גרשון אלינזון, פלאש 90

דרכו האחרונה של הרב אהרן ליכטנשטיין: קווים לדמותו של המהפכן השקט

social
facebook whatsup email tweeter
אריאל הורוביץ //
26.4.15
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"עולמו הרוחני של הרב ליכטנשטיין הציב במוקד את עולם ההלכה והמצוות, את לימוד התורה והמחויבות הדתית, אך זהו עולם שאינו נרתע גם מספקות ומקושיות, מקונפליקטים ומשאלות דתיות"
הרב ליכטנשטיין, אמריקאי בהווייתו ואנליטי במחשבתו, עמד במשך 40 שנה בראשות ישיבת הר עציון והעמיד דורות של תלמידים שנהפכו ברבות השנים לליבת הפלג המתון בציונות הדתית. בשבוע שעבר הוא הלך לעולמו והניח אחריו מורשת ענפה

הדבר הבולט בהלווייתו של הרב אהרן ליכטנשטיין לא היה כמות האנשים הגדולה שליוותה אותו בדרכו האחרונה; גם לא העובדה שכמעט כל חשובי הרבנים הציונים-דתיים, מכל קצוות הקשת, באו לחלוק לו כבוד אחרון; אפילו לא העובדה שחלק מן ההספדים נישאו בידי נשים – שתי בנותיו של הרב ליכטנשטיין, תלמידות חכמים ונשות הלכה בזכות עצמן.

 

הדבר הבולט היה העובדה שבהספדיו של מי שנחשב אחד מגדולי הדור הנוכחי, אחד מענקי הרוח של הציונות הדתית, הודגש שוב ושוב הממד האנושי באישיותו – היומיומי, הפשוט. המספידים – שמונה במספר, שישה מתוכם בניו ובנותיו של הרב – חזרו שוב ושוב לתמונות פרוזאיות, רגילות, על האב שהגיע לכל הצגות בית הספר של בנותיו, שהרכיב את בניו ובנותיו על הכתפיים ושהצטיין בהכנת פודינג משובח, בצד סיפורים על שקדנותו בתלמוד ועל זיכרונו הפנומנלי. ומעל לכול, ציינו המספידים את הענווה שאפיינה את הרב ליכטנשטיין, את העובדה שראה את עצמו כאחד האדם, לא מורם מעם, בורח מן השררה ומן הכבוד.

 

תחושה של ביתיות קונפליקטואלית

 

הציונות הדתית נפרדה בשבוע שעבר מאחד מגדולי המנהיגים הרוחניים שלה, אך הרב ליכטנשטיין לא היה מנהיג ציבור במובן הרגיל של המילה. הוא נולד ב-1933 בצרפת, עקר עם משפחתו לארצות הברית ולמד אצל הרב יצחק הוטנר, מגדולי הדור הקודם, ואצל הרב אהרן סולוביצ'יק. מורו המובהק הוא ללא ספק הרב יוסף דב סולוביצ'יק, פילוסוף, ראש ישיבה וממנהיגי האורתודוקסיה המודרנית בארצות הברית בדור הקודם. הוא אף נישא לבתו של הרב סולוביצ'יק טובה.

 

הרב ליכטנשטיין השלים דוקטורט בלימודי ספרות אנגלית ושימש מרצה לספרות במשך תקופה, בצד הוראת תלמוד בישיבה יוניברסיטי, מוסד העלית של האורתודוקסיה המודרנית האמריקאית. בשנת 1971 הזמין אותו הרב יהודה עמיטל לעמוד בראש ישיבת הר עציון באלון שבות, אז עדיין מוסד קטן ששוכן במבנים ישנים בקיבוץ כפר עציון.

 

הרב ליכטנשטיין, אמריקאי בהווייתו, זר לצבריות הישראלית, נענה להזמנה ועלה עם משפחתו לישראל. במשך 40 שנה עמד, בשותפות עם הרב עמיטל, בראשות הישיבה, והעמיד דורות של תלמידים שהיו לרוב מניין ורוב בניין של האורתודוקסיה המודרנית בישראל והפלג המתון בציונות הדתית – זה שמשלב לימוד תורה עם חיבור לערכים הומניים, מחויבות הלכתית ותחושה של ביתיות (קונפליקטואלית אמנם) בתרבות המערבית.

 

בשיעורי הגמרא שלו המשיך הרב ליכטנשטיין את מסורת לימוד הגמרא מבית בריסק, שחותנו הרב סולוביצ'יק היה מנושאי דגלה. זהו לימוד אנליטי מאוד באופיו, והוא מתעניין לאו דווקא בהשלכות ההלכתיות המעשיות של הסוגיה התלמודית, אלא בעיקר במבנה שלה, בטיב הטענות שלה ובהבנת המהלכים התלמודיים הסבוכים. יכולות הניתוח והברק האינטלקטואלי של הרב ליכטנשטיין משכו אליהם רבבות תלמידים ב-40 השנים האחרונות.  

 

עולמו הרוחני של הרב ליכטנשטיין מציב במוקד את עולם ההלכה והמצוות, את לימוד התורה והמחויבות הדתית, אך זהו עולם שאינו נרתע גם מספקות ומקושיות, מקונפליקטים ומשאלות דתיות. הוא עסק רבות בשאלות של דת ומוסר והעלה על נס את ההומניזם. הוא ראה את עצמו כהומניסט דתי. באחד ממאמריו ציין שלושה תחומים בהלכה שבהם משתקף ההומניזם הדתי: "בראש ובראשונה", כך כתב, "עומדת הערכתה לבן האנוש [...] שנית, ההלכה מעניקה מעמד מרכזי לצרכים ולשאיפות אנושיות. לבסוף הרגישות לרווחת האדם מהווה עילה לסטייה מן ההלכה הבסיסית". כדוגמה לכך ציין הרב ליכטנשטיין את ההלכה שפסק הרמב"ם שלפיה דיני שבת נדחים בגלל פיקוח נפש.

 

השקפות שמאליות מהמקובל

 

ההומניזם הדתי בא לידי ביטוי גם בהשקפותיו הפוליטיות של הרב ליכטנשטיין, שהיו שמאלה מן המקובל בציונות הדתית. אמנם הרב עמיטל, עמיתו לראשות הישיבה, התבלט יותר בפעילותו הציבורית (הוא היה ממייסדי מפלגת השמאל הדתי מימד ושימש שר מטעמה), אך היו מקרים שבהם החליט הרב ליכטנשטיין להתבטא בפומבי והציב את עצמו בבירור נגד מגמות דומיננטיות יותר בציונות הדתית.

 

עמוס בן גרשום_פלאש90(1)
הרב ליכטנשטיין (שני משמאל) במעמד קבלת פרס ישראל, שנה שעברה (צילום: עמוס בן גרשום, פלאש 90)

 

כך היה למשל לאחר הטבח במערת המכפלה בשנת 1994. לאחר ששמע כי הרב דב ליאור, ראש הישיבה בקרית ארבע, הילל ושיבח את הרוצח ברוך גולדשטיין, נזעק הרב ליכטנשטיין וכתב מכתב פומבי לראשי ישיבות ההסדר שבו הביע שאט נפש מדבריו של הרב ליאור. "הנני בזה למחות מחאה נמרצת נגד מה שהתרחש אתמול לעיני כל ישראל וקבל עולם ומלואו", כתב, "אדם, אשר תהיינה זכויותיו הקודמות מה שתהיינה, הלך לעולמו תוך כדי ביצוע טבח איום ונורא – ומתוך כך, מעבר לפשע כשלעצמו, חילל שם שמים, רמס כבוד תורה ומצוות, הכתים והכפיש דמות כנסת ישראל, המיט סכנה על עתיד ההתיישבות ביש"ע – זכה לשבח וכבוד בישיבת עיר מושבו, בקרית ארבע, ואף נספד שם 'כהלכה' על ידי ראשה ... אם כבר נגזר עלינו לשמוע, שתהיה, לפחות, מחאה ברורה, המביעה לא רק התנערות אלא סלידה וזעזוע – וזאת, לא כדי לשמור על תדמיתנו כלפי חוץ, אלא כדי לשמר את דמותנו כלפי פנים".

 

כך גם כשנשא דברים בכנס של תנועת נתיבות שלום בעקבות חשיפת המחתרת היהודית, שב ודיבר הרב ליכטנשטיין על איבוד הבלמים בכל מה שקשור להלכה. "הצורך בהכרה בכבוד הבריות, בצלם אלוהים, בקדושת החיים, בסמכות הציבור, בענווה הדרושה, כל הדברים האלו הם כמובן חשובים ויסודיים. אבל אני מדבר כאן על מנטליות, על התפיסה, על מה שהכתיב והפעיל אנשים עד כדי הידרדרות. הסכנה האורבת לבעל חזון ועשייה [...] הינה שלעתים הוא עלול להיות מופעם ומוקסם על ידי ראייה גדולה וערכים נשגבים, אבל מצד שני חסר הכוונה, להיות משופע במרץ אך נטול בלמים".

 

בעולם ציוני-דתי שהתאפיין באותן שנים בדיכוטומיה מאוד ברורה של ימין ושמאל מדיני, תמיכה בהתיישבות ביהודה ושומרון מול התנגדות לה, הביקורות הללו הציבו את הרב ליכטנשטיין באופן מובהק בצד אחד של המפה הפוליטית. אך הדברים הללו אינם רק תולדה של השקפה פוליטית, אלא בעיקר הם נובעים מתפיסת עולם מקיפה של הומניזם דתי, שרואה את צלם האלוהים שבכל אדם ואדם ומכירה בפוטנציאל המסוכן של ההלכה. מול אלה ראה הרב ליכטנשטיין צורך להגיב, להתריע, והתגובות הללו תרמו לחריגות שלו בקרב הציבור הדתי-לאומי – הן, ולא רק העובדה שהגיע מחוץ לארץ, הביא אתו אתוס למדני שונה מזה שרווח אז בארץ וציטט בשיעוריו את המשוררים האנגלים מילטון ושֶלי.

 

זרעים של מתינות דתית

 

האחרות הזאת התמתנה בשנים האחרונות, ודמותו של הרב ליכטנשטיין התקרבה יותר ויותר אל הקונצנזוס הציוני-דתי. הדבר קרה בין היתר בשל ההכרה ההולכת וגוברת במעמדו של הרב ליכטנשטיין כאחד מגדולי הלמדנים שמזוהים עם הציונות הדתית, וכן בשל התערבלותה של המפה הפוליטית וההתרחקות שלו עצמו מהתבטאויות ציבוריות בנושאים הללו. אך נדמה שזו בעיקר היתה תולדתה של העובדה שתלמידיו מישיבת הר עציון הקימו ישיבות משלהם והעמידו דור שלישי של תלמידים, דור שינק מן האתוס ההלכתי, הלמדני וההומני שלו.

 

שכבה זו של רבנים – ובהם הרב יובל שרלו, הרב בני לאו, הרב רא"ם הכהן ורבים אחרים – ביססה והנחילה בציבור את התפיסות הללו, כל אחד בגוון הייחודי לו. במובן הזה, דמותו של הרב ליכטנשטיין והרוח שנוצרה בישיבת הר עציון השפיעה על הציונות הדתית, לא רק בכך שהצמיחה תלמידי חכמים, אלא גם בזרעים של מתינות דתית והומניות שהרב ליכטנשטיין הפיץ, שחלחלו דרך תלמידי החכמים הללו. הם, בצד ההשראה מדמות כבירה מבחינה למדנית ואינטלקטואלית, נגעו בקבוצה גדולה מאוד של גברים ונשים, קבוצה שרק הלכה וגדלה לאורך השנים.

 

ולרגע אחד, בתום מסע הלוויה של הרב ליכטנשטיין, אפשר היה להרגיש בכוחה של הקבוצה הזאת.

 

מסע הלוויה יצא מישיבת הר עציון, מבית המדרש שבו לימד במשך 40 שנה, אל רחובות אלון שבות. באמצע השיירה, שמנתה כ-10,000 איש, הלכו, יד ביד, אשתו של הרב טובה ובתו אסתי רוזנברג, ראשת בית המדרש לנשים במגדל עוז ומן הדמויות הבולטות בעולם לימוד התורה לנשים בציבור הדתי (מהפכה חשובה נוספת שהרב ליכטנשטיין עודד, שראויה למאמר נפרד). בשלב מסוים הסתובבה אסתי וראתה את אלפי האנשים הממלאים את הרחוב הראשי של היישוב. "אימא, תסתכלי", אמרה אסתי לאמה, והאם הפנתה גב לאחור והביטה בהמון הרב שמלווה למנוחת עולמים את בעלה. "תראי מה זה", אמרה האם לבתה באנגלית, כלא מאמינה.

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus