צילום אנונימי, ארכיון צה"ל

בין האדרה להטרדה: איך מיוצגות חיילות בתצלומי צה"ל הרשמיים

social
facebook whatsup email tweeter
גתית גינת //
25.9.17
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"ד"ר ברונפלד-שטיין: המנגנון המוסדי והמרחב הצבאי שימשו סוג של פיקוח על גוף החיילת ומרחב שמייצר סוגים של הנאה. המכשיר הזה נתן לגיטימציה לקשר בין האתוס הליברלי ובין הארוס, כלומר, למה שקורה במרחב הצבאי מתחת לפני השטח"
הסדר החברתי והשוויון המגדרי היו אמורים לעבור שינוי גם בצה"ל, אבל בחינה של תצלומים רשמיים צבאיים מצביעה על מציאות אחרת. "תפיסות העומק לגבי תפקידה של חיילת או לגבי מה שמצופה ממנה נשארו כשהיו", מסבירה חוה ברונפלד-שטיין, מחברת הספר "פנטזיה של מדינה"

לפי סקר פנימי שנעשה בצה"ל ב-2016 ושממצאיו פורסמו לפני כמה שבועות בתקשורת, אחת משש חיילות הוטרדה מינית בשירותה הצבאי. אחת משיטות ההטרדה היא שיתוף תצלומי עירום של חיילות ברשתות החברתיות. פרשיות דומות נחשפו באחרונה בתקשורת האמריקאית, שדיווחה כי חיילים מכל חילות הצבא האמריקאי הפיצו תצלומי עירום של חיילות המשרתות עמם.

 

בניגוד לתחושות של סדר, משמעת וכוח שאנו חווים כשאנו מתבוננים בתצלומים צבאיים רשמיים, תצלומי השיימיניג של חיילות ברשתות מעידות על אנרכיה ועל משמעת מתפוררת. הצלמים הם חיילים אנונימיים - לא צלמים רשמיים; הפלטפורמות שבאמצעותן הם מפרסמים את תצלומיהם חותרות תחת הצנזורה הצבאית; והחיילות בתצלומים מופיעות בתנוחות שאינן הולמות שום עמדה רשמית של שום גוף צבאי בעולם.

 

ואולם, למרות הנראות הקוטבית של התצלומים, לא הכול חושבים שיש הבדל מהותי בין התצלומים הרשמיים לתצלומים שנפלטו אל מחוץ למערכת הצבאית. חוה ברונפלד-שטיין, למשל, מחברת הספר "פנטזיה של מדינה" (הוצאת רסלינג), מסרבת לקבל את החלוקה הזאת. לדבריה, "חיילים שמפרסמים תצלומים של חיילות כאובייקטים הולכים בעקבות מנגנון הייצוג הצה"לי הקלאסי. לכאורה, ההבדל הוא המטרה. מטרתם של החיילים היא לעשות שיימיניג, ואילו התצלומים בספרים מאדירים חיילות. ואולם, בין האדרה להטרדה יש יחסים עמוקים. אי-אפשר להגיד שהם שני צדדים של אותו המטבע, אבל בהחלט אפשר להגיד שהם תלויים זה בזה ושהאחד אינו יכול בלעדי האחר. בין החוק להסרתו יש תלות הדדית. בספרי מוזכרים כמה צמדים כאלה, כמו פריצות וצניעות. חיילות צה"ל הן 'גיבורות', אבל הן תמיד גם 'מזרנים' פוטנציאליים".

 

גתית טוראית וקצינה
טוראיות וקצינה

ברונפלד-שטיין, דוקטור למגדר ובעלת תואר שני בפקולטה לאמנויות המדרשה, בחנה לאורך השנים מאות ואולי אלפי תצלומים של חיילות צה"ל. ב"פנטזיה של מדינה" היא סוקרת תצלומים של חיילות מהשנים 1968-1948, מחקיקתו של "חוק שירות ביטחון", המגייס נשים לצה"ל, ועד לשנים שבהן הושלם תהליך ייצוגה הרשמי של החיילת הישראלית, זה שנהיה לאב-טיפוס של תצלומי החיילות העכשוויים, הרשמיים והלא-רשמיים.

 

הכלאה של גיבורה ומזרן

 

התצלום 19א בספר "פנטזיה של מדינה" צולם בתחילת דצמבר 1948. זהו דיוקן של חיילת. קצוות שיערה הארוך מתנופפים ברוח. לסוודר הדק שהיא לובשת יש גזרה יוניסקסית. על צווארה (אבוי, ניכוס!) כָּפייה, ויש לה נמשים. בתצלומים אחרים מ-1948 מצולמות חיילות במצעדים מבולגנים ובמדים מבולגנים. הסיבה: הן צולמו כשצה"ל עשה את צעדיו הראשונים, והדבר ניכר בתצלומים שמייצגים אותו. יש בהם ערבוב של מדים מעודפי הצבא הבריטי ובגדים אזרחיים; תסרוקות באורכים שונים, משקפי שמש, מכנסיים קצרים וארוכים, עמידה בתנוחות שונות.

 

 

בתוך עשור, רבות מהחיילות בתצלומים הרשמיים של צה"ל מתיישרות: מדיהן אחידים. התסרוקות שלהן אסופות. עמידתן זקופה ומבען אטום. למרות ההבטחה לשוויון בין המינים המגולמת בחוק החדש והחדשני המחייב גיוס נשים לצבא, מסר אחר מחלחל מהתצלומים. הפלמ"חניקיות המגובבות והמנכסות, בנות העידן שכותבים עירוניים זעיר בורגנים נהנים להשתלח בו עכשיו בטורי סוף שבוע בינוניים, מתחלפות בנשים צעירות בחליפות נוקשות בעלות סילואטה המדגישה את ישבניהן ואת מותניהן. המסר כפול ומבלבל.

 

"ספרי עוסק אך ורק בתצלומים רשמיים של צלמים רשמיים", מסבירה ברונפלד-שטיין, "כך אנו מבינים מה המדינה מתירה להראות, מהו המבט ההגמוני שלה ואיזה סוג של ייצוג היא מאפשרת במסגרת שירות הביטחון. ייחודו של הספר הוא בכך שהוא מראה, באמצעות התצלומים, שהמנגנון המוסדי והמרחב הצבאי שימשו סוג של פיקוח על גוף החיילת ומרחב שמייצר סוגים של הנאה. המכשיר הזה נתן לגיטימציה לקשר בין האתוס הליברלי, השוויוני מגדרית, ובין הארוס, כלומר, למה שקורה במרחב הצבאי מתחת לפני השטח".

 

במילים אחרות, לפי ברונפלד-שטיין, היצורה ההיברדית הנבראת בתצלומים האלה, מין הכלאה של  "גיבורה" ו"שווה" ו"מזרן" בעת ובעונה אחת, נוצרה למטרות אסטרטגיות של הצבא. "מסרים עוברים בצורה עמוקה יותר כשהם מענגים וסמויים, ולא דידקטיים וגלויים", היא אומרת, "בלתי-אפשרי לפתות אותנו בצורה דידקטית אל גוף שמגולמת בו אלימות, או אל שנים של שירות שהוא במקרים רבים עבודה סתמית שאין תמורה בצדה. זה פשוט לא יעבוד".

 

השילוב הזה, אומרת ברונפלד-שטיין, בין "מנגנון מדינה (גיוס נשים לצבא), ייצוג (תצלומי חיילות) ותופעה חברתית (מיליטריזם) הופך את המיליטריזציה בארץ למקובלת ושומר על הסדר החברתי של נשים וגברים, אף על פי שלכאורה הוא אמור להשתנות". 

 

גתית מבמע סיני(1)
כלה במבצע סיני

 

"בואו נראה את האחוריים"

 

התצלומים ב"פנטזיה של מדינה" מגובים במסמכים ארכיוניים המעידים על ההכרעה לשמור על הסדר הקיים של גברים ונשים. המסמכים המאלפים חושפים ויכוחים בין אנשי מפא"י למפ"ם לאנשי המפלגות הדתיות על האופן שבו יתלבשו החיילות הישראליות. אנשי מפ"ם תומכים במדי יוניסקס נוחים, הדומים לאלה של חיילים גברים. נציגי המפלגות הדתיות תובעים חצאית, ירכית וחגורה גבוהה. דוד בן גוריון תמך באחרונים.

 

עד כמה ההכרעות של בן גוריון נובעות מאינטרסים פוליטיים, כמו הרצון להחליש ולבודד את מפ"ם, ועד כמה הן קשורות להפנמות התרבותיות שלו?

"אי-אפשר לקבוע אם ההכרעות של בן גוריון נבעו מאינטרס פוליטי טהור או שנבעו גם מהכרעות תרבותיות. הדברים אינם דיכוטומיים. בן גוריון מפעיל הרבה אלמנטים, וחלקם סותרים זה את זה".

 

הוויכוחים האלה מזכירים את הוויכוחים של העת האחרונה על גיוס חיילות דתיות לצה"ל. יש תחושה של חזרתיות, כאילו כלום לא השתנה.

"את משתמשת במילה 'חזרתיות' כי את מעריכה שהתרחשה התקדמות או מצפה שתתרחש. אני אמביוולנטית בנוגע להנחה הזאת. אולי היתה התקדמות מבחינת תפקידים שנפתחו לנשים בצה"ל, אבל תפיסות העומק לגבי תפקידה של חיילת או לגבי מה שמצופה ממנה נשארו כשהיו".

 

אם דפוסים שמרניים מובלעים בתצלומי השיימיניג, הרי שהם גלויים בתצלומי עיתונות עכשוויים. בימים אלה מתפרסם בחו"ל הספר ""Handbook of Gender and Military של הוצאת Palgrave. בפרק שכתבה באסופה עושה ברונפלד-שטיין השוואה בין שלושה תצלומים של חיילות מהשנים האחרונות: תצלום של חיילת קרקל עומדת עייפה בסיום מסלול; תצלום של טייסת יסעור מטושטשת פנים שמיניקה את תינוקה; ותצלום של הלוחמת הכורדית המפורסמת "ריהאנה", שלפי הטענות נתפסה בידי דאע"ש וראשה נערף. 

 

גתית חוה ברונפלד
ד"ר חוה ברונפלד-שטיין

"אף על פי שהשלוש הן לוחמות, הייצוגים של כולן הם ייצוגים קלאסיים", אומרת המחברת, "יש כמה סוגים גורפים של מבטים שאפשר לתת עליהם את הדעת: המבט הפתייני של 'ריהאנה' מפלרטט עם המצלמה ועם הצלם שמאחוריה; המבט העייף והחולמני של לוחמת הקרקל הוא מבטה של האישה החולמנית שאין לה יד ורגל בעולם הזה; הטייסת, שפניה מטושטשים, מייצגת את האימהות".

 

כך, גם תצלומי חיילות דתיות מהשנים האחרונות מהדהדים את תצלומי המסד של שנות ה-50 וה-60. "כשאני מקלידה בגוגל את המשפט 'תצלומים של חיילות דתיות בצה"ל', עולה לי בפייסבוק תצלום של חיילות דתיות שמצלמות את עצמן מאחור, ובלי דעת, מדגישות כך את הישבן", צוחקת ברונפלד-שטיין, "זה תצלום שנשען על אב-טיפוס, סוג של 'בואו נראה את האחוריים'. לא צריך לעשות מחקר של שנים כדי להבין שבין שאלה חיילות חילוניות ובין שאלה חיילות דתיות, בין שרבנים מנהלים מעל ראשן מאבק נגד ובעד גיוס ובין שלא – דפוס הייצוג נשאר אותו הדפוס".

 

לפני כמה שנים פורסמו כתבות על חיילות וחיילים שהצטלמו בעירום עם אפודים, קסדות וכלי נשק ופרסמו מרצונם את תמונותיהם ברשתות. "מסורת?", שואל הכיתוב של אחת הכתבות האלה. יכול להיות שהם נהיים לתצלום הצבאי החדש?

"אלה צילומים בוטים מאוד, והם ממחישים את דפוסי הייצוג של החיילת בצורה קיצונית. כשכתבתי את מחקרי, הם העמידו אותי בקונפליקט גדול. האם לשתף עמם פעולה? האם לכתוב עליהם או לא? האם לפרסם אותם במסגרת המחקר, וכך לארח אותם בפלטפורמה נוספת? לכאורה, אפשר להגיד שהחיילת אומרת לעצמה: 'לפני שיצלמו אותי כך ויעשו לי שיימיניג, אני אצלם את עצמי ואפרסם את התצלום בתנאים שלי'. ואולם, אם בודקים את צורת העמידה ואת האופן שבו החיילות מחזיקות את הנשק, רואים שזאת פחות חתירה נגד המערכת ונגד הדרך שבה היא מייצגת חיילות, ויותר הפנמה של הייצוג והקצנה שלו. אני אומרת את זה בהסתייגות. בסיטואציות ייצוגיות אי-אפשר להיות בינאריים. אי-אפשר להיות רק 'חתרניים' או רק 'מפנימים'. בסיטואציות האלה יש תמיד ערבוב של כוח, דיכוי, אבל גם חתרנות והתרסה".

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus