אסתרית בלצן

עוד חוזר הניגון: אסתרית בלצן הולכת בעקבות "התקווה"

social
facebook whatsup email tweeter
היידי עפרון //
29.8.17
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"אסתרית בלצן: החלק הראשון של מנגינת 'התקווה', 'כל עוד בלבב', מבוסס על תבנית פשוטה המקובלת באירופה. החלק השני, 'עוד לא אבדה תקוותנו', דומה לשיר רומני משנת 1830, שיר איכרים היתולי על עגלת שוורים"
איך הפכו מילים של משורר אלמוני ולחן עממי להימנון של מדינת ישראל? מופע של הפסנתרנית אסתרית בלצן עוקב אחר גלגולי "התקווה" מהמאה ה-19 ועד סאבלימינל

גם שיר אחג יכול להפוך לכוכב האמיתי של הערב גם אם  כולנו מתייחסים אליו כמובן מאליו. מדובר בשיר "התקווה", שנכתב לפני 132 שנים על ידי נפתלי הרץ אימבר, אך רק בשנת 2004 עוגן בחוק כהמנון הרשמי של מדינת ישראל. תחשבו רגע: כמה פעמים עמדתם ושרתם את "התקווה" ובראשכם עלו מחשבות אחרות, שאינן נוגעות למילות השיר? מהי, בעצם, משמעות השיר הזה מבחינתנו?

זה לא קונצרט
אביה של אסתרית, חיים בלצן ז"ל, היה עיתונאי ואיש ספר, והוא זה שהעניק לה את שמה. "אני לא חושבת שיש עוד שם כזה בארץ", אומרת בלצן. "רצו לקרוא לי אסתר, על שם אמו של אבי, שנספתה בשואה, אבל בשנות החמישים והשישים היה חשוב לתת שמות ישראליים ולא שמות גלותיים, אז אסתר הפכה לאסתרית (Asterit) כמו ששרה הפכה לשרית. לשם יש גם קשר לשם הבינלאומי אסטריד, ולמילה כוכב".

 

בגיל עשר רצתה בלצן ללמוד לנגן בנבל, אך לשם כך היה עליה ללמוד תחילה לנגן בפסנתר. לאחר שנים של נגינה נקשרה נפשה לכלי הזה ולצליליו, וכיום היא דוקטור למוזיקה ופסנתרנית קלאסית בינלאומית. גם את החיבור שלה ל"התקווה" ולספר שכתבה בנושא תולה בלצן באביה: "בקונצרט האחרון שאבי נכח בו ניגנו המנונים מהמאה ה-19. אבי היה כבר באחרית ימיו והגיע בכיסא גלגלים, אבל ברגע שהוא שמע את הסיפור של 'התקווה' הוא התעורר והקשיב בהתרגשות כשדמעות בעיניו. אחר כך הוא אמר לי בשארית כוחותיו: 'זה לא קונצרט, זה ספר'".

 

 

בברכתו של אביה יצאה בלצן לדרך. לאחר שליקטה, ניתחה, ניגנה והקשיבה, הוציאה את הספר "התקווה" מטעם משרד החינוך, שלו מצורפים שני תקליטורים עם ביצועים שונים והמקורות של "התקווה". במקביל נולד המופע המרתק של בלצן, שבו היא מסבירה, מנגנת ומקרינה סרטים הקשורים בהמנון הלאומי שלנו.

 

נישאר לנצח
את "התקווה" כתב נפתלי הרץ אימבר, שהיה דמות צבעונית ומעניינת. הוא נולד בשנת 1856בגליציה (היום באוקראינה), ונחשב בילדותו לעילוי. בגיל עשר הוא כבר חיבר את שירו הציוני הראשון בשפה העברית, שהיתה אז שפה שאיש לא דיבר בה. אבל המזל לא האיר פנים לאימבר: לאחר שאביו נפטר ואמו נאלצה לטפל בחמישה ילדים הוא הסתובב ברחבי אירופה והתפרנס מכתיבת שירים לכל דורש, תוך שהוא לוגם כוסית או שתיים. ברומניה הוא התחיל לכתוב את "תקוותנו", שיר על תקוות העם היהודי לחזור למולדתו - זו היתה תקופת "אביב העמים", שבה נכתבו המנונים רבים לעמים שונים כחלק מההתעוררות הלאומית שלהם.

 נפתלי הרץ אימבר והרצל
הרצל והרץ אימבר

לאחר שעלה לארץ נהג אימבר להסתובב רכוב על חמור ביישובים שנוסדו על ידי יהודים מהעלייה הראשונה וללמד את "תקוותנו", שבשנת 1884 כלל תשעה בתים. אחר כך קוצרה היצירה על ידי אנשי העלייה הראשונה, ביניהם דוד ילין וד"ר יהודה לייב מטמון-כהן, לשני בתים בלבד. עם זאת, סופרים ואנשי רוח, דוגמת אליעזר בן יהודה, זלזלו בשיר של אימבר, שאף לא זכה בתחרות לבחירת המנון שערך הרצל ב-1898 "כי הרצל לא ידע עברית ואימבר היה היחיד שהגיש שיר בעברית", אומרת בלצן בצחוק.

 

בשנת 1909 נפטר אימבר בחוסר כל בבית חולים בניו יורק, עצוב על כך ששירו לא זכה למעמד רשמי של המנון, אך בטוח כי "אני והתקווה נישאר לנצח", כדבריו.

 

עוד לא
כוחו של השיר "התקווה" טמון, קודם כל, במילים, שכולן שאולות מן המקורות. המילה "בלבב", למשל, לקוחה מתפילת "שמע ישראל' - "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" (דברים ו', ה'). המקור של צמד המילים "נפש הומייה" הוא בתהלים (מ"ב, י"ב): "מה תשתוחחי נפשי ומה תהמי עלי". אחד הביטויים החזקים בשיר לקוח מחזון העצמות היבשות: "ביחזקאל נאמר: 'הנה אומרים יבשו עצמותינו ואבדה תקוותנו נגזרנו לנו'. אימבר לקח את המילים 'אבדה תקוותנו', והוסיף להן את המילים 'עוד לא', ובכך הפך את השיר לשיר כיסופים יהודי", מסבירה בלצן.

 

בלחן של "התקווה" יש שילוב כמעט בלתי אפשרי בין לחנים בעלי זיקה ליהדות ולתרבות האירופית העשירה. "את הלחן של 'התקווה' כתב המלחין הידוע ביותר בעולם: 'עממי', או בשם אחר, 'אנונימוס'", אומרת בלצן במופע. בתחילת המאה העשרים הצביע המוזיקולוג א"צ אידלסון על המקור הקדום ביותר ללחן של "התקווה" - תפילת הטל של העדה הספרדית, הנאמרת ביום הראשון של פסח. לאחר גירוש ספרד ב-1492 הגיעה התפילה לקהילות היהודיות ברחבי העולם. אידלסון גם מצא שירי עם רומניים, איטלקיים וספרדיים שלחניהם דומים ללחן של "התקווה". "יש לזה הסבר פשוט", אומרת בלצן. "החלק הראשון של מנגינת 'התקווה', 'כל עוד בלבב', מבוסס על תבנית פשוטה המקובלת באירופה - סולם מינורי העולה עד הדרגה השישית ויורד חזרה לצליל הפותח. החלק השני, 'עוד לא אבדה תקוותנו', דומה לשיר רומני משנת 1830, שיר איכרים היתולי על עגלת שוורים".

 

מקור נוסף, "שהוא אולי היפה ביותר", לדברי בלצן, הוא "המולדובה", יצירה שחיבר מלחין צ'כי בשם סמטנה בשנת 1874. במופע מנגנת בלצן את המנגינה של סמטנה ומדגימה איך היא זורמת ומתפתלת כמו הנהר הארוך הכחול החוצה את פראג, בירת צ'כיה. 


"התקווה" נוגנה תחת שרביטם של מנצחים גדולים, אבל הסיפור הכי מפתיע, לפי בלצן, הוא של ברנרדינו מולינארי, מנצח איטלקי שהגיע לארץ ב-1945 לאחר שהבתולה הקדושה הורתה לו להגיע לארץ הקודש, לטענתו. מולינארי ניצח על הפילהרמונית שלוש שנים ותִזמר את "התקווה" למקהלה ולתזמורת, וכך היא נוגנה בהכרזת המדינה ב-1948. לאחר שחזר לאיטליה נמצא מולינארי אשם בשיתוף פעולה עם הנאצים - האם זו היתה דרכו לבקש מחילה, שואלת בלצן, או שמא דרך לטשטש את עקבות פשעיו?

 

 

ההמנון הושר באירועים היסטוריים נוספים: כך, למשל, שירת "התקווה" המצמררת של ניצולי ברגן בלזן בשנת 1945, לאחר שחרור המחנה בידי הצבא הבריטי; שירתם של עולי הגרדום, לוחמי האצ"ל והלח"י שנתלו על ידי הבריטים, לפני מותם; השירה בקונצרט שנערך בהר הצופים מיד לאחר סיום מלחמת ששת הימים, ועוד.

אולי יעניין אותך גם בקרוב בבית אבי חי התקווה – מהרצל עד סאבלימינל רביעי,
20:30 / 13.9.17
מופע מרתק בעקבות מחקר מהפכני עם הפסנתרנית ד"ר אסתרית בלצן

 

אך למרות כל זאת התנהלו ויכוחים רבים סביב "התקווה" לאורך השנים, החריף ביותר נוגע לעובדה שההמנון אינו מייצג את המיעוטים הגרים במדינת ישראל. גם העובדה שמחבר המילים היה משורר אלמוני והלחן מזכיר מנגינות של עמים אחרים לא פעלה לטובתו. אנשים רבים ניסו לשנות את המילים ואת הלחן, אבל לא יכלו לו: בשנת 2004 נקבע בחוק כי "התקווה" הוא ההמנון הרשמי של המדינה.

 

במופע בודקת בלצן את הדרך שעשה "התקווה" ב-132 השנים מאז נכתב -מהביצוע של ברברה סטרייסנד לכבוד יום הולדתה השמונים של גולדה מאיר, דרך הביצועים של להקת טיפקס ושרית חדד ב-2001, של סאבלימינל, ששר את "התקווה" בסגנון ראפ, של רוני סופרסטאר ב-2006, או הביצוע בסרט "מישהו לרוץ איתו" על פי הספר של דויד גרוסמן, ועד הדיאלוג שמנהלים אמנים כמו אביב גפן עם ההמנון.

 sblymynl
 

את גלגוליו של "התקווה" ניתן לסכם בשיר שכתב נתן אלתרמן ב"טור השביעי" בשנת 1953, כשהגיע ארונו של נפתלי הרץ אימבר לארץ:

 

"כן, מסתבר זה דרך הימנונים/ מתחילים כשיר של חבר תמהונים,/

מתחילים במושבה של הברון/ על פיסת ניר כתובה בעפרון,/ מתחילים

מבלי להתכוון כאילו / אלא לסטודנטים אחדים של ביל"ו,/ ולבסוף

הנה... פתאום או לא פתאום... / תזמורות עוברות ועם מצביע דום".

 


הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus