הקול הכבול

עמדתי בעירי. בעירי שלי. עיר ללא קישוטים ארכיטקטוניים, ראי שקערורי של עצמי ושל כל אוהביי. אין שדות ברקע. אין הרים סביב לה. יש ים נמוך, המשנה צבעיו כל העת. עצים לא גבוהים מטילים צלליהם בשעות לא קבועות. במקומות לא מסומנים. שעת צהרים מוקדמת הפגינה חום כבד. נעים היה לי שהחום הולך וכבד. מחכה הייתי לעוד מישהו. זכרתי שהייתי מחכה. שמקומי היה מסומן מראש. ידעתי זאת, הנה כי כן, יש ואנשים יודעים דברים לבטח. אלא שלא הייתי בטוחה אם אמנם יבוא האיש, ושוב, דבר אינו בטוח, בעצם. מעולם אין אנו בטוחים אם יבואו האחרים. כך שיננתי לעצמי. החום אכן גבר והלך. במקומות שונים נשתנו זוויות הצל, בהתאם. יש כל כך הרבה מקומות יפים עם נופי אדירים מופלאים ואני סתם כאן, מחכה לאיזה צלם.

 

האיש שעמד לבוא היה אמור לצלם אותי ולראיין אותי.
לפתע התעודדתי. אולי בגלל תנועת העוברים והשבים שחלפו על פניי כחוט של צבעונין. המקום שלי מסומן ועוד איך. וכן גם השעה. האיש ההוא זקוק לי. אני לא ביקשתי דבר ולא סימנתי דבר. הוא יזם הכל. רווח לי פתאום.

 

אני רוצה לצלם אותך, אמר האיש שלפתע הגיע. עמדי בריחוק מה. עמדתי בריחוק מה. קליק קלק. הוא צילם. ילדים? שניים. מה את חשה כבתו של אדם כה מפורסם שנסתלק פתאום?
מה?

אני מדליקה סיגריה. המקום הוא בית קפה. מאוורר מזמזם חרש.
קפה הפוך בבקשה.
אני עצובה, ניסתי לחייך.
הצלם-המראיין היה נבוך מאד.
עצובה?
לאחר דממה אמרתי כן.
הוא הביט בי מבוהל.

לא קיימתי אף אחת מציפיותיו. ישבתי נכחו כפותה וכפויה. כפותה בסלילי העשן שהעליתי. כפויה להוציא מילים מפי. מילים שאינן בי. לא בקול. לא עכשיו.
אני רק עצובה, אמרתי שוב. וקמתי ללכת.
הראיון לא נדפס בעיתון. רק התמונה הוחזרה לי, בצירוף חשבון.
תמונת אישה צעירה. שחורת שיער ומפוספסת חולצה. עומדת במקום מסומן. בין זוויות הצל השונות. פניה עצובים מאד.

 

תרצה אתר, מתוך: "פתאום כבו כל האורות" – פרקי פרוזה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010

המשוררת, סופרת הילדים והמתרגמת תרצה אתר נפטרה ב-1977. היא חיתה 36 שנה. היא חיתה כאמן יוצר וכבתם של המשורר נתן אלתרמן ושחקנית התיאטרון רחל מרקוס. במקרה של אתר, לא ניתן היה להפריד בין הכינון האמנותי האוטונומי שלה לבין הייחוס המשפחתי, שחתר כנגד האוטונומיות הזו והטיל עליה תמיד צל כבד.

 

אלא שלא רק צל – גם אור. אם לומר אחרת: כדרכה של מורכבות, הצל הוא גם זה שהאיר לה דרך של יצירה. הצורך העמוק של אתר לחסות בצל, כמו גם להשתחרר ממנו, הוא אחד המפתחות להבנת דמותה המורכבת, הטראגית, היפה, החשופה, התועה, הכואבת כל כך. אותם שראו בה אפיגון של אלתרמן, ותו לא, טעו לראות כמה המקום הזה שעמדה בו הוא ייחודי כל כך, וכפועל יוצא של זה – כמה השירה שהיא יצרה ייחודית כל כך, דווקא כמי שניזונה מהלחם והמים של אביה, ניזונה מהם, כן, אבל בדרך אל קולה שלה.

• " אני מדליקה סיגריה. המקום הוא בית קפה. מאוורר מזמזם חרש. קפה הפוך בבקשה. אני עצובה, ניסתי לחייך. הצלם-המראיין היה נבוך מאד. עצובה? "

יופייה של אתר, כמשוררת, הוא אותו "קול-בדרך-אל", לכאורה מוכר, לכאורה ידוע, כי אלתרמן נשמע בעדו, אבל כזה שלא חדל ללכת אל מקום אחר, שטרם נכתב, והדרך אליו נכתבת כל הזמן. מי שחיפש בשירתה של אתר הפניית עורף דחופה לשירת אביה – לא מצא אותה. מי שעמד רגע, והקשיב, מצא בשירתה לא מהפכה פורצת דרך, או צעקה גדולה, אלא קול שקט, כאוב, של ילדה אבלה, בחייו של אביה ובמותו, שבאופן אבסורדי לכאורה, ומורכב מאין כמותו בעצם, תר אחריו כל הזמן כדי לצאת אל עצמו. הכינון העצמי של אתר, הוא הכרה כואבת, חוזרת ונשנית, באב, ולא התנכרות לו. יותר מכך: הכינון העצמי של אתר הוא נשיאת האב על גבה שלה, קרי מצב של סתירה מתמדת.

 

החיים רצופי שגיאות

אתר היתה רגישה מכדי להתנכר וחכמה מכד לבוז ומפוכחת מכדי להאמין להפרדה המוחלטת. העמדה הלירית שלה היא מענה עמוק, חכם ומרתק מאין כמותו לאותה אינטואיציה חריפה של הבלתי-הפרד שהיתה גם אצל אלתרמן בכותבו למשל את "שיר לאשת נעורים" בתוך "שמחת עניים":

לא הכל הבלים בתי
לא הכל הבלים והבל
גם לכסף הפרתי בריתי
גם זריתי ימי להבל.
רק אחרייך הלכתי בתי
כצוואר אחרי החבל.

 

הדימוי הזה, של צוואר אחרי החבל, מהותי לאלתרמן כמו לאתר. הקול האוטונומי ביותר של אתר הוא הקול הכבול. תה, בעבור יותר מ-30 שנה מאז מותה, רואים אור פרקי פרוזה שכתבה, בעריכתה של ד"ר שירה סתיו. בספר הזה מכונסים לראשונה טקסטים שהם ספק סיפורים בדיוניים-ספק פרקי זיכרון ויומן, שנכתבו בעיקר בעשור האחרון לחייה, והם יפים להפליא. ניתנת כאן הזדמנות נפשית, לא רכילותית בשום אופן, להביט בעיניה של אתר, שבשירתה נדמה שהן צוללות מטה, וכאן הן פקוחות לפנים. והן רואות דברים מקוריים מאין כמותם, וקולן-לשונן צורף בד בבד שירה ופיכחון פרוזאי חמור. אבל הדבר המכמיר לב ביותר והמרגש ביותר בפרקים הללו הוא האופן שבו המורכבות הזו בוראת ארץ שלמה.

 

בהמשך למגמות שבשירתה מייצרת אתר גם כאן סיטואציות שקטות מאד, יומיומיות בעיקר, שקשורות בחייה, ובכולן יש "שגיאה" – כאן שכחה מפתח; כאן השאירה את בתה אצל מטפלת מפוקפקת והלכה לצפות בסרט, והיא חרדה לה; כאן נטלה מחבר "כדור מסייע", ושגתה לכן באימפרוביזציה שעשתה בשיעור התיאטרון המעשי; וכאן, בטקסט שהובא לעיל, "שגתה בראיון".

 

החיים, אומרת אתר, רצופי שגיאות, השגיאה היא המקום שבו נחשף התפר – החיים ניכרים ונראים דרכה. תחושת העצב החשוף המתעוררת מתוך הקריאה קשורה בחשיפה החוזרת ונשנית של התפר, כרקמת חיים שלא ניתן אלא לראות אותה, ומנגד – החשיפה היא גם זו שהופכת את החיים ליקרים כל כך ולמועדים כל כך לפורענות.

מה מקור השגיאה בטקסט "תמונה"? מדוע, כאשר אתר משיבה לצלם שהיא עצובה על מותו של אדם כה מפורסם, שנסתלק פתאום, והוא אביה, היא שוגה? מהי ה"תמונה" בסיפור הזה? זו ששרטטה אתר ביד אמן או תמונתו של הצלם-אמן, של אותה אישה צעירה, שחורת שיער, שפניה עצובים מאד? ומה היחסים בין שתי התמונות הללו? מטאפוריים? סותרים?

 

אותן שאלות ממש, הנפתחות ונפתחות, ניתן להחיל גם על יחסיהם של אלתרמן-אתר בסיפור הקצר והמאיר הזה. הנה עומדת אתר, במקום מסומן, בין זוויות הצל השונות. זהו מקומה המתמיד, הקבוע, אבל כמה עוצמה לירית מקורית היא פוערת מתוכו. כמה היא רואה  משם. כמו אדם המביא יד פרושת אצבעות אל פניו, הוא מוסתר באצבעות, אבל רואה מבעד לחרכים – ככה אתר. אם שירתו של אלתרמן היא שירת ההלך המתמיד, הסהרורי, הנע ונד בין הסתירות ובתוכן, כתיבתה של אתר, מסתבר, גם מתוך פרקי הפרוזה הללו, היא כתיבתו של מי שעצר, שעומד עמידה מתמדת, טראגית, נוכח האימה הקיומית.

 

בסיפור "נהר ושוטר", שבו אובדים לה המפתחות, היא יושבת למדרגות הבניין ומחכה לבעלה שישוב כדי שתוכל להיכנס. מחד ישנה השוערת המרשעת, שלא תפתח לה בשום אופן – זה החוק, מנגד סובב השוטר הטוב, שיעזור לה להעביר את הלילה, עד ישוב בעלה. נהר ההדסון שט לפניה, כמו המראות הנדים לעיניה בין מציאות לחלימה, כמו שעת היום החותרת מלילה אל שחר. בסופו של דבר שב בעלה – היא נכנסת הביתה, אבל אנו זוכרים כל העת את מה שאתר אומרת בין השורות ולעיתים במפורש – שהבית הזה הוא לא בית ממש, משום שהוודאות לגביו חולפת כל הזמן. וזה הבית שלה, זה הדבר הקרוב ביותר לבית, ולקול: כפויה להוציא מילים מפי. מילים שאינן בי. לא בקול. לא עכשיו. אבל כל הזמן הפה מלא מילים, הקול בוקע בכל זאת. והוא מלא יופי, והוא מלא חום, ויש באפשרותו להחזיק אותה שמה, במקום שהיא עומדת, אותו נצח מכמיר של רגע אחד נוסף. לפחות עד הרגע הבא.

 

Model.Data.ShopItem : 0 6