השירה היא פתח

אמא שלי, חמישים ושש שנה אחרי, בשדרה
של ארזבט פארק, גדליי, הונגריה,
ועלים עלים נושרים סביבה

הַשָּׁנִים נָשְׁרוּ מִמֶּנָּה, כְּמוֹ
בְּשִׁיר אַחֵר, קָשֶׁה יוֹתֵר,
וְהִיא בִּשְׂדֵרַת הָעֵצִים פָּסְעָה קַלָּה, נִשְׁעֶנֶת
עַל מַקְּלָהּ. אִמָּא, אָמַרְתִּי לָהּ, אֲנִי רוֹצָה
אוֹתָךְ רָצָה כְּמוֹ יַלְדָּה, רָצָה בַּשְּׂדֵרָה,
אֲנִי רוֹצָה לְצַלֵּם אוֹתָךְ רָצָה בַּשְּׂדֵרָה,
אֲבָל הִיא לֹא רָצָה, אִמָּא שֶׁלִּי, צִלַּמְתִּי אוֹתָהּ בּוֹכָה
כְּשֶׁהֶעָלִים נוֹשְׁרִים סְבִיבָה. שׁוּם דָּבָר לֹא הִשְׁתַּנָּה
56 שָׁנָה, אָמְרָה. יָשְׁבָה עַל סַפְסָל בְּרֹאשׁ תֵּל סְלָעִים,
כְּמוֹ לִפְנֵי שָׁנִים, שָׁכְחָה אֶת דַּלֶּקֶת-הַחֲנִיכַיִם
וְהַכְּאֵבִים בַּבִּרְכַּיִם. בְּפָנִים רַכּוֹת, שְׁקֵטוֹת, הֶאֱזִינָה לֶעָלִים.

 

מתוך הספר "לרקוד אתך צ'ארדאש"

כניסה

אני באה מבית של מהגרים. אימא שלי הונגרייה ניצולת שואה ואבא מליטא, ממשפחה שברחה לפני כניסת"שיהיה בכתיבה שלי משהו בועט". ויסמן (צילום: מוטי קיקיון)    הגרמנים למזרח אסיה וסבלה שם חרפת רעב. בבית דיברו עברית, אבל ספרות עברית לא זכורה לי. בוודאי לא "דיבורים על". אימא שלי היתה אישה מאוד תרבותית, אבל זה התבטא יותר במוזיקה. היתה את התרבות הגבוהה שהיא באה ממנה, והיא דיברה עליה, אבל לא בקשר לספרות. חוויית ההארה הלשונית קרתה לי בחמישית, אצל המורה לספרות מינה שטייניץ – אמו ז"ל של יובל שטייניץ. פתחתי חיבור אחד במילים "רק אם הדג שוחה במעלה הזרם, אפשר להגיד בוודאות שהוא חי". היא בחרה להחמיא לי על זה ושיבחה אותי בפני כל הכיתה, למרות שהייתי טובה בחיבור ולא הייתי זקוקה לחיזוקים. אך החיזוק הזה שהיא נתנה לי נתן לי את הכניסה. זה פתח בפניי עולם. פתאום גיליתי את היכולת הזאת. מי שנתן לי את העולם של הספרות והשירה היו המורים והספרייה. היחס הזה של הרוממות של המילים. זה הדבר שהכה בי והוביל אותי להכרה שיש בשפה ובכתיבה חוזק ועוצמה. הייתי מעתיקה שירים בכתב יד ושומרת ומסתכלת עליהם. עד היום אני עושה את זה. אני זוכרת את לאה גולדברג, למשל. שיר אהבה: מישהו לקח מישהי בכף ידו, והיא, כציפור שנלכדה, לא רצתה לצאת. ולצד זה היה העולם של שנות החמישים – שנות הילדות שלי – עולם שדיברו בו עברית עשירה. היו הרבה רבדים בשפה. המבוגרים דיברו בשפה יפה. אולי גם משם זה בא.

 

יציאה

היום ההתעוררות שלי מול השפה קורית לי הרבה עם הנכדה שלי, שהיא בת ארבע וחצי, ויש לה יציאות ואמירות. יוצאות לה מילים הפוכות, אמירות שאינן רגילות. בכל פעם שהיא עושה את זה, אני נעצרת וחושבת על מה שאמרה: למה זה ככה? אולי באמת יותר הגיוני איך שהיא אמרה את זה? למשל, כשאני עוזבת את ביתה, והיא רוצה ללוות אותי לשער: "סבתא, אני מבלה אתך לשער", במקום "סבתא, אני מלווה אותך לשער", ואני חושבת, נכון, בעצם אנחנו מבלות שתינו בדרך עד לשער. כשהיתה קטנה יותר, היתה אומרת לי כשעמדה על ידי, "סבתא, אני אוהבת אותך ואני מתגעגעת אלייך", ואימא שלה, כלתי, אמרה לה: "את לא יכולה להתגעגע אליה, כי סבתא פה", ובעיניי מצא חן מאוד השילוב הזה שהיא מתגעגעת אליי בעודי כאן. כי יש לעצור ולחשוב מה זאת בכלל האמנות – לא רק כתיבה, גם ציור. אמנות זה לעצור לרגע מההסתכלות האוטומטית שלנו בכל דבר. הרגע שבו אנחנו מסתכלים מחוץ למסגרת. התמונה הזאת. יש אפשרות כזו; היצירה יכולה להוציא אותנו מהאוטומטיזציה של השפה אל נקודת מבט אחרת, לא רגילה, ובגלל זה הנכדה שלי זה דבר הדומה להנאה מיצירת אמנות. זו עצירה משטף החיים. אמנות זה הדברים החריגים של השפה, כשמשבשים לנו אותה. אנחנו רגילים לדבר, אבל ברגע שעושים איתה משהו אחר, היא פתח. ויזלטיר אמר פעם שהוא רוצה שהשירים שלו ישמשו לדברים אחרים. זה פתח היציאה שלנו. שפת השירה היא פתח.

 

סיבוב

חשוב לי שיהיה בכתיבה שלי משהו בועט, מעורר, משהו מחאתי, גם בכתיבה הרגילה. אני אוהבת הטחות. יש בזה עצמאות ומרד, וזה מתחבר לי עם מינה שטייניץ. אני אוהבת לערבב פרוזה ושירה. עברית ואנגלית. את הפרוזה אני אוהבת יותר פואטית, ואת השירה יותר פרוזאית. לגינסברג ובוקובסקי למשל יש שירים מאד פרוזאיים. במשך השנים התחזק פשוט החלק המשוחרר של הכתיבה, שאומר הכול. בכתיבה עצמה התפתחה בתוכי עם הזמן עורכת פנימית, שיודעת לסדר את זה בצורה שתוציא את המליצות. קיים החלק הזה של העורכת, ובעיקר הקטע המוחק. אני תמיד רואה את ההישג שלי בדאגה למחוק, ואז את נשארת עם דבר יותר מלוטש. כואב הלב וקשה להיפרד, אבל זה ממש מיטיב עם היצירה. היום הסינון הוא יותר בשלב של היציאה – הוא נעשה במוח.

מקוממות אותי מליצות או כתיבה שטוחה שאין בה יסוד מטלטל, כמו הדגים ששוחים כולם יחד בזרם – יש הרבה גרפומניה בתחום הזה של השירה. " במיוחד מקוממת אותי מכבסת המילים. הרבה פעמים אני רוצה להביא לשינוי בעצם אזכורה של מילה. למשל, המילה "משוגע". אסור לומר את המילה "משוגע", כי היא פוגעת, אז משתמשים במילים מכובסות כמו "חולה נפש", "חולה רוח", "מתמודד" ועוד. אבל יחס החברה לאנשים הללו לא השתנה. למשל, הם לא יכולים לדבר בחופשיות על מחלתם "

במיוחד מקוממת אותי מכבסת המילים. הרבה פעמים אני רוצה להביא לשינוי בעצם אזכורה של מילה. למשל, המילה "משוגע". אסור לומר את המילה "משוגע", כי היא פוגעת, אז משתמשים במילים מכובסות כמו "חולה נפש", "חולה רוח", "מתמודד" ועוד. אבל יחס החברה לאנשים הללו לא השתנה. למשל, הם לא יכולים לדבר בחופשיות על מחלתם. אז אני אומר בכוונה "משוגע" כדי לעורר חשיבה. אסור לנקוט מה שאינו פוליטיקלי-קורקט, או לנקוב בשמות של מחלות או של מקצועות. איך "שמש" ו"שרת" למשל הפכו ל"מנהל תחזוקה"? העבודות לא השתנו – הן אותן עבודות. היחס אותו יחס מזלזל. אבל יש מכבסת מילים כדי להקל. ויש כל מיני דמגוגים שיודעים לסובב לגמרי את המילים, כמו בספר "1984". הם יודעים להגיד שמלחמה זה שלום. לי היה קשה למשל לומר בהתחלה סרטן. חליתי בסרטן והתמודדתי עם סרטן, ובכל זאת, זו מילה שהיה לי קשה להוציא בהתחלה. וצריך לומר אותה.

 

בוקר טוב לשד שמאל

 

בֹּקֶר טוֹב לַגִּדּוּל בְּשַׁד שְׂמֹאל.

הַגִּדּוּל בְּשַׁד שְׂמֹאל יִקְמֹל.

מָה עוֹד מִתְחָרֵז? הַכֹּל.

יֵעָלֵם הַכֹּל. בְּגָדוֹל. יִבֹּל.

אוּלַי אִם אֹמַר זֹאת הַרְבֵּה זֶה יֶחֱרַב,

זֶה יִיבַשׁ, זֶה יִתְכַּוֵּץ, זֶה יִתְנַוֵּן,

הָרוֹפְאִים לֹא יִמְצְאוּ אוֹתוֹ, אֲפִלּוּ לֹא

בְּרֶנְטְגֶן. לֹא יִתְגַּלֶּה בְּאוּלְטְרַאסָאוּנְד,

לֹא בְּמֶמוֹ. יְחַפְּשׂוּ אוֹתוֹ בְּצִלּוּמִים

רְחוֹקִים. וְהוּא יִהְיֶה נֹכַח רַק בַּהֶעְתֵּקִים

הַיְּשָׁנִים. יַצְהִיב כְּמוֹ תְּמוּנָה אַחֲרֵי שָׁנִים.

 

מתוך הספר "איפה פגשת את הסרטן", כרמל, 2006

 

דורית ויסמן. משוררת, מתרגמת, יוצרת סרטים. כלת פרס אקו"ם – 2005, פרס עמיחי – 2003, ופרס טשרניחובסקי – 1998. הוציאה עד כה שמונה ספרי שירה, ובהם "הימים שביקרתי בבית המשוגעים" (1999, ספריית פועלים) ו"לרקוד אתך צ'ארדאש" – שירי פרידה מֵאֵם (2005, אבן חושן). באחרונה ערכה אנתולוגיה של שירת מחאה חברתית-נשית "מלכה עירומה". ב-2011 יצרה את הסרט "שירה בע"מ", המתעד את תולדות קבוצת המשוררים "כתובת", שעמה נמנתה. 

 

 

 

 

Model.Data.ShopItem : 0 6