בשבח הדינאמיות

בא מוסה והוחלפו אהלנים וסהלנים ונלחצו ידיים ופירפר ליבו של אריאל שהשתדל לא לפזר מבטים חשדניים מדי. טעמו עוד שמן כהה, עז טעם, ואז רוני אמר לערבי, "בוא תראה לנו מה שדיברנו." הם הלכו לאורך קו הגבול של הכפר וכרמיו, ואז פנו פנימה לתוך הסמטאות. אריאל קפא, לא הביט סביב, שמר על קשר עין עם רוני, שבאותם רגעים היה עבורו הנציג היחיד של עולם בטוח ומוכר.

מוסה אמר, "אז אני כמו שאמרתי לך זה כאלה בית בד יש אולי עוד שניים בגדה. זה הישן, עם האבנים. כבר לא עושים ככה שמן היום. זה של פעם." בין האצבעות שלו היתה סיגריה שחוברה לפילטר שחור מפלסטיק.

"כן, כן," עודד אותו רוני, "אבני רֵחיים, זה מה שאנחנו רוצים לראות."

מוסה המשיך, "זה אבא שלי עבד איתו הרבה שנים, עשה לכל הכפר. לפני שנתיים נגמר הכוח. הרבה עבודה, הרבה אנשים להפעיל, וקצת שמן. מישהו בכפר הביא מכשיר חשמלי וכולם עושים אצלו את הזיתים שלהם, גם אני. מישהו בא הציע לאבא שלי הרבה דולרים לכל אבן. אבל לא רצה. רצה לשבת עם נרגילה ואמר חייב להמשיך זה לעבוד במשפחה. אני אמרתי, אבא, קח הכסף, נעשה שמן בחשמלי, אמר לא, אלף שנים במשפחה עשו ככה, גם אתה תמשיך ואחריך בן שלך."

"בטח," אמר רוני, "הוא צדק. זה המסורתי, זה האמיתי."

(מתוך: "הגבעה", 2013)

 

קטא

אני זוכר מסדר צבאי במדבר כשהייתי טירון. המפקד שאל איזו שאלה, והשתמשתי במילה "אִבחה", עד היום אני לא יודע למה. כולם נקרעו מצחוק, כולל המפקד.

לא עובר יום שבו אני לא שם לב למשהו ביחס ללשון, ממציא או מעוות מילים. למשל שיבושי הלשון של ההורים שלי, עולים מאנגליה, שלא התמתנו עד היום, 52 שנים אחרי שעלו לישראל. בילדותי זה הביך אותי והיום זה כמובן מקסים אותי. זכורות במיוחד גלויות שנשלחו מטיולים בעולם שבהן אבא שלי מפגין כישרון נדיר באימות הקלישאה "לכתוב כיתה עם שבע שגיאות". הוא באמת כתב "קטא", יש הוכחות.

היום הגילוי היומיומי הוא השפה של הבנות שלי, בנות חמש וחצי ושנתיים וחצי, שזה מרתק לראות איך הן בונות, ממציאות, משבשות ומבינות עברית. אתמול, למשל, הבת שלי הסתכלה על איש שעובר ברחוב ואמרה, "אבא, האיש הזה הוא גם חייל וגם כָּנָס." חקירה מאומצת פירשה את כוונתה – היתה לו כיפה, והיא הסיקה שמישהו שהולך לבית כנסת נקרא כָּנָס. אני אוהב לאמץ את השיבושים של הילדות, למרות שהרבה הורים טוענים שחובה לתקן כל טעות כדי שלא תשתרש. זה שטויות בעיני. אז אצלנו קוראים ליוגורט "גוּאַה" ולאבוקדו "קבואדו".

 

שלוק בטון

עברית לא היתה השפה הראשונה שדיברתי ומעולם לא היתה השפה המדוברת בבית שלי. ההורים שלי מדברים עד היום אנגלית ביניהם ואלינו, הילדים. למדתי עברית רק כשגדלתי מספיק כדי לצאת – לגן, לרחוב וכו'. אז למרות שעברתי את מערכת החינוך הישראלית, תמיד יש לי תחושה שחסרים לי כלים בסיסיים בלשון. עד היום אני עושה טעויות בדיבור או לפחות צריך לחשוב כמה שניות על חלק מהמילים – לא לטעות בהטיות ובמגדר וכו'. מצד שני, אני מניח שיש לי נוחות טבעית בדו-לשוניות, ויש לזה יתרונות.
 

כשעבדתי בהיי-טק הייתי אחראי על השפה של התוכנה שפיתחנו לבני נוער, להמציא אותה באנגלית ואז לתרגם אותה לשפות רבות של הלקוחות שלנו – עברית, גרמנית, צרפתית, פורטוגלית. אהבתי את הניסיון ליצור שפה "דורית" ולאו דווקא לוקאלית-גיאוגרפית.

בכתיבת טקסטים למוסיקה, כמו שאני עושה ב"הפה והטלפיים" ולרם אוריון, הטקסטים הם חלק מטקסטורה מוסיקלית, הם תחומים בכל מיני מגבלות של מקום וקצב, ולכן הלשון היא במובן מסוים אחרת לחלוטין, חלק ממרקם של קצב וצליל. באלבום החדש שיצא השנה יש שיר בשם "שלוק בטון", שמורכב ממילים בגרמנית. שתי המילים בפזמון, שלוק ובטון, הן שתי מילים שהופתעתי לגלות בשימוש בגרמנית.

 

היא אוהבת ללכת ברגל בעיר אבל הדֶנְשַה לא עולה כסף אם לא רוצים לשלם ומוכנים לצפות בפרסומות, והיא מעדיפה לא להתאמץ או להזיע מדי. היא עולה בדרום שש ונוגעת במפה בצפון שלוש, התחנה של דגי. היא נותנת לסורק לקרוא את הצ'יפ בזרוע שלה ולשדר פרסומות לטויוטה-סי שלה. "יה מיה: אוֹהִיָה – לצלול אל החיים שלך." הטיפות בהולוגרמה נראות כל כך אמיתיות וקרות, שהיא מוציאה לשון ומנסה לקלוט אותן. נו באמת, היא מנענעת בראשה. בדיוק מה שהיא צריכה עכשיו, שתאגיד המים הגדול בעולם יציע לה לצלול אל החיים. בעצם, אולי זה באמת מה שהיא צריכה לעשות, היא חושבת. עד שהיא מגיע לצפון שלוש היא רואה פרסומות של גוֹבּוֹגוֹבּוֹ, שמבטיחים מבצע של פעם בחיים, ושל וִיזִי. יש גם כמה פרסומות שלא קשורות למים: תאי התקשרות של הונדה, צ'יפ של צָ'יינִיז אקספרס. בסוף היא נשברת, מנמיכה, ועוצמת את עיניה.

(מתוך "הידרומניה", 2008)

  " לאיזה שפה בדיוק אותם טהרנים מתגעגעים? לשפת התנ"ך? לשפה של ימי בן יהודה? ימי קום המדינה או לפני שלושים שנה? הדיון הזה העסיק אותי קלות בשנת 1999, כשערכתי את קובץ הסיפורים "אוטוטו" שבעקבותיו נוצר מעין פולמוס בעיתונים בין רוביק רוזנטל לבין כמה מהכותבים בקובץ. מאז די עייפתי ממנו "

גובוגובו

ב"הידרומניה" כתבתי על ישראל אפשרית בעתיד הקרוב – כשישים שנה בעתיד, וחלק מההנאה שבבריאת העולם הזה היתה לברוא את השפה המדוברת באותו עולם. אחד הסממנים של העולם בספר הזה הוא השפעה חזקה של תרבות סינית, שנובעת מעליית כוחה של סין על חשבון ארה"ב כמעצמה החזקה בעולם. אז בניתי מילון של מילים שימושיות שמגיעות מסינית. כיוון שאני לא יודע אפילו מילה אחת בסינית, השתמשתי במילונים מקוונים, אנגלית-סינית ואנגלית-יפנית. בדקתי מילים כמו "מים", "מכונית", "סירה", "החלפה" ומילים אחרות שקשורות לסיפור, ופשוט בחרתי ממבחר האפשרויות את המילה שהכי אהבתי את הצליל שלה. כמובן שאין לי מושג אם היא באמת מתאימה או שימושית. למשל, "גובוגובו", שמו של אחד מתאגידי המים בספר, זה "מים גועשים" ביפנית, "מנג" זאת סירה בסינית, ואחד החביבים עלי, דמות בשם גו-פאן טאן, זה "סוחר חלקלק" בסינית.

 

אוטוטו

מהותי לי להתעקש על קבלה והשלמה עם הדינמיות של שפה, על ההתגלגלות שלה מדור לדור, על ההסתגלות שלה לעולם ולרב-תרבותיות. החדירה של מילים מאנגלית, מרוסית ומערבית לתוך העברית היא מבורכת מאוד בעיני, וההתעקשות על טוהר השפה נראית לי מגוחכת וקצת פתטית. חבל שנעלמות מילים? נעלמים רבדים? נעלמות אפילו שפות, כמו יידיש? אני מניח שבאיזשהו מקום זה חבל, אבל זה לא מדיר שינה מעיני.

בעניין תרגום, זו כבר מציאות מורכבת. קודם כל התרגום עבורי זאת פרנסה – חלק מפרנסתי מגיעה מתרגום פרוזה מאנגלית לעברית, וחלק אחר ממנה מתרגום הספרים שלי לשפות זרות. אבל ברמה עמוקה יותר התפקיד של תרגום הוא קריטי בעולם שהולך וקטן. למישהו שמאמין בייחודיות ובחשיבות של שפות מצד אחד, ומצד שני בהתקשרות והתקרבות וקבלת האחר בין אנשים ממקומות שונים, לתרגום יש תפקיד מכריע. כסופר מתורגם יש את הסיטואציה הזאת שאתה יושב באולם ושומע את הטקסט שכתבת מוקרא בשפה זרה לחלוטין. זה ביזארי ומקסים."לא עובר יום שבו אני לא שם לב למשהו ביחס ללשון". גברון (צילום: מוטי קיקיון)
 

מה שמכעיס אותי הוא הטהרנות, גלגולי העיניים בכל פעם שמישהו עושה טעות לשונית וספיקת הכפיים על הדור שהולך ונעלם, על היעלמות השפה וכו'. זה מטופש מהרבה בחינות, למשל מהבחינה שהטוהר הוא תמיד סובייקטיבי. שפה היא דינמית ומשתנה עם הזמן, בטח עברית, שהתחילה בצורה אחת לפני אלפי שנים ולפתע חודשה והיא עדיין צעירה ומתפתחת באיזשהו מובן. לאיזה שפה בדיוק אותם טהרנים מתגעגעים? לשפת התנ"ך? לשפה של ימי בן יהודה? ימי קום המדינה או לפני שלושים שנה? הדיון הזה העסיק אותי קלות בשנת 1999, כשערכתי את קובץ הסיפורים "אוטוטו" שבעקבותיו נוצר מעין פולמוס בעיתונים בין רוביק רוזנטל לבין כמה מהכותבים בקובץ. מאז די עייפתי ממנו.
 

וחוץ מזה יש עניינים זניחים שמעצבנים מדי פעם. למשל בשנה-שנתיים האחרונות, ישראלים שאומרים "מייל" במקום "אימייל". אין לי בעיה עם השימוש במילה באנגלית, כמובן, אבל תשתמשו במילה הנכונה, בחייאת.

 

"יֵס, מילטון, יֵס. וִוי אַר נָאוּ סיטינג הִיר פְּרֶפֶּרינג טוּ גוֹ טוּ דֶה פְּלֵייס נֶקְסְ טוִויק. דוֹנט ווֹרי יֵס אַיים סיטינג הִיר וִוית גוּד פִּיפֶּל פרוֹם דֶה אַרְמי אֶנְד דֶה שַבַּ"כּ. דֵיי נוֹ איקְזֶקְטְלי ווֹט טוּ דוּ סֵר, יֵס," הוא חייך והינהן. "ליסְטֶן, אִיף יוּ ווֹנְט טוּ ג'וֹיְן אַס נֶקְסְט וִויק, טוֹלְק וִוית מַיי אָסיסטֶנְט. אוֹף קוֹרס, יֵס. נוֹ, וִוי דוֹנְט נוֹ יֵט..." הוא הרים את עיניו אל שני האורחים שלו, והם הינהנו בגבות קפוצות. "יֵס, יֵס, אֶרְלי נֶקְסְט וִויק. מֵייבִּי סַנדֵיי." הוא קרץ אל אלוף פקמ"ז ושלה שני בייגלה מקערה שהיתה מונחת לפניו. האלוף חייך. הוא ידע עד כמה השגריר שונא לעבוד בימי ראשון.

(מתוך "הגבעה")

 

אסף גברון. סופר ומתרגם. ספריו תורגמו לתשע שפות וזכו בפרסים בארץ ובחו"ל, ובהם פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. ספרו השישי, "הגבעה", יצא לאור לאחרונה בהוצאת ספרי עליית הגג של ידיעות אחרונות.

Model.Data.ShopItem : 0 6