיסה החרדית הכללית שמאמינה בכתוב, "על כן יעזוב איש אביו ואמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד", עם דגש על "ודבק באשתו".

 

ויינשטיין מספרת לנו כיצד התפיסה הגוראית משתרשת בנפש בדמות אשמה שורפת ומכלה. צעירי גור מונחים להקריב את הפרטיות שלהם אל מול המסורת ארוכת השנים של החסידות: כזה ראה וקדש. לפני כמה שנים התאבד חסיד גור שיצא בשאלה, צעיר מוויינשטיין, על אותו רקע ממש. בריאיון איתו לפני מותו, סיפר לי שדיכאו את נשמתו ואת מיניותו וכי הוא מרגיש שהוא יצור מעוות. "פריק" היה המושג שנקב בו.

 

כנגד אתוס הקדושה של גור, שהוא ציבורי, טובת הכלל, הציבה ויינשטיין את הסבל של הפרט, של האישה. אתוס הקדושה של גור אינו מדובר, אלא במסתרים, בשפה של קודים. מול התקנות, תורה שבעל פה שמעבירים הרבנים-המדריכים לבחורים הצעירים בישיבה, וביתר שאת, בערב נישואיהם, העלתה ויינשטיין את סיפורה על הכתב, כדי שלא יהיה ניתן להכחישו או לעמוד אדישים מול עוצמתו. זו הסיבה שהיא רצתה שסיפורה יפורסם ברבים. למען יראו את הסבל של הפרט – ויירָאו. וכבר יש חסיד גור יוצא בשאלה שממשיך במצווה והעלה לאחר מותה של ויינשטיין את התקנות על הכתב.

 

רבים בגור ואף בחברה החרדית בכלל אינם מהרהרים בדרך. אלה אותם בודדים רגישים שעורם חשוף כמו אסתי ויינשטיין שמצליחים להרים לרגע את המסך ולספר את הסיפור האמיתי.

אולי יעניין אותך גם הזדעזעתם ממותה של אסתי וינשטיין? אל תמהרו לשפוט את חסידות גור אריאל הורוביץ // 03.07.16 הלקח מהתאבדותה של אסתי וינשטיין, חסידת גור לשעבר שיצאה בשאלה לאחר שנמנע ממנה לראות את בנותיה, ככל שקיים כזה, אינו מתמצה בזעזוע אוטומטי מצורות חיים אחרות, אלא צריך לכלול גם את ההכרה בזכותם של בני אדם לחיות על פי אמונתם ותרבותם

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus