האנטומיה של הכתיבה

לשונות

social
facebook whatsup email tweeter
עינת יקיר //
25.3.14
לשונות
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
האנטומיה של הכתיבה
המשורר שחר מריו מרדכי מאמין שהאדם, יותר משהוא בשר ודם או מים, הוא בעיקר לשון

האם אפשר לחיות מכּתיבה?

 

אֵלֵךְ לְעוֹלָמִי כְּשֶׁאֵלֵךְ לְעוֹלָמִי.

אֲנָשִׁים הוֹלְכִים לְעוֹלָמָם כָּל חַיֵּיהֶם.

הֵם לֹא מְבִינִים מָה אֲנִי עוֹשֶׂה בַּחַיִּים,

וּמִתְקַשִּׁים לְהָבִין מָה הַחַיִּים עוֹשִׂים בָּהֶם.

shkhr_-mryv_mrdky_tsylvm_mvty_qyqyvn
השפה כופה עלינו השקפת עולם. שחר מריו מרדכי (צילום: מוטי קיקיון)

 

הים האחרון

נדמה לי שהאדם – יותר משהוא בשר ודם או מים – הוא בעיקר לשון, כלומר, בנוי ממאורעות לשוניים, כך שהשקפת העולם שלנו נגזרת מהשפה או שהשפה כופה עלינו השקפת עולם. בעברית זה בולט מאוד מבחינת הקשר בין שפה למרחב. נהר הירדן נקרא כך, כנראה, משום שהנהר יורד מהכנרת לים המלח. ואין צורך להסביר מדוע ים המלח נקרא כך. ישראל היא פועל יוצא של "שרית עם האל" (הימצאות עם האל), מצרים פירושה שני מצרים – גם גיאוגרפית וגם נפשית - שהרי ארץ מצרים היתה ארץ גזירה לעבריים. לבנון נקראת כך, כנראה, משום שבמרחק נשקפו פסגות לבנות; וסביר שהשם סוריה נגזר מאשור. בקונטקסט הזה – של מרחב ושפה –אני נזכר בשמחת תורה, מועד שבו גיליתי למה הים התיכון נקרא כך ומה השם שנתנו לו העבריים.

על פי המסורת היהודית, ב-21 בתשרי (כ"א בתשרי, הושענא רבה) ניתנת לנו הזדמנות נוספת לכפר על מעשינו ולפתוח דף חדש (אף שיום הכיפורים נחתם). וכל כך למה? כי היהדות סופרת עשרה דורות מאדם עד נח, ועשרה דורות נוספים מנח עד אברהם. אברהם, בן הדור ה-21, הנחיל לעולם את האמונה באל אחד. אז בכ"ב בתשרי מסיימים את קריאת חמשת חומשי תורה. מאז היותי ילד קטן אני אוהב את השמחה הזאת ונזכר איך סבא, עליו השלום, פקח את עיניי להִלכות טרמינולוגיה ולקשר שבין מרחב לשפה כשבֵּאר לי ביטוי שמופיע בפרק החותם את התורה. זהו פרק ל"ד בספר דברים. בפתחו של הפרק החותם נכתב שמשה עלה לפסגת הר נבו והשקיף על כל הארץ מהגלעד ודן דרך ארץ יהודה והנגב עד הים האחרון. "הים האחרון" (שבספר יהושע נקרא גם "הים הגדול") הוא, בעצם, "הים התיכון".

הצירוף "הים התיכון" (או "הים שלנו") נוצר, נדמה לי, בימי האימפריה הרומית, שחלשה על שטחים באפריקה, אירופה ואסיה, וכך הקיפה את הים התיכון. אבל בימי משה לא נשאו עיניים אל ארץ ישראל מאירופה, שהעניקה לים את תיכונו של עולמה, אלא מֵהר נבו, שממנו נשקפה הכנרת ונשקף ים המלח ו"הים האחרון", שהוא "הים הגדול" (וכיום: הים התיכון). זה זיכרון יפה שאני נושא איתי משמחת תורה של ילדותי בקרית ביאליק. 

  • " הכול תלוי בביטוי. אין לי יחס מיוחד למילים כמו "גזוזטרה" או "פוזמקאות", למשל, וזה לא ידיר שינה מעיניי אם לא נשתמש בהן יותר. ואנחנו לא. אבל יש מילים שצלילן שובה לב, ויש ביטויים "מיושנים" שאני מאוהב בהם ולא יכול לוותר עליהם. הדוגמה הכי טובה שעולה במחשבתי כעת היא הביטוי "ערשי אמסה", מספר תהלים פרק ו', פסוק ז'. על פי האמונה היהודית זה ביטוי שהשתמש בו דוד המלך בצרתו "

 

אתה שואל

 

לְמַעַן הָאֱמֶת

הַתְּשׁוּבָה הִיא לֹא.

תָּמִיד אֶפְשָׁר לְחַפֵּשׂ אֶת הַסּבּוֹת לְכָךְ בַּיַּלְדוּת.

שָׁם הַכֹּל מַתְחִיל.

אֲבָל מָה זֶה יוֹעִיל

הַחַלּוֹנוֹת הָיוּ גְּבוֹהִים,

אֲבָל הַאִם נִשְׁקַף מֵהֶם דְּבַר-מָה שֶׁנִּזְקַקְתִּי לוֹ?

אֱלֹהִים

גַּם עַכְשָׁו אֲנַחְנוּ תְּלוּיִים

בֵּין שָׁמַיִם לָאָרֶץ.

נְסִיקָה וּנְסִיגָה הֵן מִלִּים מַצְחִיקוֹת.

אֲבָל סְמֹךְ עָלַי, אֶפְשָׁר לִדְרֹךְ בַּמָּקוֹם וַעֲדַיִן לִצְנֹחַ

 

 

אַל תִּתְנַצֵּל עַל הַשְּׁתִיקָה  (תרגיש בנוח)

לָאַחֲרוֹנָה אֲנִי אוֹהֵב לִמְהול בַּתֵּה אַלְכּוֹהוֹל.

אוֹ! הִנֵּה לְךָ – זֶה אֹשֶׁר גָּדוֹל.

אָז אֵיפֹה הָיִינוּ? אָה...כֵּן. מִלִּים מַצְחִיקוֹת.

כְּבָר הַרְבֵּה זְמַן אֵינִי נִתְקָף דַּחַף לִבְכּוֹת.

אַתָּה יוֹדֵעַ מָה? אוּלַי הַתְּשׁוּבָה הִיא כֵּן אַחֲרֵי הַכֹּל.          

 

ערשי אמסה


אני חושב על תקרית משעשעת שאירעה לי בשיחה עם תלמיד שלי מכיתה ח'. בתחילת שנת הלימודים הנוכחית הוריו עקרו ליישוב אמיד (באופן יחסי) מעיר שמבחינה סוציו-אקונומית נתפסת כחלשה (ובעצם: מוחלשת; ושוב מוכיחה כאן הטרמינולוגיה כיצד אנחנו משקיפים על העולם מתוך מאורעות לשוניים). הוא היה בתחילה נטע זר בכיתתו מכל בחינה, ומעל לכול – בתקשורת הלשונית שלו, במשלב הלשוני. יום אחד, במהלך שיעור עברית (שפעם קראו לו: לשון או דקדוק, והיום: שפה), הבחנתי שהוא לא משתף פעולה עם המטלה שהתלמידים התבקשו לעשות. ניגשתי אליו ושאלתי מדוע הוא לא עסוק בכתיבה (כמו שאר התלמידים), והוא השיב שאין לו כוח עכשיו. אמרתי לו שאני מבין שהוא מתגעגע לחברים שנשארו מאחור ושזה קשה כשקורעים אותך ממקום אחד למשנהו. הוא הסתכל עליי ואמר: "מי יקרע אותי, מי?".


הכול תלוי בביטוי. אין לי יחס מיוחד למילים כמו "גזוזטרה" או "פוזמקאות", למשל, וזה לא ידיר שינה מעיניי אם לא נשתמש בהן יותר. ואנחנו לא. אבל יש מילים שצלילן שובה לב, ויש ביטויים "מיושנים" שאני מאוהב בהם ולא יכול לוותר עליהם. הדוגמה הכי טובה שעולה במחשבתי כעת היא הביטוי "ערשי אמסה", מספר תהלים פרק ו', פסוק ז'. על פי האמונה היהודית, זה ביטוי שהשתמש בו דוד המלך בצרתו. הוא פונה לקב"ה בתחינה שיחלץ אותו ממצוקתו ואומר: "אַשְׂחֶה בכל לילה מיטתי, בדמעתי עַרְשִׂי אַמְסֶה". כלומר: בכל לילה זולגות דמעותיי עד שמיטתי כמו-שוחה בהן, ואני ממיס את מיטתי. זה לא אֶשחה כמו אֶראה – בסגול, אלא אַשחה בפתח. כמו אַראה. וכך גם אַמסה. אני כל כך אוהב את הביטוי הזה – "ערשי אמסה".



על אף תוכנו המר, המילים מתגלגלות על הלשון כמו ממתק. זה ביטוי כל כך עוצמתי הן בתוכנו והן בצלילו, וזה דווקא ידיר שינה מעיניי אם העברית המתחדשת, העדכנית, תשלח אותו בלי הנד עפעף לתהום הנשייה. לכן, זה היה לי טבעי מאוד לעשות שימוש בביטוי הזה באחד משירי הספר החדש שלי "מי בעניין שלנו". השיר נקרא "ערשי אמסה". מאז שהזמר שי גבסו הלחין בכישרון רב את השיר הזה - שלו נתן את השם "ענני" - ומבצע אותו עם מאיה אברהם, פונים אליי לא מעט אנשים ותוהים על קנקנו של הביטוי "המוזר" הזה "ערשי אמסה". פתאום מאזינים מטים אוזן לביטוי הזה כשהוא מתנגן ברדיו ושואלים לפשרו. אני לא יודע מה יעלה בגורלו של הביטוי, אבל אולי יש כאן ניצחון קטן בעצם האפשרות שהביטוי "ערש אמסה" מוצא שוב מסילות בחזרה לעברית העדכנית.    

 

 

ערשי אמסה

 

 אֲנִי נוֹשֵׁק לִכְתֵפְךָ מִבַּעַד לַאֲרִיג הָרוּחַ,

שָׁבוּר וְקָרוּעַ אֲנִי מְבַקֵּשׁ

בֵּין תִּקְרַת יָם לְרִצְפַּת אֵשׁ:

עֲנֵנִי.

 

מָה יִהְיֶה אִתִּי מָחָר

וְעַכְשָׁו מָה אֶעֱשֶׂה?

אַשְׂחֶה בַּלַּיְלָה מִטָּתִי,

בְּדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה.

 

בִּנְךָ אֲנִי, אַתָּה הַיּוֹם יְלִדְתַּנִי.

בֵּין מְטַר בָּרָד לְגַחֲלֵי הָאֵשׁ

רְאֵנִי מִתְהַלֵּךְ שָׁקֵט-כֹּה וְרוֹעֵשׁ,

חָנֵּנִי.

 

מָה יִהְיֶה אִתִּי מָחָר

וְעַכְשָׁו מָה אֶעֱשֶׂה?

אַשְׂחֶה בַּלַּיְלָה מִטָּתִי,

בְּדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה.

 

 

שחר מריו מרדכי, משורר. שימש יועץ פוליטי לשגריר בריטניה בישראל, פרסם שירה, תרגומים וביקורות במדורי הספרות של העיתונות הכתובה והמקוונת ובכתבי עת ספרותיים. זוכה תחרות "שירה על הדרך" (2010), הוציא שלושה ספרי שירה: "אהבת מריו לרוזה" (ספריית פועלים, 2001); "תולדות העתיד" (אבן חושן, 2010); "מי בעניין שלנו" (עם עובד, 2013). השירים המובאים כאן לקוחים מספרו האחרון.

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus