המשורר האלקטרוני

אם אתה רוצה שאני אדביק אותך בחיידק או אם אני רוצה

שתידבק אלי חיידקים מה שבטוח שנינו

נהינו חולים מאד.

 

הרוח הגדולה נשבה צפונה וטיפות תודעה התאדו בחלל כמו

אסיד, ואנחנו הלכנו ברחובות תלאביב הפרועה מבכי וליקקנו מהאוויר הקר

גלידה. באתר בנייה מחורע אתה השתנת, לי זלגשם במורד הגרביונים,

הלפטופ שלי התחשמל, חוטיחשמל הזיעו,

 

צחקתי כמו משוגעת כשהבנתי שאיבדתי את כל המילים. עמדנו

סביב הזיקוק בתיק שלי, אידאות התפרקו לקפיצים ופתילים,

והעיניים שלך רעדו כמו פרחי אנרכיה כחולים.

כנראה שרציתי לשכב איתך אבל היית מוקסם מדיי


פרתום. המוח שלי עובד אחרת, אני מרגישה את זה (צילום: מוטי קיקיון)

 

אז נבהלתי. אחרכך ישבנו אישונים סומרים מול אישונים סומרים

ועשינו הורדת ידיים של משוררים. ידעתי מייד שנהיה חברים. ריח

בזיליקום חריף רענן של אחרי הגשם עמד בנחיריים, אהבתי

איך שהבטת בי – בגנבה, בפליאה, בג'ננה, בריכוז נטול

 

מצמוצים, מורח על הפיצה שכבות נדיבות של פסטו ומדבר

על פחדמוות בביסים גדולים, ואני עונה בביסים גדולים 

של הזדהות והחשך יורד על עורפינו עוד ועוד. מה הפלא

שנהינו חולים מאד. 

 

כנראה שרצית לשכב איתי באותו הלילה אבל הייתי מקסימה

מדיי אז נבהלת. עליתי לפיפי אצלך, דגלי תפילה טיבטיים

התנופפו בחלון, אור הירח חדר דרכם צבעוני וחיוור והאותיות

על הבד התנוצצו כמו נמשים. ישבתי על האסלה שלך וקראתי

 

יואל הופמן ושירי פנינה קטנים שכתבת על ניירות גלגול ובירכתי

על דבוש ועל כיכרבין, על הצ'יפס הלוהט, על בריכת הנוי

האקולוגית, על אנפות הלילה, על הארץ ועל היכרותנו. אחרי שניגבתי

ברחתי מהר ושתיתי כוס יין אדום על ספסל עד עומק הבקר.

 

אחרכך שלחת לי שיר על שני נרקיסים הוזים בעיר מתאבכת -

הוא פותח לה את המשפט והיא גומרת עליו חרוזים - נרפסת

כמו אזדרכת, אחרכך הרהבתי תעוזה ועניתי מה אתה תופס

תחת בעלות יא שמגג משמוגג? אחרכך אחרכך אחרכך העפנו

 

את הגג והחזקנו ידיים, חבשנו צמד כתרי זוהר ורוח והראנו

זה לזה את הדרך, את הדרך הטובה, ושרנו היי אחים בואו למטה

היי אחיות בואו למטה, נלך לשם, שם למטה, למטה בנהר

להתפלל שרנו, עד שנהינו חולים מאד.

 

אחי, לפעמים נדמה לי שהמצאנו את החיידק בקדחת ליבנו רק כדי שנוכל

להידבק זה לזה ולא להרפות כשאנחנו מחפשים את הדרך למטה מתפללים

ביחד אל עבר הנהר.

 

גדלתי בפרבר של רמת אביב. אמנם תל אביב היתה קרובה, אבל גדלנו בסביבה "מגוננת", מלשון גינות. היינו יושבים בגינות של רמת אביב ומדברים על החיים ועל אלוהים ועל מה אתה רוצה לעשות כשתהיה. בצבא ויתרתי על גל"צ כדי לא להישאר בבועה הזאת. ידעתי שאחזור לאותה זירה מצומצמת, וחסרו לי אופק, פרספקטיבה, מגע עם העולם והחברה הישראלית, עם כל מיני טיפוסים. אחרי שאתה גדל כמו עציץ בונסאי בחממה מוגבלת ועוטפת, יש כמיהה להרחיב את הגבולות – לפרוץ. 

 

שירתי באור עקיבא כמורה חיילת, ושם קרתה לי חוויית הזיקית האופיינית – דיברתי עם נערות ונערים, ופתאום היתה מין אינטגרציה של הזהות שלי מחדש - כיול של הזהות. לא שברמת אביב יש כזו מודעות לשונית מופלגת, אבל היתה לי מין קנאות לשפה ורצון לגונן עליה. דיברתי עם נערים ובאופן מודע-לא-מודע הנמכתי את השפה כדי לדבר בלשונם, ואז הייתי מרגישה שזה דבק בי, ופתחתי מילון, כדי לא להצטמצם. כל הזמן הסתובבתי עם מילון. " לפעמים אני מרגישה שאמני מיצג ופרפורמנס ותיאטרון וקולנוע, שבאים מתחומים אחרים ואין להם תפיסה נוקשה ביחס לשיר הלירי המזוקק, מבינים את המעשה שלי יותר "

 

"תקופת הצבא היתה בכלל התקופה שבה קראתי הכי הרבה בחיי. היו לי ספרי כיס במדי ב'. גיליתי את חדוות המילים. בדיעבד, אני חושבת שהיה לי חשוב לשמור על השפה חיה בתוכי. פיתחתי רצון להפעיל אותה – הייתי לומדת טקסט חדש או מזהה מילים, למשל "סחלה" – מין דברים ארצישראליים כאלה. ניכסתי אותם והפעלתי אותם. ומנגד, היו מילים כמו "חיווריין", "טרוט”. זה היה מלווה באיזו חרדה, שהלשון לא תברח לי, שלא אשכח את השפה, שלא תישבר בפה. היום אני הרבה יותר בטוחה בכוחות היצירה. לפעמים נשבר לך הדיבור, אבל הוא חוזר. 

 

התחלתי את המסלול שלי בכתיבה מוזיקלית בבית הספר רימון. בו בזמן הייתי בכיתת שירה של הליקון אצל אמיר אור. הציפייה ברימון היתה שאתמסר למוזיקה, וכל הזמן ברחתי לכתיבה. פתאום הסדנה בהליקון נהיתה לאבן השואבת של החיים שלי. איכשהו, כל הזמן מצאתי את עצמי כותבת. ואז, כשהחלטתי באופן סופי ללכת על הכתיבה וערקתי למסלול הכתיבה של אוניברסיטת תל אביב, חשבתי שעכשיו אני הופכת לעכבר מעבדה - כל הזמן אשב מאחורי הלפ-טופ ואתקתק. חשבתי שזה תחום הרבה פחות מתקשר עם העולם. 

Untitled

 

"בהופעה יש חיבור עם בני אדם, ובכתיבה יש כביכול משהו יותר נרקיסיסטי. המעבר מפרפורמרית שטורפת במות ומתקשרת עם הקהל לכותבת היה בשבילי מעבר לאדם הספון בדל"ת אמותיו וטוחן עוגיות שוקולד-צ'יפס. מילדות, שבה מעלים אותך על השולחן בסלון ומצפים שתשירי ומוחאים לך כפיים ויש ציפיות וצורך גדול להוכיח את עצמך, אל מרחב חופשי. אבל פתאום, דווקא במרחב החופשי, צריך להיבנות. אולי בגלל זה הדבר שהכי מעניין אותי בשירה ובכתיבה בכלל זה עירוב משלבים. רגישות לשונית גבוהה ככל שאני יכולה להבלעה של משלבים וקולות. מה שבחטין מדבר עליו כשהוא כותב על הפוליפוניה של הרומן.

 

אני רוצה להוכיח שגם בשירה גדולה אפשר להבליע כל מיני ז'רגונים וניואנסים ווריאנטים של דיבור. שירה היא דבר הרבה יותר נזיל וחופשי בעיניי מההגדרות. לכן חשובים לי גם ההופעה והדיבור. מתייגים את הפואטיקה שלי כפואטיקה של שפע וגודש. אני מזוהה עם פרץ גדול של שפה ומוזיקה גדולה ורחבה של שפה. צריך להבין שהפתוס והדרמה הם ביטוי למתח גדול שהייתי נתונה בו. היו לזה הרבה תגובות – מריתמוס הרחבות של אצ"ג ואלן גנסברג ועד "זה לא שירה; זה ספוקן וורד". " המוזיקה המודרניסטית המצונפת לא תמיד רלוונטית – זו לא המוזיקה של העולם שלי. לא נולדתי בתוך עולם אבוד ומיוסר שמבקש לבטא את מה שאינו בר ביטוי – נולדתי לתרבות אמריקנה שבעה "

 

"בסדנאות היו לי חברות וחברים שתמיד רצו לערוך אותי. כאילו משהו לא הובן בפואטיקה עצמה. מבחינתי, לעלות על במה, זה לא רק ספוקן וורד – השירים הם הדבר והם מרכז הכובד. זה הציר שסביבו אני חגה, ואת זה אני רוצה לתווך, אבל זה לא רק לבוא ולקרוא את השירים וללכת. יש פה עניין של סלקציה וקומבינציה. אני בוחרת את השירים, יש חשיבות לסדר ולהדרגתיות, ואני מדברת ביניהם. אני מבנה איזה מהלך. השירה נהפכת לסוג של חוויה וניסיון, ואני לא מבחינה בין זה ובין הכתיבה עצמה – כי הכתיבה היא גם סוג של המהלך הזה, ולכן הגודש והעודפות שאנשים רצו לנקות החוצה ולהדוף הם חלק מהשיר, כי שיר הוא החיפוש במילים – אני מחפשת במילים, מנסה להבין את עצמי ואת העולם דרך השפה ובאמצעות השפה תוך כדי דיבור. חברה אמרה לי לא מזמן "כמה הבלבול שלך רהוט”. הבלבול שלי כל כך רהוט שזה מבלבל. אני מתבלבלת תוך כדי דיבור. הכאוס גם ממולל אצלי, והכתיבה היא תיעוד של זה וגם האופן שבו זה עובר טרנספורמציה לשיר. מבחינתי, זה החלק המשמעותי והחי והרוטט בשיר – המהלך.

 

בפרפורמנס זה גם החוויה – איך אתה לוכד אותה. לקחת שירים שנהפכו לגלדים של חוויה, לאובייקטים סטטיים שקפאו ברגע שהיו מוגמרים ומובנים ולפעור אותם שוב. כי הנה אני קוראת את השיר אחרת והנה אני מצמידה לו דיבור בהקשר אחר ושיר אחר ומחברת לו מנגינה אחרת וקוראת באינטונציה אחרת. בכל פעם הניסיון שונה, וזה משהו שמעניין אותי וזה מה שלפעמים מחמיצים. לפעמים אני מרגישה שאמני מיצג ופרפורמנס ותיאטרון וקולנוע, שבאים מתחומים אחרים ואין להם תפיסה נוקשה ביחס לשיר הלירי המזוקק, מבינים את המעשה שלי יותר. 

 

"למשוררים זה יותר קשה – יש להם איזה אידיאל. אני אוהבת שירה לירית ומאוד קשורה למסורת. ינקתי רחל ולאה גולדברג וולך ואבידן וויזלטיר וזך ושבתאי ולסקלי וישורון ואני מתכתבת ומדברת איתם כל הזמן, אבל לצד זה, אני מרגישה שמשהו במודל הסגור והמסוגנן שמכסה טפח ומגלה טפחיים, שמתעסק בהסתרה, בגילוי וכיסוי בלשון, שייך למסורות מודרניסטית. הניסיון לדבר מתוך השבר, מתוך פוסט מלחמת העולם השנייה, מתוך הפירוק ודור המדינה – כל זה רלוונטי פחות לבני הדור שלי. זה לא הקול שלנו. 

Untitled

 

"דורי מנור אומר ששירה חייבת מוזיקה כדי לחיות, ואני מסכימה, אבל כדי לחיות, על המוזיקה להישאר רעננה ואקטיבית. המוזיקה המודרניסטית המצונפת והלירית היא לא תמיד רלוונטית – זו לא המוזיקה של העולם שלי. לא נולדתי בתוך עולם אבוד ומיוסר שמבקש לבטא את מה שאינו בר ביטוי – נולדתי באמצע שנות ה-80, בארץ ישראל המבוססת, בתרבות אמריקנה שבעה, מוצפת, בעידן הקדמה, בתחושה שהטכנולוגיה היא חוד החנית של האדם, וזה עוד משהו שבספרות העברית ובשירה בפרט לא מצאו איך לבטא אותו. אני מנסה לרתום את החיבור שלי למסורת השירה העברית, לאיזושהי מוזיקה חדשה שהיא יותר רלוונטית, והספוקן וורד, שהוא מיקס גריל של מדיומים, מבטא את זה. אם קשר גורדי – אז אני באה עם חרב להגיד את מה שהכי חשוב לי לבטא ולעשות את זה בצורה הכי נהירה וצלולה ובהירה – לפרצוף. להביא את כל הקונפליקטים לקיצון – לזרוק את כל הכדורים לאוויר ולתפוס אותם – ללכת עד הסוף. זה סוג אחר של דיבור, זה להצעיד את השירה קדימה כדי שתהיה בהלימה מטא-לשונית עם רוח הזמן, עם מה שקורה, עם איך שאנחנו חושבים ומדברים ומבינים את העולם, עם הנוירוזה של העולם הווירטואלי. המוח שלי עובד אחרת, אני מרגישה את זה.