מתוך הסרט "לה פרומיז" ("המובטחת")

סלחו לי על הצרפתית: על החוטים המפתיעים המחברים בין צרפת לישראל

social
facebook whatsup email tweeter
אלעד בר-נוי //
12.11.17
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"ענת שוורץ: כולם מדברים על הצרפתים שמגיעים לארץ, אבל אף אחד לא שואל את עצמו איך הם מרגישים אחרי שהפנטזיה מתנפצת. זה קצת כמו מישהי שאתה מכיר באינטרנט, ואז אתה מגיע לפגוש אותה והיא לא יפה כמו בתמונות"
"ריף כהן: זו בכל זאת אירופה, אז המעלית זו נקודת המפגש היחידה עם האנשים, וגם שם מאוד מנומסים וקורקטיים ושותקים, ומאוד קשה לשבור את הקרח ולדבר. עם הפלסטינים והצפון-אפריקאים תקשרתי הרבה יותר בקלות"
"זה לא כמו במזרח התיכון, שפֹּה נהנים מהמוזיקה ומהרב-תרבותיות וצוחקים ונהנים ואומרים 'איזה שמח'. הצרפתים אומרים: 'רגע רגע רגע, זה ציני או שזה רציני? מי זאת הבחורה הזאת – היא מהגרת או לא מהגרת?"
העולים החדשים שהסוכנות היהודית מרפדת בהבטחות, הזמרת שעברה כור היתוך בבניין אמנים פריזאי ותרגומי השאנסונים של ה"דודאים" ויוסי בנאי. הקשרים בין ישראל לצרפת לא הסתיימו אחרי כישלון מבצע סיני ועסקאות הנשק של שנות ה-60 - הם מפעמים בתחומי חיים מגוונים

קרואסון טרי, חתיכת גבינה טובה, כוס יין משובח ומסלול הליכה מנומנם בשאנז-אליזה לצלילי אקורדיון רומנטי – זו צרפת כפי שרבים מאיתנו מדמיינים אותה; פריז היפה המחייכת אלינו ממסכי הטלוויזיה, ממדריכי הטיולים ומחשבונות האינסטגרם של החברים הנופשים שלנו. אבל פריז – וצרפת בכלל – עוברות בעשרות השנים האחרונות אינספור שינויים שמערערים את המעמד שלה כבירה האירופית הנחשקת ביותר, למרבה החרדה של רבים מתושביה הוותיקים.

 

פסטיבל "סיפור. עם – צרפת", שיתקיים בבית אבי חי ב-30 בנובמבר 2017, ייגע בצדדיה השונים של צרפת המשתנה: בצד התרבות הקולינרית הוותיקה והמפותחת והשאנסונים הקלאסיים, מתפתחת צרפת אחרת, צרפת מלאת המהגרים מאפריקה והמזרח-התיכון שהשפעותיהם התרבותיות משנות לאט לאט את המרקם התרבותי של המקום.

 

אחד האירועים המעניינים והטעונים בפסטיבל הוא הקרנת הסרט "לה פרומיז", שאחריה תתקיים שיחה עם הבמאית ענת שוורץ ועם חבר הכנסת לשעבר דניאל בן סימון. "לה פרומיז" ("המובטחת", בצרפתית) מורכב משלושה סיפורים של יהודים מצרפת שמנסים להתמודד עם החיים שאחרי העלייה לישראל או עם הניסיון לעלות ארצה.

 

הסוכנות היהודית היא כמו סוכנות נסיעות

 

"במסגרת לימודי הקולנוע שלי בפריז עשיתי סרט קצר על האופן שבו הסוכנות היהודית מוכרת ליהודים הצרפתים את ישראל", מספרת שוורץ, "הסרט היה מורכב מריאיונות של שליחי הסוכנות עם המועמדים לעלייה. זה ריאיון מאוד בירוקרטי וטכני לכאורה. הם נשאלים שתי שאלות: 'למה ישראל?' ו'למה עכשיו?'. אבל מיד ברגע הזה, הריאיון נהיה אינטימי מאוד; אנשים מתחילים לספר על עצמם, על הקשיים שלהם, על הרצון שלהם להתחיל מחדש, על תחושת התקיעות בצרפת ועל איזה חלום ישן שיש להם להקים סטארט-אפ בנגב.

 

"ישראל מככבת בפנטזיות שלהם, והם לא מכירים אותה בכלל. במשרד של הסוכנות תלויה תמונת נוף של המרינה באילת, צילום אוויר כזה עם מים בצבע טורקיז ושמים מדהימים, ולמטה כתוב בעברית: 'אילת, ישראל'. והם יושבים שם ומסתכלים על התמונה המהממת הזאת ובטוחים שהם מסתכלים על מיאמי ביץ'. וכשאומרים להם שזו ישראל, הם משוכנעים שמדובר בגן עדן במזרח התיכון, עם המון יהודים".

 

 

ומה קורה בפגישה האמיתית עם ישראל?

"אז אחרי שעשיתי את הסרט הזה, עניין אותי לדעת באמת מה קורה להם ביום שאחרי. כולם מדברים על הצרפתים שמגיעים לארץ, אבל אף אחד לא שואל את עצמו איך הם מרגישים אחרי שהפנטזיה מתנפצת, כי זה קצת כמו מישהי שאתה מכיר באינטרנט, ואז אתה מגיע לפגוש אותה והיא לא יפה כמו בתמונות; יש לה כל מיני מאפיינים אישיותיים שבכלל לא לקחת בחשבון; ויש שם בטוח מפח נפש והלב נשבר. התחלתי לעקוב אחרי משפחות כאלה, וזה נהיה מסע של חמש שנים".

 

באמת נתקלת במפח נפש אצל המשתתפים?

"המון מפחי נפש. אמנם עשיתי סרט על העלייה מצרפת, אבל אני חושבת שיותר מכול, עשיתי סרט על ישראל; על האופן שבו מהגרים מסתכלים על ישראל, נחבטים על ידה וחוטפים ממנה. איזבל וז'אן-רישאר פוגלייז, אחד הזוגות בסרט שמחליטים לעלות ארצה, הם משפחה ממעמד בינוני בורגני, אנשים שרק רוצים לעבוד ולחיות טוב. הם בורחים מצרפת כי הם בטוחים שהערבים הורסים להם את המדינה וגונבים להם את העבודות, ואז הם מגיעים לארץ וחוטפים מישראל מכל הכיוונים.

 

"פתאום הגזענות וההתנשאות שלהם כלפי ערבים מתפוצצת להם בפנים כשהם הופכים להיות מושא הגזענות וההתנשאות. הם מבינים כמה קשה לחיות פה ולשרוד כלכלית, איך הישראלים עובדים בטירוף ולא גומרים את החודש, וכמה קשה כאן לגדל ילדים. וכמובן, הקשיים האלה מבחוץ משפיעים להם על הזוגיות. הם נסעו לעבר הלא נודע, וזה מבחן אדיר לזוגיות ולהורות. איזבל היתה מזכירה רפואית בצרפת, אבל היא הגיעה לכאן בגיל 40 בלי לדעת מילה עברית, אז כל הכישורים שלה התבטלו ברגע. זה משבר אדיר בשביל מישהי בגיל שלה, עם תואר, שמגלה שהדבר היחיד שהיא יכולה להתפרנס ממנו הוא ניקיון בתים".

 

והסוכנות לא מכינה אותם לקשיים האלה.

"אף אחד לא מכין אותם. הסוכנות היהודית היא כמו סוכנות נסיעות: אתה רוצה להגיע למדינה, והסוכנות רוצה למכור לך כרטיס טיסה. במקרה הזה, כיוון שאתה יהודי, היא מציעה לך כל מיני הטבות, אבל אף אחד לא באמת דואג שתסתדר. איזבל וז'אן-רישאר אמרו לי בהתחלה שהם עוברים לאשדוד; הם לא ביקרו שם אף פעם ואין להם שם משפחה, אבל הם שמעו שיש שם הרבה צרפתים. אחרי שהם לא מצליחים למצוא שם דירה, הם מבררים ומגלים שהמקום הבא שיש בו הרבה צרפתים זה נתניה, אז הם מחפשים שם. אבל אין להם מושג לגבי המקומות האלה; אין שום הכנה. הם נקלעים להמון קשיים כלכליים, אבל בסופו של דבר, הבדידות היא הדבר שגומר אותם, ולכן הם מחליטים לחזור בן לילה לצרפת".

 

גם מרואן-דוד, שעליו מבוסס הפרק הראשון בסרט, חושב שהוא יצליח לברוח מהעבר שלו ולהתחיל מחדש, ובסופו של דבר, זה מתפוצץ לו בפנים.

"הסיפור של מרואן-דוד הוא באמת עצוב. הוא הגיע אליי דרך שליחה של הסוכנות היהודית שהייתי בקשר איתה כשחיפשתי דמויות לסרט. היא התקשרה אליי ואמרה לי: 'מצאתי לך את נער הפוסטר של העלייה מצרפת'. חצי-יהודי חצי-מוסלמי, בלונדיני עם עיניים כחולות, גר בכפר נידח שהוא היהודי היחיד בו, חוזר בתשובה מתחזק, רוצה להיות ציוני במובן החלוצי של המילה - ללכת לקיבוץ ולהתגייס לגולני. בסופו של דבר, מתברר שיש לו רקע פסיכיאטרי בעייתי שהופך אותו למסורב עלייה.

 

"רוב השליחים לא שואלים בכלל את השאלה הזאת, ורוב המרואיינים לא מנדבים אינפורמציה כזאת, אז הסודות נשארים קבורים. הרי לסוכנות היהודית יש אינטרס להעלות כמה שיותר אנשים; הם צריכים להראות שהמספרים עולים כל שנה, אז הם לא שואלים יותר מדי שאלות קשות. אני חושבת שאם מרואן לא היה כזה בחור רגיש, הוא לא היה פותח את צפונות לבו בפני השליחה. זה בכלל לא היה עולה, והוא לא היה מסורב".

 

אולי יעניין אותך גם סיפור. עם - צרפת בבית אבי חי 02.10.17 שלושה ימים של תרבות, מוזיקה, פיולסופיה ועוד בין פריז לירושלים

אף על פי שמרואן מדבר על איזה אידיאל ציוני, זה נראה כאילו המניע של המשתתפים בסרט לעלייה לא קשור ממש לציונות או לישראל, אלא יותר לבעיות שהיו להם בחיים ולרצון להתחיל מחדש במקום אחר.

"חד-משמעית. אני חושבת שבמובן הזה, זה אולי הסיפור של כל מהגר, לפחות מהגרים מבחירה שהם לא פליטים ממדינה מוכת מלחמה. יש איזה משהו שחסר לך נורא בחיים: אתה מרגיש אבוד או לא מסופק או תקוע במקום, באופן שהוא קרדינלי. כשאתה עובר למקום אחר, אתה משליך את הפנטזיות של מי אתה רוצה להיות על המקום, ואתה מדמיין שזה מקום שבו אתה יכול להמציא את עצמך מחדש כי אף אחד לא מכיר אותך ואתה יכול להגיד שאתה כל דבר שאתה רוצה. אתה יכול לברוא לעצמך חיים שניים, להתחיל פרק ב'".

 

ריף כהן: "אני יוצאת בטעות פרובוקטיבית"

 

התרבות הצרפתית העכשווית עוברת תמורות בכל תחום אפשרי - בקולנוע, בספרות, ונראה שיותר מכול, במוזיקה. אחד הסמנים הבולטים להתחדשות שעוברת המוזיקה הצרפתית העכשווית היא האמנית הישראלית ריף כהן, שזוכה להצלחה בינלאומית גדולה ותופיע בבית אבי חי במסגרת הפסטיבל.

 

כהן, בת להורים יוצאי תוניסיה ואלג'יריה, נולדה בישראל לאם דוברת צרפתית והושפעה מהצרפתיות רבת הפנים והזהויות כבר מילדות. לכן אין זה מפתיע שהמוזיקה שלה משלבת אלמנטים בֶּרבֶּריים, מקצבים תימניים, מוזיקה ערבית וביטים אלקטרוניים – וכל זאת בצרפתית פר-אקסלנס.

 

בגיל 24 קיבלה כהן מלגת מחיה לאמנים בפריז ועברה לגור בבניין מגורים שבו חיים גם אמנים פלסטיים, מוזיקאים, תסריטאים ואפילו משוררים מכל העולם. "המגורים עם כל האמנים היו חוויה מרתקת, אבל זה ממש לא כמו שאנחנו מדמיינים את זה", היא מספרת, "זו בכל זאת אירופה, אז המעלית זו נקודת המפגש היחידה עם האנשים, וגם שם מנומסים מאוד וקורקטיים ושותקים, ומאוד קשה לשבור את הקרח ולדבר. עם הפלסטינים והצפון-אפריקאים תקשרתי הרבה יותר בקלות".

 

כי את מתחברת יותר למנטליות הערבית והמזרח-תיכונית?

"אני חושבת שכן. רוב החברים שלי הם איכשהו מעורבים – חצי מזרח-תיכון וחצי אירופה; אני כמעט לא מכירה מישהו שהוא צרפתי אמיתי".

 

 

גם המוזיקה שלך היא כזאת במובן מסוים - עירוב של אירופה ומזרח תיכון.

"כן, החיבור הזה מעניין אותי מאוד. אם הייתי עושה מוזיקה שהיא מאה אחוז מזרחית או ערבית, זה היה נופל לקטגוריה של 'מוזיקת עולם', וזה לא מה שאני רוצה לעשות. למשל 'A Paris' זה שיר בצרפתית, אבל עם מקצב תימני, ואם מקשיבים טוב, אפשר לשמוע בו גם רגאיי. אם יש משהו שאני אוהבת ממש, זה את המיקסים האלה, ולהצליח לייצר משהו חדש מתוך המיקסים. זה מה שמרתק אותי בגדול".

 

גם הקליפ של השיר נותן חוויה מעורבת. זה לא השאנז-אליזה או המונה ליזה. לפריז שאת מציגה יש שיק אחר.

"אני עושה את זה חצי במודע וחצי בטעות. בחרתי לקליפ מקומות שנראים פריזאיים קלאסיים, למשל, בית קפה מהמאה ה-19 שלא השתנה בכלל מאז, ומצד שני, יש מקומות שנראים לחלוטין כאילו הם לקוחים מאלג'יר, למרות שגם הם צולמו במרכז פריז. זה מהלֵך על הגבול. לכן התגובה של הצרפתים היתה קצת מאוימת.

 

"זה לא כמו במזרח התיכון, שפֹּה נהנים מהמוזיקה ומהרב-תרבותיות וצוחקים ונהנים ואומרים 'איזה שמח'. הצרפתים אומרים: 'רגע רגע רגע, זה ציני או שזה רציני? מי זאת הבחורה הזאת – היא מהגרת או לא מהגרת? היא פריזאית שעכשיו צוחקת על המהגרים או לא? מה היא בעצם מנסה להגיד?'. וזה לוחץ על נקודות מאוד רגישות היום בצרפת. ככה אני קולטת שאני בטעות יוצאת די פרובוקטיבית.

 

"בקליפ של השיר 'Marrakesh' מהאלבום השני שלי אני רוקדת ריקודי בטן בזמן שאני חובשת כובע של נפוליאון. ורק בדיעבד, כשחשבתי על כל המשמעות שמאחורי העניין, שנפוליאון הוא חלק מהאידאולוגיה הצרפתית שהיום הולכת וקורסת – רק אז הבנתי עד כמה זה פרובוקטיבי, וזה לא ממש מה שהתכוונתי לעשות.

 

"הצרפתים, למרות שהם חיים עם המון צפון-אפריקאים, הם לא מכירים את התרבות הזאת בכלל, לא מבינים את ההומור הזה. אנחנו רואים את זה, וזה מזכיר לנו כל מיני דברים, סרטים שהוקרנו בערוץ 1 למשל, וזה מצחיק אותנו. הם לא מבינים את זה. זה נורא קל להיות פרובוקטיבי בצרפת, והאמת שזה די כיף".

 

 

"לנו, הישראלים, הצרפתית היא ממש כתב חרטומים"

 

המבצר האחרון של המוזיקה הצרפתית הקלאסית הוא כמובן השאנסון. באירוע שייקרא "אי-שם בלב – שאנסון צרפתי בעברית" יופיעו ישראל גוריון, אריק ברמן, האחיות ג'משיד וקורין אלאל, שגם ערכה את הערב. הם יבצעו מחווה לשאנסונרים הגדולים אדית פיאף, ז'ורז' ברסנס, ז'אק ברל, שארל אזנבור ועוד.

 

אבל אפילו השאנסונים המוכרים ביותר מקבלים לעתים פרשנות חדשה כשהם מתורגמים לעברית. כך למשל ה'בונבונים' של ז'אק ברל הופכים ל'בוטנים' כשישראל גוריון שר עליהם. "אני זוכר שכשז'אק ברל הגיע להופיע פה, הרגשתי שאני חייב לשיר את השיר הזה 'Je vous ai apporté des bonbons' ", מספר גוריון, "אז החלטתי לבצע את זה בעברית, והתרגום בא לי באופן טבעי נורא".

 

מאיפה הגיע החיבור שלך לשאנסונים?

"עוד כשהייתי בפריז עם בני (אמדורסקי, החצי השני של צמד 'הדודאים'. אב"נ) המוזיקה הזאת משכה אותי. וגם אני זוכר שהם באו להופיע כאן בארץ – ברל וברסנס – אני הערצתי אותם ושרתי את השירים שלהם. הם היו בעינינו משהו שונה לחלוטין, כמו מהפכה גדולה. וזה לא רק בני ואני – גם יוסי בנאי ביקר בפריז וביצע שאנסונים, עוד לפנינו. זה היה חומר פשוט מדהים".

 

ידעת צרפתית כשבאת לפריז?

"אני לא ידעתי מילה כשהגעתי לשם. היום אני כבר יודע, תודה לאל. למדתי שם באליאנס. זה היה לפני כ-30 שנה. היה להם נורא חשוב שאנשים ידעו את השפה שלהם, אז הם נתנו לתיירים ללמוד שם צרפתית חינם. מכל העולם היו באים לשם ללמוד, ואני 'נשארתי כיתה' במשך איזה שלושה שבועות, כי פשוט לא ידעתי מילה. בשביל אנשים שמגיעים ממדינות אחרות באירופה, צרפתית זו שפה קצת דומה לשפת האם שלהם, אבל לנו, הישראלים, הצרפתית היא ממש כתב חרטומים".

 

ובאמת, השאנסון מזוהה כל כך עם הצרפתית. אתה מרגיש שהוא מצליח לעבור גם בעברית?

"תראה, זה באמת משהו אחר לחלוטין. זה בטח לא שאנסון פר-אקסלנס, אבל מתרגלים", הוא אומר ושר לי שורה בשתי השפות כדי להדגים את ההבדל בניגון. "אתה צריך לפענח את האופן שבו אפשר לנגן את המילים בעברית שיזכיר את האופן שבו זה מתנגן בצרפתית, ועדיין יהיה נאמן לשפה העברית".

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus