"אופנה תמיד ליוותה מהפכות חברתיות": התערוכה "מזרחאשכנז" מפגישה בין אופנה, עדתיות וזהות

בבית האמנים בתל אביב מוצגת בימים אלו התערוכה ״מזרחאשכנז״ העוסקת באופנה משתי נקודות מבט בו זמנית: מזרחית ואשכנזית. בתערוכה, שתציג עד סוף חודש מרץ, משתתפים 44 מעצבים ומעצבות שבחרו, בפתח תהליך העבודה על הדגמים, איזה צד הם מייצגים בדיכוטומיה הזאת. אוצרי התערוכה הם דניאל שושן, ראש המעבדה לאדריכלות ואמנות ניסויית בטכניון ואמן בעצמו, והאמן והאדריכל עמית מטלון.

שושן מספר שהעבודה על התערוכה החלה לפני שנתיים: "היא הוזמנה מאיתנו בידי בית האמנים. בהתחלה ביקשנו להתעסק דווקא באמנות – לבדוק את האופן שאמנים מתייחסים בו לזהות המזרחית שלהם ולתכנים מזרחיים מקומיים. תחילת העבודה הביאה עמה התלהבות גדולה: פתאום אמנים התחילו ׳לצאת מהארון׳ המזרחי או האשכנזי שלהם. רבים יאמרו ׳אנחנו ישראלים׳, אבל זה מושג בעייתי שלא ברור ממש מה הוא מכיל".

פריט של אור וולף

איפה הנושא הזה פוגש אותו עצמו? "ההתנסות הזהותית והמחשבה על הזהות מלוות אותי זה שנים רבות - המחשבה על מזרח ועל אשכנז - ודווקא כאן ביקשנו לייצר פרדיגמה חדשה בשיח האמנותי והתרבותי בארץ שתבחן את הנושא מזווית פלקטית פחות ונוכחת יותר, נגישה. ואופנה היא דבר שמשתמשים בו; התוכן והעיסוק נעשים מובְנים בתוך האובייקט עצמו, ויש פחות ממד של מחשבה מטאפורית או אבסטרקטית״.

קריאה נוספת: "סטייל, ב"ה" - בשנים האחרונות יותר ויותר נשים חרדיות נעשות מודעות לאופנה ולסטיילינג

אופנה מבנה מציאות

רחל גץ סלומון, חוקרת תרבות ומרצה למדע המדינה, שהיתה שותפה לעבודה על התערוכה, מוסיפה עוד על הערך הספציפי של תחום האופנה בתערוכה שכזו: "אופנה תמיד ליוותה מהפכות חברתיות. יש לה כוח גדול מאחר שהיא משקפת את המציאות שאנחנו חיים בה והיא יומיומית ונגישה. אבל אופנה יכולה גם להבנות מציאות. לתחושתי, האופנה בישראל התמודדה עם כל מיני סוגיות חברתיות ופוליטיות, כמו מגדר ומידות גוף, אבל טרם נגעה בנושא השסע העדתי. הרי רק באחרונה פרח פה שיח הזהויות המשגשג. מבחינתנו, התערוכה היא הזמנה חלוצית לפתוח את הנושא, להפגיש בין העניין החברתי והפוליטי ובין הדיסציפלינה של האופנה".

פריט מתוך התערוכה של רומי פיילו (צילום: תום זווילי)

גץ סלומון מוסיפה על המטען הייחודי בעיניה של התערוכה במסגרת השיח העדתי שאנו עדים לו בתרבות, בחברה ובפוליטיקה: ״השיח המזרחי החדש, שאני לגמרי חלק ממנו, עוסק הרבה בייצוג של המזרחיות ובנראות שלה; בהשמעת הקול המדוכא, תוך ניסיון לחתור תחת ההגמוניה והשליטה הבלעדית האשכנזית. הפרויקט הזה שונה מאחר שהוא מתעסק גם באשכנזיות כקטגוריה מובחנת״.

העיסוק באשכנזיות של המעצבים בתערוכה מבליח גם באופנים פחות צפויים. שושן מספר כי בין העבודות המוצגות מופיעות גם אלו של תרצה שץ כמעצבת אשכנזית שעושה מעין טייק-אוף על לבוש חסידי: ״זו עבודה מעניינת משום ששץ הגיעה מהעולם החסידי, שהוא עולם של אשכנזים אותנטיים. היא דיברה יידיש כל חייה, ובמובן הזה, זו אולי העבודה האשכנזית האותנטית היחידה - היישר ממאה שערים. הרי היידיש היא אשכנזיות אחרת מזו שאנחנו חושבים עליה במונחים חברתיים ופוליטיים, שמתקשרים לקיבוצים או לפריווילגיות״.

על כך גץ סלומון מוסיפה: ״נוצר כאן שיח מזרחי אבל בד בבד גם שיח אשכנזי, וזה במובהק אנטי כור היתוך. התערוכה היא מעין זירת מפגש – לא זירת היאבקות ולא זירה של דיאלוג. פשוט מרחב של מפגש בין שתי זהויות שהן נוכחות בו, אומרות ׳הנני׳. נוצר כאן דיאלוג שמאפשר לזהויות לשהות זו לצד זו בנחת, לאו דווקא לחפש מכנה משותף או ניגוד. כוונתי ב׳נחת׳ היא לא לנחת כחוויה אסתטית, אלא למפגש שאינו מבקש להיאבק, לבוא אחת על חשבון האחרת או לריב על מקום. לכן הפלטפורמה שמציגה את העבודות מאוד שוויונית – אותו מספר של מעצבים מזרחים ואשכנזים וסימטריה בקטלוג. זה חף מנקיטת עמדה שלנו כאוצרים״.

לא רק אשכנזים ומזרחים

עם זאת, נדמה שבעצם הבחירה של הדיכוטומיה המזרחית-אשכנזית ישנה נקיטת עמדה מובהקת באשר למה חשוב ולמה פחות חשוב, ובעיקר – נקיטת עמדה בנוגע לשאלה אילו קבוצות ראויות לייצוג. שמה של התערוכה מעיד על גבולות הספקטרום שהיא מבקשת להנכיח בתוך הישראליות. כך, בתחילת תהליך העבודה התבקשו המעצבים לבחור אם הם ״מזרח״ או ״אשכנז״, אבל איזה מקום יכולות למצוא בתוך ההגדרה הזאת מעצבות פלסטיניות, אתיופיות או מברית המועצות לשעבר? מה בנוגע למי שמוצאו מעורב או לקהילות יהודיות שמקומן מובהק פחות? למשל, האם גיאורגיה היא מזרח או אשכנז? ומה בנוגע לקהילות היהודיות של אמריקה הלטינית?

בעיני גץ סלומון, עצם ההתעמתות עם ההגדרה הכה קוטבית היא חשובה: "יש לנו לא מעט מעצבים שהם חצי-חצי, כולל אחד שהגיש כמזרחי וכאשכנזי. יש מעצבים אשכנזים שלחצו על הכפתור של המזרחי ולהפך, וזה מרתק בעיניי. מבחינתי, זו אינה שאלה של דם או של דנ״א, ולכן כל אחד יכול לענות עליה. אני שמה את הזהויות הדיכוטומיות האלו על השולחן בתור משקפיים להסתכלות על העולם".

מבחינת שושן, התשובה לשאלה חריפה יותר. מה עם מי שלא? "לא נכנס לתערוכה. אני לא שופט את מי שמעדיף לא לבחור, הרי לא בדקנו גנטיקה או תעודת זהות, אלא המעצבים לחצו על כפתור ונכנסו בדלת מסוימת. יכול להיות שיש מזרחים שרואים את עצמם כאשכנזים וההפך. הזהות בעיניי אינה זהות אתנית, אלא פוליטית ותרבותית. הרי אני מרוקאי, והעולם שלי שונה לחלוטין מהעולם של העירקים ושל התוניסאים, אסתטית וחווייתית. אני מרוקאי, אבל הזהות הפוליטית שלי היא זהות מזרחית".

פריט של שי טאקו

דווקא תשובתו של שושן גרמה לי לחשוב על החולשה המרכזית שחשתי בעת השיטוט בין עשרות הדגמים והפריטים התלויים בחללי התערוכה: נדמה היה שמגוון הזהויות העצום שעשוי להיכלל תחת המניפה המזרח-אשכנזית הצטמצם לכלל אוסף של סמלים ומסמנים ברורים ומובהקים, בין שעיצוביים (רקמה, שימוש בחרוזים, אלמנטים גרפיים) ובין שמסמלים ומסמנים השאובים מעולם הסמלים התרבותי שלנו (שימוש בשום או בכתב יד מתוך מכתבים ישנים).

לעתים היצירות מצליחות להפתיע ולייצר שפה בלתי צפויה: עבודותיהם של שי טאקו ושל רומי פיילו, למשל, לא רק מעוררות עניין חזותי, אלא גם סקרנות בנוגע למקורות ההשראה ולנקודות ההתייחסויות התרבותיות של הדגמים. ואולם, לרוב נדמה שהמסגור התמטי אינו רק מעלים זהויות מורכבות שנותרות מחוץ לגבולות ההגדרה, אלא גם משטח את הרבדים שמכילות מראש הכותרות ״מזרח״ ו״אשכנז״.

סהר שלו, מבקר וחוקר אופנה, מוסיף ומסבך את הכותרות הללו בהקשרן האופנתי: ״ההבחנות הדיכוטומיות הללו נראות יותר כמו שיירים של פוליטיקת הזהויות המשמימה של התרבות הישראלית העכשווית ופחות הולמות אופנה; בגדים הרי תמיד היו מושפעים, משולבים ומשועטנזים בין מזרח למערב. אפשר לראות דוגמאות טובות לשילובים פחות משטיחים אצל מעצבים כמו ששון קדם, שמשלב בדים, גזרות וצלליות שמקורן במזרח הקרוב, השפעות יפניות ואסתטיקה מערבית; לארה רוזנובסקי והרקמות שלה עוברות פרשנות מורכבת בהדפסים ובגזרות שקשה לקרוא להם 'אשכנז' או 'מזרח'; ודורין פרנקפורט מנסה למצוא במקומיות את השילוב הבלתי ניתן לפתרון בין בגדים מערביים להשפעות אתניות.

"ובכלל, כיוון שאופנה היא תמיד סבך של יבוא בדים, תפירה, השראות וזיקה לעכשיו, הדיכוטומיה נראית תמיד מאולצת, לא מעניינת ובעיקר לא רלוונטית. מזרחים לבשו בגדים מחויטים מאז ימי הקולוניות, מערבים ניסו להיטמע במרחב המקומי באמצעות צבעים, פריטי לבוש ואקססוריז מזרחיים, ועולם האופנה בכלל הוא גנב השראות, השפעות וזיקות, וכשהוא מוצלח, קשה כבר להגיד (ובעיקר לא מעניין ולא נכון) עליו אם הוא אשכנז או מזרח".

ברגע מסוים בתערוכה התבוננתי באוסף מטפחות צבעוניות מקופלות שנועדו לכיס הז׳קט. הן הזכירו לי מיד את אלו שאני מכירה מדור הסבים המזרחים, שנהגו לשאת אותן בחליפותיהם, לא רק לבית הכנסת ולארוחות החג, אלא גם ביום יום. התערוכה, כמדומני, סימנה אותן כ״אשכנז״. מובן כי ניתן לומר שיש פה רגע מעניין של ערעור ההנחות המוקדמות שלנו ועימותן עם הזהות המצויה בקצה האחר של הדיכוטומיה. בעיניי, לעומת זאת, זהו רגע שגזל מכוחם של האובייקטים הללו ושל הסיפורים שהם נושאים עמם. אולי ניתן היה ללמוד הרבה יותר על עצמנו, על עברנו ועל המלבושים שלנו, לא מקטלוגם תחת הקטגוריות הללו, אלא ממסע אחד, סבוך ומרובה יבשות, בעקבות מטפחת. 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי