כריכת הספר "הדתל"שים"

גילוי וכיסוי: שיחות עם יוצרים דתל"שים הנוברים בנושא היציאה בשאלה

אלעד בר-נוי //
7.6.17
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"פוריה גל גץ: נכון שזה פרדוקסלי להגדיר את עצמך על בסיס העבר, כ"לשעבר", אבל זו גם דרך לשמר ולבטא את העניין הזה שיש בך משהו אחר, שאתה מסתכל על הדברים אחרת. זה לא בהכרח אומר שהדתל"ש תמיד קשור למסורת ושתמיד יש לו כבוד לעולם שהוא בא ממנו. ממש לא"
"דוד לביא: מי שלא התפלל בחיים לא יכול להבין כמה רבדים זה נותן ליצירה. זה קצת כמו שמי שראה כדורגל מאז שהיה ילד תמיד יהיה בעניינים. אבל אתה לא יכול להיות בן 22 ולהגיד 'טוב, עכשיו זה מעניין אותי'. אתה צריך היסטוריה. וזו לא היסטוריה שאפשר להשלים בקלות"
"יונתן ברג: בתחושה שלי, הספרות העברית היא עדיין ספרות של בחור שיצא מישיבה. נכון, רוב היוצרים לא מגיעים מהעולם הזה, אבל בעומקה, הספרות היא של בחור שיצא מישיבה. השפה היא שפת הקודש, שפת התנ"ך, והספרות העברית היא כולה שלב חדש של העברית שיסודה הוא שפת קודש"
"אני זוכר את עצמי יושב בגיל 15 במסדרון בישיבה, מחזיק את 'החיים כמשל' של פנחס שדה וקורא בו כל הלילה, עד הבוקר. באיזשהו אופן, הספרות נתנה לי את היסודות לצאת בתהליך הזה, והיא גם נבנתה כאתר חלופי של משמעות. לא הייתי יכול לצאת מהדת אל וקום"
בניגוד בולט לגל היצירות העוסקות בחזרה בתשובה, מעט קשה להיזכר ביצירות עכשוויות בתרבות הישראלית שעוסקות בקשיי אמונה או ביציאה בשאלה. אלעד בר-נוי שוחח עם שלושה יוצרים דתל"שים ושמע מכל אחד מהם כיצד היצירה גם מושפעת מהדת וגם משמשת מעין פיצוי עליה

אחד הרגעים שנחרתו הכי חזק בזיכרוני כילד דתי היה הרגע שבו צפיתי לראשונה בקליפ של השיר "שלום לתמימות" של רונית שחר. אני זוכר את עצמי יושב מול המסך ולא מאמין למילים שאני שומע: "למדתי גם אני לשקר/ לא יקרה לי דבר אחרי שאמות/ אין בסוף עולם אחר", ולבסוף, השורה הקשה ביותר שחוזרת שוב ושוב: "לא מאמינה יותר". בתור ילד לא הבנתי איך מישהי מסוגלת לשיר על חוסר אמונה, ועוד בכזו ישירות.

 

עד היום, "שלום לתמימות" היא יצירה חריגה בנוף הישראלי. קשה לחשוב על הרבה יצירות עכשוויות בתרבות הישראלית שעוסקות בקשיי אמונה, באובדן אמונה או בחזרה בשאלה, זאת בניגוד לגל היצירות העוסקות בחזרה בתשובה בתרבות הישראלית – שירים, ספרים ואפילו סרטים ותוכניות טלוויזיה שעוסקים כולם באמונה ובהתקרבות לאלוהים.

 

 

מבחן כתבות המוסף

 

מדוע נדיר כל כך למצוא בתרבות הישראלית עיסוק באובדן אמונה ובחזרה בשאלה? העיתונאית וחוקרת התרבות פוריה גל גץ (41), מחברת הספר "הדתל"שים", העוסק בעולמם של הדתיים לשעבר, היא בעצמה דתל"שית. בספר היא מנהלת שיחות עם דתל"שים ומשרטטת דרכן את חוויית החזרה בשאלה ואת דמותו של הדתל"ש, כלומר החוזר בשאלה הדתי-לאומי, בשונה מהדמות המוכרת יותר של החרדי לשעבר.

 

מה ההבדל בין חרדים לשעבר ובין דתל"שים?

"יש הרבה הבדלים, וגם סוגים שונים של חוזרים בשאלה, אבל ההבדל הגדול ביניהם הוא הטראומה. אצל חרדים לשעבר כמעט תמיד מדובר בשבר בכל המובנים: גם שבר פסיכולוגי, אבל גם שבר מבחינת עולם המשמעות. זו יציאה מעולם משמעות אחד לעולם משמעות אחר, והחוזר בשאלה צריך לעבוד קשה מאוד כדי להבין את העולם החדש ואת המקום שלו בתוכו. לעומת זאת, אצל הדתל"ש יש בדרך כלל היכרות מסוימת עם העולם החילוני ועם התקשורת והטלוויזיה. לכן, כשהוא עובר את התהליך, הדתל"ש בדרך כלל לא פוגש משהו חדש לחלוטין שמפיל אותו לאדמה, אלא צריך לעשות כל מיני התאמות בין עולם המשמעות שלו לעולם החילוני. זה לא כמו למחוק את כל מה שידעת ולהתחיל ללמוד מחדש".

 

יש משהו קצת משונה במישהו שמגדיר את עצמו כ"לשעבר", שמסתובב עם חותמת כזו כל החיים. למה הם לא פשוט הופכים לחילונים?

"זה באמת איזה ניסיון להראות שהעבר ושהמקום שבאת ממנו בכל זאת מכוננים את הזהות שלך בהווה ושאתה שונה מחילוני 'רגיל' מבחינת המטען שאתה נושא ואופן ההתבוננות שלך בעולם. נכון שזה פרדוקסלי להגדיר את עצמך על בסיס העבר, אבל זו גם דרך לשמר ולבטא את העניין הזה שיש בך משהו אחר, שאתה מסתכל על הדברים אחרת. זה לא בהכרח אומר שהדתל"ש תמיד קשור למסורת ושתמיד יש לו כבוד לעולם שהוא בא ממנו. ממש לא. אבל כן יש לו מטען שמשפיע על איך שהוא חווה דברים ומבין דברים בעולם. ההשפעה הזאת קיימת בכל תחום: החל ביהדות ובפוליטיקה וכלה ברומנטיקה ובסקס. הדבר הזה מכונן את הזהות שלו".

 

למרות המטען הזה, נראה שקשה למצוא היום הרבה יוצרים שכותבים על החוויה שלהם של אובדן האמונה או החזרה בשאלה, בעיקר בהשוואה לכמויות הכתיבה על חזרה בתשובה.

"צריך לשאול כאן שתי שאלות – הראשונה היא אם יש לזה קהל, והשנייה היא למה אנשים לא כותבים. לגבי השאלה הראשונה – אני חושבת שבהחלט יש לזה קהל: זה סקסי, ואנשים תמיד מתעניינים בזה ושואלים על זה שאלות.

 

פוריה גל
פוריה גל גץ (צילום: אורלי פרל ניר)

 

"כך שזה משאיר אותנו עם השאלה השנייה. למה אנשים לא כותבים? אם תסתכל היום על כתבות בעיתון, על ריאיונות במוסף, למשל, הנרטיבים הם לעתים קרובות 'ניצחתי את הסרטן', 'התגברתי על הפרעת אישיות' וכד'. אנשים אוהבים לקרוא נרטיב של הצלחה. יותר סקסי לקרוא סיפור של מישהו שהתמכר לסמים ויצא מזה או ניצח הפרעת אישיות גבולית מאשר סיפורים בנוסח 'אני לכוד בתוך ההפרעה; החיים שלי הם עליות ומורדות'. ואני חושבת שהרבה פעמים, סיפורי החזרה בתשובה הם סיפורים כאלה של הצלחה, של הגעה למנוחה ולנחלה. החוזר בתשובה אומר 'הייתי אבוד, הייתי בחיפושים, הייתי בריק, ועכשיו מצאתי'. כלומר, 'ניצחתי!'. אם תקרא למשל את 'מקימי' של נועה ירון-דיין – זה בדיוק זה. היא מספרת שהיא היתה בחושך, בבדידות ובניכור, היא לא ידעה מי היא, ועכשיו היא אדם שלם.

 

"סיפורי החזרה בשאלה פשוט לא נותנים את השורה התחתונה הזאת, כי כשאתה חוזר בשאלה, אתה מגלה שהמציאות היא לא שחור ולבן. אין מסקנה אחת. דתל"ש לא יגיד לך שקודם הוא חי בשקר, ועכשיו הוא מצא את האמת. התמונה שהדתל"ש מצייר מורכבת  יותר, ומהזווית של המורכבות קשה יותר לייצר סיפור או נרטיב של הצלחה. זה לא אומר שלא יכולה להיכתב איזו אוטוביוגרפיה דתל"שית מדהימה, אבל מבחינת המוטיבציה, אולי יש פחות, כי זה לא סיפור סגור".

 

היציאה בשאלה משאירה מעין מבטא

 

"ערב טוב, אני שוב איתך

הפעם אני לא לבד, לא נגדך

כמו תמיד נלחם במלאכים,

שם כבר לא מספיק לי

(מי היה מאמין)

 

כשהייתי קטן, פיניתי לך מקום בשני חדרים

אף אחד לא פינה לי בחזרה, אז נדחפתי

לרווח הצר שבין הכיורים

 

איך יכול להיות שאתה אוהב אותי

ולא יודע מה חסר לי?"

(מתוך "שני חדרים", דוד לביא)

 

בתוך המרחב היצירתי העזוּב כמעט העוסק בחזרה בשאלה, אחד הקולות הבולטים והמעניינים הוא של המוזיקאי דוד לביא (28). לביא פרץ לתודעה כשהשתתף בתוכנית "כוכב נולד", שבה הגיע לגמר. כבר באודישן הראשון הוא נשאל על הרקע הדתי שלו, והנושא שב והופיע לאורך העונה כולה. באחד מפרקי התוכנית העניק לביא לתמה ביטוי מילולי למדי כשביצע את השיר "היא חזרה בתשובה" של מתי כספי, ובכך הציג פרשנות מעניינת ויוצאת דופן לשני הצדדים של ה"תשובה".

 

השנה הוציא לביא אלבום בכורה שקרוי על שמו. ניתן למצוא בו התמודדות נדירה ומורכבת עם מערכת היחסים של הדתל"ש עם העולם שהוא בא ממנו. בשיר "שני חדרים", שיצא בתור סינגל, פונה לביא באופן ישיר אל סמכות כלשהי, הורית או אלוהית. דוד ואני חברים ותיקים, ומשונה מאוד היה לראיין אותו.

 

 

אל מי אתה שר באלבום?

"אני מקיים באלבום דו-שיח עם כל מיני גברים בחיים שלי. אם זה מורים שהיו לי, רבנים, אבא שלי, או אפילו אלוהים. בדרך כלל זה אני מול סמכות כלשהי, מול דמות גברית – לא תמיד ברור מי בדיוק. פעם, כשהייתי שר, הייתי מכוון למישהו מסוים. היום אני מבין שגם אצלי זה משתנה כל הזמן".

 

מה הוביל אותך לכתוב את "שני חדרים"?

"לפני כמה שנים ישבנו בבית כמה חברים. זה היה ערב רגיל בתקופה שהיתה מאוד מנצנצת כזו וזוהרת, ופתאום שמענו מבחוץ בוּם חזק מאוד. רצנו החוצה וגילינו שזו היתה ילדה חרדית בת 14 שפשוט קפצה מהבניין שמאחורינו. המקרה הזה הוביל לשיחה שהציפה איזו סתירה שעד אותו רגע לא התמודדתי איתה. מהנקודה הזאת, הבנתי שיש כאן משהו שבאמת הולך להעסיק אותי. זו מין החלטה כזו שעכשיו אני מתמודד עם זה, וזה כנראה הולך להיות ארוך".

 

השיר מדבר על הווה ישיר ומפויס מאוד, אבל הוא רומז שוב ושוב על עבר שיש בו מאבק וכעס.  

"נראה לי שיש בשיר הזה המון תסכול. היה המאבק שלי עם כל הדמויות האלה כשהייתי בתיכון, וכשלא הצלחתי להתמודד איתו, יצאתי החוצה מהעולם הזה. פשוט החלטתי שמספיק לי, ובאיזשהו מקום, כאילו פרשתי מהמלחמה הזאת, מהמאבק הזה. אבל אז, כשכתבתי את 'שני חדרים', הבנתי פתאום שאני כל הזמן עסוק בשאלה הזאת, שזה חלק מהחיים שלי, אבל אני לא מתייסר ממנה לרגע. אני אוהב את המקום של זה בחיים שלי; מקום שאין בו שום דבר אמוני, שום דבר דתי. זו פשוט השפה שדיברתי, ועד היום היא מלווה אותי. זה כמו מבטא, משהו כזה שתמיד יישאר".

 

באילו אופנים נושא החזרה בשאלה נוכח בחיים שלך?

"הוא נוכח כל הזמן. אני בדרך כלל מגדיר את עצמי כחילוני, אבל כשאני אומר 'חילוני', אז יש לי ציור של משהו בראש, וזה לא אני (אפילו שעל הנייר אני כן כזה). המקום שגדלתי בו נמצא כל הזמן. חברים שלי ואני כל הזמן שרים זמירות, הרבה יותר מדתיים. אנחנו יכולים ללכת ברחוב ולשיר את ברכת המזון או משהו מהלל. איזה דתי מתפלל ככה בשביל הכיף?".

 

בשנים האחרונות יש עיסוק מסיבי בחזרה בתשובה בנוף המוזיקה הישראלית. זה תהליך שמתואר כבריא וחיובי מאוד, כמו לגלות את עצמך. אתה מרגיש שגם בחזרה בשאלה קיימת חוויה של מציאת מקום אותנטי יותר בעצמך?

"מה זה עצמך? אתה משתנה כל הזמן. אני לא מחפש מקום נוח להשקיף ממנו אל המוזיקה או אל דברים שאני עושה. אני כל הזמן זז ליד זה. אני מבין היטב למה יש תהליך כזה של חזרה בתשובה: כי זה קשה. פשוט כי זה קשה. במיוחד לאנשים שמתעסקים כל הזמן בעצמם וביצירה ובלנסות לראות את העולם בצורה אחרת. אז באיזשהו שלב, אתה מגיע לנקודה שאתה מרגיש שאתה לא יכול יותר עם רכבת ההרים הזאת. אתה מרגיש שאתה צריך בית נעים וטוב להסתכל מתוכו החוצה ולהפסיק להסתובב בחוץ, כי בסוף הולכים לאיבוד".

 

ואתה מרגיש שאתה מחוץ לבית הזה?

"כן, אני הולך לאיבוד כל הזמן. אני כן רוצה להגיע למקומות שטוב לי בהם, אבל לא להרגיש בהם נוח יותר מדי זמן. זה נחמד להיות מאושר, אבל זה לא מה שיביא אותי לכתוב, זה לא מה שיביא אותי לחשוב".

 

ביאליק כארכיטיפ הדתל"שי

 

"הַכּוֹכָבִים רִמּוּ אוֹתִי,

הָיָה חֲלוֹם – אַךְ גַּם הוּא עָבָר;

עַתָּה אֵין לִי כְלוּם בָּעוֹלָם –

אֵין לִי דָבָר.

 

הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,

וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,

וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,

קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת."

(מתוך "הכניסיני תחת כנפך", ח.נ. ביאליק)

 

השיר שסוגר את האלבום של לביא הוא "הכניסיני", גרסת כיסוי ל"הכניסיני תחת כנפך" שכתב ח.נ. ביאליק והתפרסם בין השאר בביצוע של ריטה. ביאליק גדל בתור בן ישיבה, אך גם כשיצא ממנה, הוא שמר על קשר הדוק עם היהדות ועם התרבות היהודית. אפשר לומר שביאליק הוא מעין אבטיפוס ייחודי לדמות הדתל"ש או החוזר בשאלה.

 

 

איך בחרת בטקסט הזה?

"שרתי אותו בפעם הראשונה ב'כוכב נולד'. הייתי צריך לבצע שיר של ריטה, אז אמרתי שאמצא את הדבר הכי הזוי שלה, ואותו אני אבצע. ואז 'הכניסיני' עלה ביוטיוב, וזה היה יוצא דופן ומוזר כל כך. היא שרה כמו חזנית, כמעט א-קפלה (שירה בלבד, ללא ליווי מוזיקלי), אז בחרתי בו. ומיד כשהתחלתי לעשות על השיר חזרות, הבנתי שזו יותר מסתם בחירה רנדומלית. זה בול. זה מה שאני אומר בשירים שלי. זה מה שאני מנסה להגיד כשאני שר שורה כמו 'איך יכול להיות שאתה אוהב אותי ולא יודע מה חסר לי' (מתוך "שני חדרים"; אב"נ). זה זה, רק בלפני מאה שנה".

 

מה זה ניסח לך?

"זה לכל הפחות הוכיח לי את חוסר הבדידות שבעצם שאילת השאלה. זה בדיוק מה שאני אוהב כל כך במוריסי (סולן הסמיתס לשעבר והיום זמר בזכות עצמו. אב"נ) ובכל היוצרים האלה שלא מתביישים להתעסק בשאלות האלה. השיר הזה הוא סיכום יפה מאוד לאלבום. זו תפילה שהיא חילונית-דתית, אבל בעצם היא לגמרי חילונית".

 

אתה מרגיש ביצירה שלך את הקשר בין תפילה ובין מוזיקה?

"כן, בהחלט. אני חושב שבן אדם שלא מכיר אמונה, שלא חווה אמונה, יכול להגיד אמנם את המשפט הזה, אבל לא באמת להבין אותו. גם חילונים גמורים אומרים את זה לפעמים, כשהם מתייחסים למוזיקה בתור התפילה שלהם. אבל אני חושב שמי שלא התפלל בחיים, לא יכול להבין כמה רבדים זה נותן ליצירה. זה קצת כמו שמי שראה כדורגל מאז שהיה ילד, תמיד יהיה בעניינים. אבל אתה לא יכול להיות בן 22 ולהגיד, 'טוב, עכשיו זה מעניין אותי'. אתה צריך היסטוריה. וזו לא היסטוריה שאפשר להשלים בקלות. בן אדם שיודע מה זו תפילה באמת יודע להעריך את החיבור של המוזיקה והתפילה. אני חושב שאצל מוזיקאים דתל"שים או דתיים, מוזיקה יכולה באמת להיות חוויה של תפילה".

 

הספרות כמקום שאליו יוצאים (בשאלה)

 

"מַדּוּעַ הַלַּיְלָה מֵגִיחַ מֵעֶלְפוֹנוֹ יָשָׁר אַל דמִי,

אֵיךְ הוֹתַרְתִּי אֶת גּוּפִי לַמַּדָּע הַצָּמֵא.

כָּךְ עוֹבֵד הַחוֹזֵר בַּשְּׁאֵלָה, תָּמִיד מְאַחֵר אֶל הַבַּיִת

 

וְנוֹתָר לְעַמּוּד פּוֹעֵם מִתַּחַת לַהֶעְדֵּר. מִי מְנַגֵּן מְמֻשָּׁכוֹת

כָּל כָּךְ עַד שֶׁיָּדָיו הָאֵשׁ עַצְמָהּ, מִי שָׁר מֵעֵבֶר

לָרְקִיעִים אֶת קִינַת הַחַשְׁמַל עַל הָאֲדָמָה,

 

אֶת קִינַת הַמְּלָכִים עֲרוּפֵי הָרֹאשׁ שֶׁשָּׂמָה הִיסְטוֹרְיָה,

כָּךְ חוֹשֵׁב הַחוֹזֵר בַּשְּׁאֵלָה, מֻפְקָר מֵאָב וְאִם

הוּא מִשְׁתּוֹלֵל עִם רוּחוֹת הַדָּרוֹם הָאֲדוּקוֹת

 

הוּא נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן לְלֹא הֲפוּגָה עַל מְקוֹם הַהִתְרַחֲשׁוּת

שֶׁל הַתְּפִלָּה הַלְּבָנָה, זֹאת שֶׁהַמִּלִּים אֵינָם יוֹדְעוֹת

וּפֶה הָאָדָם צָר מִלְּהַגִּיד."

(מתוך "החוזר בשאלה", יונתן ברג)

 

המשורר והסופר יונתן ברג, בן 36, הוא אחד מהקולות העכשוויים היחידים בספרות הישראלית שניתן למצוא ביצירה שלו התייחסות ישירה לחזרה בשאלה ואף ביקורת על העולם הציוני-דתי שממנו הוא בא. השיר "החוזר בשאלה" הוא ודאי הטקסט הישיר והכן ביותר שמתאר את עולמו של החוזר בשאלה.

 

לקריאה נוספת: יונתן ברג בראיון עומק עם יותם יזרעאלי

 

"השיר הזה מאפיין את השלב הראשון של החזרה בשאלה", אומר ברג, "יש בו התפרצות רגשית סביב הנושא הזה. זה שיר סוער מאוד, צבעוני וכאוטי. שיר שמתאר שנים סוערות של רכבת רגשית. אתה עולה מהר מאוד לגבעות של שחרור וסקרנות וחופש ותיאבון לעולם, ומצד שני, אתה יורד מהר מאוד למקומות של תלישות והיעדר ופגיעות גדולה.

 

"היום בכתיבה שלי יש התמודדות תאולוגית-פילוסופית שהיא רגועה יותר לגבי החזרה בשאלה. זו התמודדות מושכלת ומאופקת עם הדבר הזה: מה הרווחתי מזה ומה הפסדתי, מה הסיבות שגרמו לי לצאת, מה המבנה הנפשי שבגללו כנראה יצאתי".

 

למה לדעתך קשה למצוא היום טקסטים ספרותיים שעוסקים בחזרה בשאלה?

"המהלך של חלק גדול מהאנשים שחוזרים בשאלה הוא לא רק יציאה מהדת, אלא יציאה משיח רוחני, נפשי, תרבותי ואמנותי. זה הכול בא במין תמהיל אחד. יש להם איזו עייפות מכל שפה שעוסקת בנפש ובייסוריה. קשה לי להגיד על עצמי שאני חוזר בשאלה לגמרי, כי העבר הרוחני שלי נוכח וחזק מאוד. רוב האנשים שחוזרים בשאלה רוצים להקטין את הקשר שלהם עם השפה הזאת - השפה הרוחנית התרבותית. אלה שעושים תהליכים כאלה ונשארים לעסוק בדבר הזה הם בעצם אנשים שממשיכים לדבר באיזשהו אופן בשפה שלהם.

 

 

יונתן ברג
יונתן ברג

 

"צריך לזכור שכל הספרות העברית היא ספרות של חזרה בשאלה. הספרות העברית התחילה מבחורי ישיבה שהתפקרו: ברנר, ביאליק. כולם. לא היה דבר כזה חילונים. ספרות היתה איזה כוח מנפץ, כוח זורק, שהשליך אותם לתוך מסע חדש. אין ספק שההתפרצות של הספרות העברית קשורה להתמודדות של היציאה מהישיבה, ומפגש עם משהו שהוא מעבר לישיבה. הספרות העברית הגיעה מחיכוך של בחור הישיבה עם העולם שמחוץ לישיבה. אפילו אצל עגנון יש שילוב של בחור הישיבה והמפגש שלו עם ספרות העולם.

 

"גם כשאני חושב על הדור הקודם של הסופרים, נגיד עמוס עוז או א.ב. יהושע, אז אמנם שניהם מגיעים ממשפחות חילוניות, אבל נראה לי שבמובן מסוים, הם יודעים שהם בעצם צאצאים של תלמידי ישיבה. אם אתה קופץ דור ומביט באתגר קרת למשל – הדבר הזה נעלם. הרצון להיות שייך לספרות העולם, במובן הרחב שלה, הולך וגדל, והחלק של הרצון להיות בחור ישיבה הולך וקטֶן. דווקא בגלל זה אני חושב שיש חשיבות לספרות שנובעת מתוך העולם הדתי: כי זה מחזיר את הספרות העברית לנקודת האפס שלה. זה דיאלוג חשוב, זו סגירת מעגל של הספרות העברית.

 

"בתחושה שלי, הספרות העברית היא עדיין ספרות של בחור שיצא מישיבה. נכון, רוב היוצרים לא מגיעים מהעולם הזה, אבל בעומקה, הספרות היא של בחור שיצא מישיבה. השפה היא שפת הקודש, שפת התנ"ך, והספרות העברית היא כולה שלב חדש של העברית".

 

אתה התחלת ליצור עוד לפני תהליך היציאה מהעולם הדתי?

"כן. אני זוכר את עצמי יושב וכותב בפעם הראשונה בכיתה ז' או ח', משרבט כל מיני שורות. אבל אין ספק שהכתיבה התחדדה, השתכללה והתפרצה סביב תחילת התהליך של החיכוך עם העולם הדתי. היא הפכה לבעלת משמעות יותר, גורלית  יותר, כי היא היתה מקום שממנו ניסחתי מחדש את הקיום שלי, מקום שבאיזשהו אופן סיפק לי איזו חלופה. הייתי צריך מרחב חדש להיות שייך בו, להיות משמעותי בו. הכתיבה והקריאה סיפקו לי את זה.

 

"אני זוכר את עצמי יושב בגיל 15 במסדרון בישיבה, מחזיק את 'החיים כמשל' של פנחס שדה וקורא בו כל הלילה, עד הבוקר. באיזשהו אופן, הספרות נתנה לי את היסודות לצאת בתהליך הזה, והיא גם נבנתה כאתר חלופי של משמעות. לא הייתי יכול לצאת מהדת אל וקום. ובמובן מסוים, הספרות מילאה את הווקום הזה. הספרות סיפקה לי חוויה רוחנית חדשה".

  

אתה מרגיש שהספרות יכולה לספק חוויה באותן עוצמות שמספקת החוויה הדתית?

"לא הייתי אומר את זה, אבל הספרות מלמדת אותך כל מיני דברים ומתנה לך כל מיני הרגלים רוחניים שדרכן אתה עושה את זה. הספרות, ובעיקר השירה, מלמדות אותך איך להתנהל בתוך בדידות. הן מלמדות אותך להיות ער באיזשהו אופן. ערות חילונית. כיצד להשתמש בחומרי המציאות כדי להשיג חוויה של התעלות דתית.

 

"הספרות לימדה אותי להיות בודד, להיות אדם משוטט וסקרן שיש בו יסוד של נוודות. ומתוך הנוודות והשיטוט, אני מגיע לחוויות רוחניות. היום אני מגיע לחוויות רוחניות כשאני מטייל. זה מסע בודד שלא מחויב לשום דת. מתוכו אני מצליח להגיע לרגעים שאני יכול להגיד שהם אפילו סוערים יותר מרגעים שהיו לי כשהייתי בתוך העולם הדתי".

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו