מתוך עבודתה של פולינה אברמוב

אין שפה קשה, יש שפה שקשה לה: על הלשון הנכחדת של יהודי קווקז

social
facebook whatsup email tweeter
גתית גינת //
30.5.16
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
בוריס חנוכייב: מעמדה של הג'והורי השתנה בשנות ה-70, בעיקר בצפון קווקז. מדרבנט וצפונה החלו לדבר עם הילדים רוסית כדי שיוכלו ללמוד באוניברסיטאות ולהתקדם בקריירה. יהודים הרריים שהיגרו לערים הגדולות ברוסיה יזמו את התהליך הזה וקראו לנו להפסיק לדבר ג'והורי
התחקיר היה לא פשוט. לפנות לצעירות בקהילה זה לחדור לפרטיות ולעבור מסכים של הכחשה. בהתחלה בנות אומרות שהן נהנות מהדייטים הכפויים, אבל אחר כך הן מכירות בעובדה שלא נותנים להן ברירה
אברמוב: יש רגע בעבודה שבו האימא אומרת לבתה שמותר לה להישאר לבד עם השידוך הפוטנציאלי שלה לא יותר מ-15 דקות. דודתי, שתרגמה את הטקסטים לג'והורי, אמרה לי: 'מה 15 דקות?! חמש דקות גג!'
אברמוב: "קיבלתי הרבה הודעות פרטיות בפייסבוק מגברים שכתבו לי שאני מכפישה את העדה. מצד שני, וכך בעצם הצדיקו את הטענה שלי, הם כתבו לי שאני הורגת את הבנות שלנו כי אני מלמדת אותן לחשוב מחוץ לקופסה. במקביל, קיבלתי הרבה מאוד הודעות תמיכה מנשים"
לבני העדה הקווקזית יש שפה שהתעצבה לאורך מאות שנים. זו אוצרת בה עולמות תרבותיים מגוונים ונכחדים ושמשלבת בצורה יוצאת דופן עברית, פרסית, טורקית ורוסית, אבל לכל מקום שאליו הגיעו, היתה הג'והורי מופלית לרעה, אם לא מוחרמת ממש. האם תקום לתחייה דווקא כאן ועכשיו?

"איך נוצרו לשונות בארץ קווקז", נקראת האגדה הפותחת את קובץ האגדות בשפת הג'והורי, "מרקם סיפורים מהרי הקווקז". היא מגוללת ואריאציה על סיפורו של נח ומתארת כיצד אחרי שבנה את התיבה, "אמר האל הגדול בלבו: 'אבחר מהר זוג אנשים טובים מכל עם, זכר ונקבה, ואציל אותם מן המבול'. האל בחר אפוא זוגות של אנשים טובים מכל עם ועם והעלה אותם על הפסגות הגבוהות של הרי קווקז – שם המתינו להם חייהם.  

 

וכך ממשיכה האגדה: "נח ומשפחתו, זוגות בעלי החיים שבתיבה, והזוגות שעל הרי קווקז, ניצלו מן המבול. הזוגות שנשארו על הרי קווקז הולידו ילדים, ומהם נולדו עמים קטנים שחיו דורות רבים על הרי קווקז הגבוהים. העמים הקטנים היו מבודדים, וכמעט שלא נפגשו כלל. כל עם קטן דיבר בלשון משלו ולא הכיר את הלשון של העם השכן. כך נוצרו הרבה לשונות בארץ קווקז".  

 

יש מידה של אירוניה הטמונה בכך שהלשון שבה נכתבה האגדה המספרת על לידת הלשונות כולן - הג'והורי - היא לשון נכחדת. היא בוודאי אחת מהשפות הכי פחות מתורגמות לעברית: קובץ האגדות, שסופרו בג'והורי ועברו מאב ואם לבן ולבת, שפורסם ב-2003 בהוצאת מט"ח, הוא אחד הטקסטים היחידים שתורגמו מג'והורי לעברית. פסטיבל "סיפור. עם" בבית אבי חי, שיוקדש הפעם למורשתם של יהודי קווקז, יתחקה אחר השפה הנכחדת הזאת וינסה לברר באילו צורות היא זוכה לחיים כיום ואיך בדיוק חוזרת שפה לתחייה, כשהיא מתגעגעת או בועטת?

 

קריאה נוספת: לשפה אין רמטכ"ל 

 

מילים עבריות באותיות קיריליות

 

לפי המסורת הרווחת בעדה הקווקזית, הג'והורי נולדה אחרי הגלות מיהודה לפרס. בני העדה הקדומים למדו פרסית ומיזגו בה מילים עבריות. לימים הוגלו לקווקז בידי השליטים הפרסים, והג'והורי ספחה לתוכה טורקית. היא שרדה עד המאה ה-20 כשפה שבעל פה, שפת חולין, ומאוחר יותר נכתבה באותיות לשון הקודש. עם הכיבוש הסובייטי של הקווקז, החלו לכתוב אותה באותיות קיריליות. בד בבד, מעמדה החל להיחלש לטובת הרוסית.

 

דרי הקוואקז דורון הורוביץ
הרי הקוואקז (תצלום: דורון הורוביץ)

 

כדי להבין את גודל ההחמצה הטמונה בעצם פספוס הג'והורי בישראל, יש להבין את התרומה התרבותית הגדולה שהשפה הזאת היתה כלי הקיבול שלה. ד"ר חן ברם, סוציולוג מומחה לקווקז ופסיכולוג ארגוני, כתב בעבודת הדוקטורט שלו בפילוסופיה: "יהודי קווקז היו גם 'מקומיים' וגם 'מיעוט', בעלי זיקה גם לסביבה המיידית וגם לקהילות אחרות של יהודי קווקז. כל זאת מסביר את יכולתם לתרום ליצירה המבוססת על צירוף של מסורות קווקזיות שונות" (מתוך "קטגוריזציה אתנית וריבוי תרבויות, מבט מהשוליים: יהודי קווקז בין אירופה ואסיה").

 

היותם של יהודי קווקז הסוכנים של התרבות ומחולליה התבטאה למשל במחול. ברם מציין את תרומתם האדירה למחול הסובייטי: "מה שצמח מתרבות עממית אותנטית לתחום תרבותי בעל יוקרה מקבל בישראל מעמד של 'פולקלור' שולי". לדבריו, "תחומים נוספים שבהם התבטאה יצירה תרבותית ענפה שהיתה מקומית וגם יהודית היו היצירה הספרותית בכלל והיצירה העממית".

 

שטיח עם צבע אחד

 

יונה סימיונוב, מישי בחשייב וחיזגיל אבשלומוב הם סופרים יהודים ה שכתבו בג'והורי, פרחו בתקופה הסובייטית ותורגמו לרוסית. שלושתם, ואחרים, מעולם לא תורגמו לעברית. לא כל בני הנוער ממוצא קווקזי מכירים אותם. ישראלים ממוצא אחר עוד פחות. מי שמתגעגע באמת ובתמים לעידן זה של סופרים הוא המשורר והסופר בוריס חנוכייב, יועץ במשרד העלייה והקליטה שנולד בדצמבר 1952 בדרבנט בדגסטאן ועלה לישראל בדצמבר 1991 עם אשתו ועם ילדיו. את הג'והורי למד בבית, כשפה שבעל פה. כשהגיע לבית הספר היסודי, התקשה להשתלט על הרוסית, שהיתה שפה רשמית של מערכת החינוך בברית המועצות.

 

דרבנט היתה אחד המרכזים היהודיים הגדולים בקווקז. בשל כך, מעמדה של הג'והורי בה היה חזק ממעמד השפה במקומות אחרים באזור. "את הג'והורי רכשתי בבית", אומר חנוכייב, "אך גם השכנים-הארמנים, האזרים והרוסים דיברו ג'והורי. פשוט כי היינו הרוב".

 

לדבריו, "מעמדה של הג'והורי השתנה בשנות ה-70, בעיקר בצפון קווקז. מדרבנט וצפונה החלו לדבר עם הילדים רוסית כדי שיוכלו ללמוד באוניברסיטאות ולהתקדם בקריירה. יהודים הרריים שהיגרו לערים הגדולות ברוסיה יזמו את התהליך הזה וקראו לנו להפסיק לדבר ג'והורי. אחר כך, בישראל, נשמעה אותה הקריאה בתוך הקהילה עצמה, הפעם לדבר עברית. הרי כולנו מעתה יהודים ישראלים. מעמד הג'והורי הידרדר עוד יותר".

 

חנוכייב היה אחת הנפשות הפועלות מאחורי "מרקם סיפורים מהרי הקווקז", אולם למרות המאמצים הרבים שמשקיעים אנשים כמוהו, הוא מאוכזב מהניסיונות להנחיל את הג'והורי לבני נוער בישראל. "אין נסיונות מסודרים", הוא אומר, "אני משוכנע שאם מישהו מהמיליונרים שלנו ירצה להשקיע ולבנות תוכנית להקניית השפה, בדרכים אינטראקטיביות, הג'והורי יכולה לחיות. אני מאמין בהחייאת שפות. היו לכך כמה דוגמאות בהיסטוריה".

 

עד כמה זה מכאיב לך?

"זה מכאיב לי מאוד, כמובן. בשבילי, ישראל היא שטיח שיש בו קישוטים מכל העולם. דוברי היידיש, דוברי הלדינו ודוברי הג'והורי הם אלה שתרמו לאוצר התרבותי של העם היהודי. אסור שיהיה לשטיח שלנו צבע אחד".  

 

שפה שמוציאה תכנים מעומק הלב

 

כותבי הג'והורי הגדולים שפרחו בתקופה הסובייטית ותורגמו לשפה הרוסית עדיין לא תורגמו לעברית. חנוכייב עצמו החל לכתוב כבר בנעוריו, וכיום הוא כותב בג'והורי, ברוסית ובעברית. יחד עם חברו המוזיקאי דוד אוסיפוב ז''ל, כתב את שירי הזמר הראשונים שלו בקווקז.

 

 

פולינה אברמוב
פולינה אברמוב

 

בישראל, הוא הוציא עם הזמר סרגיי אלייספוב אלבום עם כמה משיריו – חלק מהלחנים נכתבו בידי המשורר עצמו; אחרים הם לחנים עממיים. השירה הפואטית של בוריס חנוכייב היא בעיקר פילוסופית. באחד משיריו הוא כותב: "אני עוזר לזמן שכמו ציפור מגיע / ובדרכו שלו על מצבי משפיע / הוא בכנף אחת מנגב את הדמעות / ועל כנף שנייה מביא את השמחות".

 

איך אתה מחליט באיזו מבין שלוש השפות לכתוב? זה קשור לתכנים, לרגש?

"כשהייתי תלמיד תיכון התחלתי לכתוב ברוסית. הרגשתי שיש בי משהו שמהדהד לשפה הזאת. רק אחר כך למדתי לכתוב ג'והורי, שבה השתמשתי בבית ובשכונה כשפה מדוברת. קראתי את הרומנים של סופרי הג'והורי הגדולים ולימדתי את עצמי לכתוב בג'והורי. בעברית התחלתי לכתוב אחרי חודשיים בישראל. המורה באולפן נתנה לנו חרוזים וביקשה שנכין מהם שיר כשיעורי בית לשבוע הבא. כיום, רוב הזמן אני כותב ברוסית ולפעמים בעברית".  

 

ומתי בג'והורי?

"ג'והורי בשבילי היא שפה שמוציאה תכנים מעומק הלב. בשפה הזאת כתבתי את השיר המרגש ביותר שלי שנקרא 'אימא'".

 

באופן מפתיע, העדות החיה והעכשווית ביותר לג'והורי באה מכיוון מי שאינה דוברת אותה. עבודת הגמר ב"שנקר" של פולינה אברמוב, כיום מעצבת גרפיקה בחברת הייטק, מעלה שאלות מה צריכה שפה כדי להיות חיה. האם היא צריכה שיזכרו אותה ויתגעגעו אליה, או שהיא פשוט צריכה לומר את מה שמפריע עכשיו, בימינו, וקוראת לחולל שינוי?

 

אברמוב עלתה מבאקו, כיום אזרבייג'אן, ב-1990, כשהיתה בת חצי שנה, יחד עם הוריה ועם אחיה הבכור. כאמור, היא אינה דוברת ג'והורי. כשהחלה לחשוב על פרויקט הגמר שלה בשנקר, רצתה לעסוק בהיסטוריה של העדה. "בסופו של דבר, החלטתי לעשות משהו חי ובועט", היא אומרת, "החלטתי להתעסק בקשיים שיש לי כאישה בקהילה. קראתי הרבה על מעמד האישה בקהילות הקווקז ושוחחתי עם צעירות שיצאו מהקהילה או כאלה שנשארו בה".

 

אברמוב בנתה אתר דובר ג'הורי ששמו "דוחטר חונה, ילדה של בית", שחושף דינמיקות של שידוכים וחתונה. "ההתחקיר היה לא פשוט", היא אומרת, "לפנות לצעירות בקהילה זה לחדור לפרטיות ולעבור מסכים של הכחשה.בהתחלה בנות אומרות שהן נהנות מהדייטים הכפויים, אבל אחר כך הן מכירות בעובדה שלא נותנים להן שום ברירה אחרת".

האתר נראה כמו בית משוגעים מצחיק. "החלטתי להקצין", אומרת אברמוב, "גם כדי לחדד את המרכיבים הקומיים וגם כי ביקורת צריכה להיות מוקצנת. ובכל זאת, היו רגעים שהתברר שאני דווקא מרככת. יש רגע בעבודה שבו האימא אומרת לבתה שמותר לה להישאר לבד עם השידוך הפוטנציאלי שלה לא יותר מ-15 דקות. דודתי, שתרגמה את הטקסטים לג'והורי, אמרה לי: 'מה 15 דקות?! חמש דקות גג!'. דברים אחרים מתבססים על חוויות שחוויתי. מוסד הרכילות של הסבתות שיושבות ברחוב פגע בי לא פעם. דרכן עבר מידע אינטימי שלי לאנשים שלא היו צריכים לשמוע אותו".

 

על הטקסטים לפרויקט עבדה יחד עם דודתה ודודניתה, שתיהן דוברות ג'והורי שוטפת. "בני דורי שמבינים ג'והורי הם מעטים, ובדרך כלל אלה הם אנשים שהסבתא גרה איתם בבית", היא אומרת.

 

איך קיבלו הורייך את הפרויקט?

"חינכתי את הוריי, והיום הם כבר לא מצפים שאלך בתלם. עם זאת, אבי ראה את הפרויקט רק בשלב הסופי שלו, בתערוכה. בהתחלה הוא עמד ושתק. אחר כך הוא עמד עם אמי ליד העבודה ונהיה לדובר הרשמי שלה מול קהל ששאל שאלות. כששאלו אותו שאלות קשות על השמרנות של הקהילה, אבי הדף והכחיש. אחר כך הוא נאלץ להסכים עם חלק מהדברים". 

 

אילו תגובות קיבלת מהקהילה?

"מעורבות. קיבלתי הרבה הודעות פרטיות בפייסבוק מגברים שכתבו לי שאני מכפישה את העדה. מצד שני, וכך בעצם חיזקו את הטענה שלי, הם כתבו לי שאני הורגת את הבנות שלנו כי אני מלמדת אותן לחשוב מחוץ לקופסה. בד בבד קיבלתי הרבה מאוד הודעות תמיכה מנשים, ובהן גם נשים לא קווקזיות - אתיופיות למשל".

 

בהגשה של הפרויקט, כרע על ברכיו בן זוגה החצי-אשכנזי של אברמוב והציע לה נישואים. "זה היה רגע הזוי ביותר", היא צוחקת, "וגם סגירת מעגל משונה. הרי הפרויקט מתעד את הלחץ והכפייה שמעורבים בתהליך השידוך והנישואים".

 

מה רמת הג'והורי שלך היום?

"גבולית. קשה ללמוד את השפה בצורה מסודרת. יש אפליקציה ומילונים, אבל אף לא אחד מהם הוא שיטתי ומקיף. כדי להבין אותה, התחלתי ללמוד טורקית, הקרובה לפרסית ולג'והורי".

 

ובכל זאת, מה היא מסמלת בעינייך?

"ג'והורי מייצגת מוזיקליות, יופי, שמחה. אני שומעת מוזיקה קווקזית, ומיד רוצה לרקוד".

 

אולי יעניין אותך גם סיפור. עם | קווקז בבית אבי חי 13.04.16 רביעי - חמישי | טז - יז בסיוון | 22.6 - 23.6

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus