יש מין אחר

כל שיר - עוד אצבע בפתיחה. אלי הירש

דמעות וראשנים

אֲנִי כָּל כָּךְ נָבוֹךְ, זֶה לֹא נִגְמָר לִי.

דְּמָעוֹת כַּמַּיִם וְשִׁירִים כְּרֹאשָׁנִים.

כְּשֶׁזֶּה הִתְחִיל הִרְגַּשְׁתִּי כְּמוֹ יוֹלֶדֶת,

כָּל שִׁיר – צִירֵי לֵדָה וַחֲבָלִים,

כָּל שִׁיר – עוֹד אֶצְבַּע בַּפְּתִיחָה,

וְהַחֲשָׁשׁ הַמִּתְאַמֵּת לְהִקָּרַע:

לִפְלֹט גְּוִיָּה בִּמְקוֹם עוֹלָל בּוֹכֶה,

שִׁלְיַת עוֹרֵב בִּמְקוֹם הֶמְיַת יוֹנָה.

עַכְשָׁו הַכֹּל הוֹלֵךְ וּמִתְבַּלְבֵּל לִי:

הַחֲוָיָה הַגּוּפָנִית הֲכִי דּוֹמָה

הִיא לְהַשְׁרִיץ, לִשְׁפֹּךְ, לְהִשָּׁפֵךְ,

לְהִתְנַשֵּׁם, לְהִשְׁתַּכְפֵּל, לְהִתְנַשֵּׁף,

וְאֵין אוֹרְגַזְמָה, אֵין פּוּאֶנְטָה, נָאדָה,

רַק שֶׁטֶף לֹא פּוֹסֵק שֶׁל זִכְרוֹנוֹת,

דְּמָעוֹת, מִלִּים, כְּמִיהוֹת וְרֹאשָׁנִים,

וּמְבוּכָה, בּוּשָׁה, רִחוּף בְּלִי דַּעַת מָה.

השירה והנשי

יש לי התנגדות עמוקה למסורת המאצ'ו בשירה העברית. אני כמובן מבין אותה, ולא רק מבין אלא גם מקבל ואוהב, אחרת גם לא הייתי מבין ואוהב למשל את מסכת המאצ'ו של וולך, אבל פוליטית יש לי רצון לחתור תחת עקרונות היסוד של השירה הגברית ולכתוב היסטוריה אחרת של השירה העברית, שבה המהפכה הנשית עומדת במרכז. בעיני השירה העברית במאה העשרים קשורה קודם כל במתחים המגדריים האלה, והמהפכה לא נגמרה. ואם נחזור רגע למסכות של וולך, אז אני לא בטוח שדימוי המסכה רלוונטי לי כמשורר, אבל אם יש נניח מסכות נזילות כאלה, כלומר אם אנחנו נמצאים בתוך תנועה משירה חד-מגדרית מובהקת לשירה מולטי-מגדרית וזקוקים למסכות ולטקסי מעבר – אז אני רוצה לקחת חלק בתנועה הזאת ולהיות מודע למקום שלי בתוכה.  

ייתכן שהעניין שלי בתהליך הזה קשור לקושי הגדול שלי עם כוח ועם דימויים גלויים מדי של כוח, שנובעים ממרחבי מחשבה וקיום חד-צדדיים מבחינה מגדרית. לא הצלחתי להיות בצבא בגלל זה. זה פירק אותי מבפנים. והרצון שלי לקחת חלק בתהליכים האלה קשור גם לתפקיד המשמעותי שיש למשפחה ולאהבה בחיי. אהבה שהמודל שלה משפחתי אבל היא לא רק משפחתית, אהבה כתמונת עולם, כתשתית שהשירה עובדת נגדה ומולה ובתוכה וממנה – החיים האינטימיים. ואני כותב על זה לא מעט כמבקר.

תפיסות היסוד של המסורת הספרותית בכלל ושל המודרניזם בפרט מתמוטטות מול עינינו. אנחנו זקוקים לשפה חדשה. זה קשור למהפכה הנשית. השירה חוזרת ליסודות שלה, וקשה להרבה אנשים עם זה, כי על פי המסורת מרחבי משמעות אינטלקטואליים, כלומר מטאפיזיים או פוליטיים, תמיד הובנו כמרחבים גבריים, שאמורים להיבדל מהמרחב הנשי, האינטימי, המשפחתי. וכשאנחנו רוצים לחזור ולמזג את שני המרחבים עם קצת פחות נוקשות מגדרית, קורה בהכרח משהו חדש. לא שלא היו לזה תקדימים, אבל אנחנו נמצאים ברגע שבו התהליכים האלה מתרחשים בעוצמה רבה, וקשה לזהות ולנסח את זה.

אמירות תיאורטיות-היסטוריות כלליות מסוכנות תמיד, גם בהקשר הזה. אני מעדיף להשמיע אותן תמיד בהקשר קונקרטי, של משורר מסויים, שיר מסויים וכו'. אני לא כל כך מאמין בארמונות אידאיים, תיאורטיים, אלא במבנים צנועים וגמישים יותר. הכל מתחיל ונגמר בבני אדם קונקרטיים. מהלכים קאנוניים, של התגבשות והתקדשות של מסורת, נוצרים על ידי מנגנונים היסטוריים אלימים ואטומים, ואני לא מתיימר לקחת חלק במנגנונים האלה. כמבקר וכעורך אני לא רואה את עצמי כסוכן של קאנוניות אלא כמי שעקרונות היסוד שלו הם הרחבה, ריבוי וגיוון.

במשך תקופות ארוכות מה שעשו היה לשמור על האור התרבותי כנגד החשיכה. במאה העשרים ולפני זה יש פתאום שתי תנועות מקבילות שהקשר ביניהן עדיין לא ברור – המהפכה המודרניסטית והמהפכה הנשית, שהיא הרבה יותר רחבה ובלתי צפויה ממה שהתיאוריות הפמיניסטיות מנחשות. מכיוון שנולדתי בתוך המודרניזם, והמודרניזם הוא תורת נעורי, אז כדי לשמור על החופש והאנרגיה שלי אני עושה מאמץ אמיתי לשים בסוגריים את הערכים המודרניסטיים שחונכתי עליהם ולראות דברים בהקשר רחב יותר. אני עושה הרבה פעולות מכוונות ולא מכוונות כדי שחוויית השירה שלי תהיה כמה שפחות מוגבלת – אני מרבה לחזור לשירה קדם-מודרניסטית, לרומנטיקה, לברוק, לרנסנס, ימי הביניים, ומעבר לזה לשירה עתיקה, שירה דתית, שירה עברית עתיקה וכו'. גם החיבור החזק שהיה לי עם דני (דן דאור) קשור לעיסוק שלו בשירה סינית קלסית ולאהבה שלו לתרבויות עתיקות, לצד המחויבות העמוקה שלו למודרניזם, שהיתה הרבה יותר גדולה משלי, אני חושב.

אובך

אֲנִי קוֹרֵא אֶת הַשִּׁירִים שֶׁכָּתַבְתִּי

חוֹשֵׁב מַה הָיִיתָ חוֹשֵׁב עֲלֵיהֶם

וְיוֹדֵעַ שֶׁמַּשֶּׁהוּ בָּהֶם מַפְרִיעַ לְךָ.

זֶה מַפְרִיעַ גַּם לִי. אֲנִי לֹא לְגַמְרֵי

מֵבִין אוֹתָם. אוֹ לְהֵפֶךְ: מֵבִין.

הֵם אוֹמְרִים שֶׁאַתָּה אֵינֶנּוּ.

הֵם נִכְתָּבִים כִּי אַתָּה אֵינֶנּוּ.

הֵם נִדְחָפִים לַמָּקוֹם שֶׁתָּפַסְתָּ.

הֵם מְנַצְּלִים אֶת מוֹתְךָ כְּדֵי

לְדַבֵּר אִתְּךָ בְּלִי שֶׁתּוּכַל

לַעֲנוֹת וְתוֹךְ הַעֲמָדַת פָּנִים

שֶׁיֵּשׁ לִי אֵיזוֹ חֲזָקָה עָלֶיךָ.

וְהַהֵדִים לַתַּרְגּוּמִים שֶׁלְּךָ

מִסִּינִית – זֶה בִּכְלָל מְעַצְבֵּן.

הָאֹבֶךְ הָרִגְשִׁי הַזֶּה. לָמָּה

לְהַעֲכִיר שִׁירָה צְלוּלָה כָּל כָּךְ?

השירה והפילוסופיה

למדתי פילוסופיה, ואחת ההכרעות החשובות בחיי היה להפנות גב לפילוסופיה וללכת לספרות. אני מודה שאני לא כל כך מסתדר עם פילוסופים, כלומר עם תיאורטיקנים. יש להם תמיד משיכה מודעת או לא מודעת לפוליטיקה סמכותית. הם רוצים תמונת עולם מאוחדת, בירוקרטית, כלומר כוחנית. כשלמדתי פילוסופיה הייתי תלמיד של ויטגנשטיין, והלקח העיקרי שויטגנשטיין חזר עליו זה שצריך להפסיק להתפלסף ולהתחיל לדבר, לכתוב, לחיות. והבנתי שאם אני רוצה להיות נאמן לעצמי ולו – אני צריך להפסיק עם הפילוסופיה וללכת לספרות. כשהכרתי את דני הוא לימד אותי שיש לי עמדה פילוסופית, שאני פילוסוף מהזן הספקני, שזה כמו להגיד: פילוסוף אנטי-פילוסופי. וגם זה עזר לי ללכת לספרות, ולא לתיאוריה ספרותית אלא לספרות המתהווה עצמה, כלומר לביקורת ועריכה.

אני זקוק לקצת אהבה, קצת כבוד, במובן הכי בסיסי של כבוד, ואני רוצה חיים, כלומר אקשן רגשי-אינטלקטואלי, וזה מחייב משהו שהוא חופשי וגמיש יותר מפילוסופיה. רוב הזמן אני רוצה פשוט לעמוד במחויבויות שנטלתי על עצמי. השאלה היא תמיד איך לחיות, איך להיות שמח, בלי לרמות את עצמי יותר מדי. אני לא רוצה גאולה מהסוג שפילוסופים מציעים. לא מבין מה זאת גאולה. מעדיף אהבה ומחויבות, לא רק לבני אדם. אני מאמין במוזה, בהשראה. השראה זאת אומרת: תן לקולות אחרים, לנשים וגברים אחרים, חיים ומתים, צ'אנס לדבר אליך, דרכך, איתך. תקוות גאולה לא עוזרות. אולי רק במצבים של יאוש קיצוני.   

משוררים עסוקים בזיקות יסוד: כמיהה לאדם אהוב; תקווה להריון; קינה על מת. אלה ההקשרים שלי. אין שום דבר בסיסי יותר מהזיקות האלה, ואם יש הוא לשוני, דקדוקי, פיזיולוגי, משחקי, קשור לתעתוע, למסכה, לדימוי, למשהו נזיל. המשורר הוא הבסיס לכל השאר. הוא זה שמקונן על אהוב או משתוקק לאהוב שלא נמצא או שמח באהוב שמצא. והאהוב יכול להיות בן. בת. אב. אם. אח. אחות. זר. קרוב. אלוהים. הממד הרפלקסיבי הוא לא פילוסופי, אלא קשור לכך שכשאתה שר את שיר האהבה שלך אינספור קולות אחרים שרים איתך ולצידך את שיר האהבה שלהם. להיות משורר זה לתת חיים חדשים למה שנתפס כבנאלי וטריוויאלי. להפוך אותו לחי. קיים. מותר. זכור. מהדהד.

בסך הכל

                        בעקבות טָאוֹ צְ'יֶן

עָבַרְתִּי לָגוּר בַּצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַשְּׂדֵרָה

וּכְבָר אַרְבַּע שָׁנִים אֲנִי גָּר בַּצַּד הָאַחֵר

וּכְבָר אַרְבַּע שָׁנִים הַצַּד הָאַחֵר

הוּא הַצַּד הַנָּכוֹן, הַצַּד הָרִאשׁוֹן,

וַאֲנִי מְמַעֵט לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּי קָפֶה שֶׁל הַצַּד הַהוּא

וּמַרְבֶּה לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּי קָפֶה שֶׁל הַצַּד הַזֶּה

וְלֹא קוֹנֶה בַּמַּכֹּלֶת שֶׁל הַצַּד הַהוּא

אֶלָּא בַּמַּכֹּלֶת שֶׁל הַצַּד הַזֶּה

וּמִשְׁתּוֹמֵם עַל הַצַּד הַהוּא

וְשָׂמֵחַ בַּצַּד הַזֶּה

וְהִנֵּה תּוֹקֵף אוֹתִי גַּעֲגוּעַ לַצַּד הַהוּא, הַיָּשָׁן

וְאִתּוֹ פַּחַד

וּמָה אֲנִי כְּבָר רוֹצֶה

מַה בְּסַךְ הַכֹּל אֲנִי רוֹצֶה?

לָשֶׁבֶת בַּקָּפֶה מוּל הַכִּכָּר

וּלְפַטְפֵּט עִם יְדִידִים שֶׁמֵּתוּ

השירה והביקורת

הכתיבה הביקורתית היא תהליך מסובך של האזנה. לקרוא סופר זה לא לשפוט אותו לפי אמונותיך – זה לשמוע מה שיש לו לומר. זו הנטייה הבסיסית שלי, והרבה פעמים הספרים הכי מעניינים הם ספרים שכשאני מתחיל לקרוא בהם – אני לא מבין בהתחלה מה קורה. זה דורש ממני מסע או טיול, שתוצאותיו בלתי צפויות. בכתיבה הלירית יש לי טקטיקה אחרת. אחד מעקרונות היסוד זה שאני לא כותב שירה. זה לא מסתדר לי עם החיים. כתיבת שירה מפרקת אותי ואוכלת אותי. לכן רוב הזמן היא בלתי אפשרית, ואני כותב רק כשאני מוכן להיסחף למצבים רגשיים ומנטאליים קיצוניים.

אם הייתי מיסטיקן, ואני לא, הייתי מאמין שאני חווה סוג של התגלות כשאני כותב. מה שכן, אני חווה מטאמורופזה כמעט פיזיולוגית שגורמת למוח שלי לעבוד אחרת. ברוב החיים שלי אין כתיבת שירה, כי ברגע שאני כותב הכל נהרס ומתפרק ומשהו משתלט עלי כמו מבחוץ, ולכן יש משהו מאד לא רציף בפרסונה המשוררית שלי. כשהשירה באה אלי, אני לא יודע אם מבפנים או מבחוץ, היא משתלטת עלי, כלומר עובדת בכל מיני צורות נגדי, וכשזה קורה אני נסחף לתוך חוויה פראית מאד, בלתי צפויה ובלתי נשלטת, מוזית. וכשאני שם אני יכול להיות פתאום רחל או לאה גולדברג לכמה שבועות. משהו משתנה במוח שלי, אני חושב, וכל הידע הלשוני שלי צף והופך נגיש, ואני חייב לסיים את זה, את הכתיבה, כמה שיותר מהר, כי אני חייב לחזור לחיים: למשפחה שמחכה לי או לסופרים שמחכים לעריכה או לתלמידים מחכים למורה או לספרי שירה מחכים לביקורת. חייב לסיים את העניינים שלי עם המוזות ולחזור לבני אדם. והכתיבה כרוכה בעונג עצום אבל גם בסבל שאני רוצה לסיים, אז אני לוחץ את את עצמי עוד יותר כדי לצאת מהצד השני של הכתיבה ולחזור לחיים. את "גני תל אביב התלויים" חותם שיר אקרוסטיכוני ארוך, שקול וחרוז, "על מות", שמספר קצת על המצב הזה, למשל: "דמעה קרושה. לא אבל, לא כאב, / רק מלמולים ריקים מפה שומם. / החרוזים הם קישוטים בלי טעם. / חריץ בפח והגרון נוהם." הייתי שם מעבר לאבל ובשיא האבל בעת ובעונה אחת.

זמר פותח

                        בעקבות רחל

הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, רְחוֹקִי שֶׁלִּי?

לֹא רָחֵל אֲנִי, לֹא דּוֹדִי אַתָּה.

הֲתִזְכֹּר? בִּבְּהוּג', בְּקַצְוֵי עוֹלָם,

בֵּין שִׂיחֵי הַגָּן קַו שֶׁל אוֹר נָטָה.

תֵּבֵל זוֹ רַבָּה וְרוּחוֹת בָּהּ רַב

וּשְׁבִילֵנוּ יַחַד אָרַךְ אַךְ תַּם.

בַּמִּדְבָּר תִּנְוֶה, כַּצָּפוֹן תִּזְהַר,

וְקוֹלִי יִנְהֶה מִמִּזְרָח עַד יָם.

אַחֲרוֹן יָמַי עוֹד רָחוֹק אוּלַי,

וְשֶׁלְּךָ כְּבָר בָּא, וְאֵינְךָ עוֹנֶה,

גַּם שֶׁלִּי יָבוֹא, וְעַד בּוֹא מוֹעֵד

בַּאֲשֶׁר אֵינְךָ אֶהְיֶה.