ברשתות זהב וזוהר

לשונות

social
facebook whatsup email tweeter
עינת יקיר //
10.9.13
לשונות
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
ברשתות זהב וזוהר
"בכיתה י' ביקשתי 'שירה צעירה' לקרוא, ועד היום לספרי שירה מזדמן ביתר קלות. מייחס משמעות למופעו של השיר כפרפורמר. רבים משיריי הראשונים נכתבו בחוץ ובשעת הליכה, משוננים על פה. לקול חשיבות מכרעת". המשורר שמעון שלוש מספר על שירתו
shmvn_shlvsh__tsylvm-_mvty_qyqyvn
שמעון שלוש. מרכבה תופר בדלעת (צילום: מוטי קיקיון)
יומן על מות

בשנת 1959 נולדתי בירושלים למשפחה ציונית. שמעון נקראתי על שם סבי. הוריי עלו עם קום המדינה: אמי, אלגריה, ז"ל, מן העיר מקנס, דיברה מרוקאית כשפת אם. עברית וצרפתית למדה עוד מבית ומאליאנס במרוקו. כשעלתה לארץ בגיל 14 הוסיפה ללמוד עברית באולפן, ואבי, מיכאל, מטנג'יר (עיר בינלאומית עד 1956), עלה כשהיה בן 18, דיבר ספרדית כשפת אם ולמד מרוקאית, עברית וצרפתית. הוריי דיברו צרפתית ביניהם ועברית עם ילדיהם. 
 
מילדות הכתיבה היתה אפיק להדהוד רגשי ורוחני. בכיתה י' ביקשתי "שירה צעירה" לקרוא, ועד היום לספרי שירה מזדמן ביתר קלות. מייחס משמעות למופעו של השיר כפרפורמר. רבים משיריי הראשונים נכתבו בחוץ ובשעת הליכה, משוננים על פה. לקול חשיבות מכרעת. לשמוע את השיר מתנגן בעוד הוא נזכר. כאשר הדרכתי סיורים בביתו של ש"י עגנון, נתקלתי בספר של קדיש י. סילמן. יומן על מוות. השיר שלי היה כתוב וגמור קודם למפגש עם היומן. נשאר לי רק להביא ממנו מוטו, ודרכו לקבוע את שם השיר:
 
ברשתות זהב וזוהר 
                                              "הכל, הכל הולכים למקום אחד. הולכים בגופם,
                                ברוחם, גם במחשבותיהם היותר נעלות, גם ברעיונות
                                נצח –  ועפר יכסם. איש לא שב משם. מוזר הדבר
                                מאוד. אולי נאחזים הם שם ברשתות זהב וזוהר ואינם
                                 יכולים לשוב."
                                                       ק. י. סילמן (תרמ"א – תרצ"ח)
                                                                   מתוך:  רשימות לעצמי
וּבְתוֹךְ הַגַּן יֵשׁ
גַּבְרִיאֵל נָמֵר
וּבְתוֹךְ גַּבְרִיאֵל נִמְצֵאתִי
גַּּבְרִיאֵלָה
וּבְתוֹךְ גַּבְרִיאֵלָה 
גַּבְרִיאֵל
 
וּבְתוֹךְ כָּל זֶה יָשַׁנְתִּי בַּגַּן  מֵחֹסֶר אַהֲבָה
לְהִתְעוֹרֵר שְׂפָתַיִם יְבֵשׁוֹת
 
וּבְתוֹךְ הַגַּן טַיֶּלֶת נְמֵרִים
יוֹצְאִים וּבָאִים
וּבְתוֹךְ הַגַּן
חֶזְיוֹן צִבְעֵי נַמֶּרֶת
 
וּבְתוֹךְ הַגַּן חֹשֶׁךְ כִּתְמֵי חֲבַרְבּוּרוֹת
וּבְתוֹךְ כָּל זֶה גּוּפוֹת נְמֵרַי וְנִפְחָדִים בְּאַלְפֵי זָוִיּוֹת
 
וּבְתוֹךְ הַגַּן פַּחֲדֵי אֶתְמוֹל
הֵם פַּחֲדֵי תָּמִיד
וּבְתוֹךְ הַגַּן
יְרֹקֶת  נְסִיכִים מִן הַבִּצָּה בְּדִנְדּוּן בִּלְתִּי פּוֹסֵק
וּבְתוֹךְ כָּל זֶה נְמֵרִים יְפֵיפִיִּים מִתְהַדְּקִים בְּחֵשֶׁק
 
וּבְתוֹךְ הַגַּן אֲפֵלוֹת גְּדוֹלוֹת
שֶׁל הַלֵּב
 
וּבְתוֹךְ הַגַּן
חַיּוֹת חֲלָקוֹת עִם חַיּוֹת שְׂעִירוֹת 
עוֹר שֶׁל פִּיל עִם מֶשִׁי אַיָּלָה
 
וּבְתוֹךְ הַגַּן נְסִיכוּת שֶׁל נְמֵרִים בְּפוֹלִיטִיקַת רְכִילֻיּוֹת
וְדִבְרֵי יָמִים
 
וּבְתוֹךְ הַגַּן בְּרֵכַת חֲבַצָּלוֹת
וּמִדְהַר סוּסִים מַקִּיף בְּמִשְׁמַעַת
 
סוּס רָאָה נָמֵר נָמֵר רָאָה צְפַרְדֵּעַ
בְּתוֹךְ הַגַּן 
כָּל אֶחָד הָיָה לְרֵעַ כָּל אֶחָד הָיָה מַתְנֵעַ כָּל אֶחָד מְתַעְתֵּעַ
 
וּבְחֵיק הַגַּן
צֵל שֶׁל זְמַן אַחֵר
וּבְחֵיק הַגַּן מָקוֹם עָסוּק בְּתַעְתּוּעֵי הֲזָיָה
וּבְחֵיק הַגַּן פַּעַר עֵדוֹת
נָמֵר הוּא נָמֵר בְּלִי עַיִן הָרָע
 
וּבְחֵיק הַגַּן נָמֵר מַשְׁתִּין בְּחֵיק הַטֶּבַע
וּבְחֵיק הַגַּן נָמֵר מְפַהֵק אוֹ נָמֵר מִתְבַּטֵּל 
נָמֵר שָׂרוּף אַחַר נָמֵר הוּא מְטֹרָף
 
וּבְתוֹךְ הַגַּן נָמֵר מָנִיפּוּלָטוֹר מַרְעִישׁ אַיָּלָה
וּבְתוֹךְ הַגַּן בְּנִימוּס מָה
 
וּבְתוֹךְ הַגַּן נַרְקִיס צַמֶּרֶת בַּעַל אַדֶּרֶת
בַּעְלָהּ שֶׁל גְּבֶרֶת אֲחֶרֶת
זַמֶּרֶת מְגֻנְדֶּרֶת
 
וּבְתוֹךְ כָּל זֶה שִׁלְטֵי לֹא תִּגַּעִ  מְבַשְּׂרִים
שֶׁמֶּחְדַּל הַגַּן בִּנְשִׁיקַת בָּשָׂר וּמֶחֱוָתוֹ בִּשְׁאֵרִית הָרוּחַ
 
וְהַגַּן טָעוּן טִפּוּחַ
וְהַגַּן מִין חוֹלֶה
וְהַגַּן בִּקּוּר סָלוֹנִי מוּזֵיאוֹנִי
וְהַגַּן שֶׁבֵּין מַדְּפֵי הַסִּפְרִיָּה
 
וּבְחֵיק הַגַּן אַהֲבַת גּוּף הַעֲוָיָה
וּבְחֵיק הַגַּן אֵשׁ שַׁלְהֶבְתִּיָּה
וּבְחֵיק כָּל זֶה הַכֹּל מְאֹד הַדְמָיָה
 
וּבְחֵיק הַגַּן
כְּבָר כָּתַבְתִּי שֶׁלֹּא אֹהַב אוֹתוֹ יוֹתֵר
נְמוּגוֹתִי אֵין אִתִּי דִּבֵּר
כָּל זֶה שֶׁיָּצָאתִי מְפֹחָד מָוֶת
מֵרֹב הַקֹּר שֶׁל הַגַּן
 
 
טקסי קבורה
 
אמי ומשפחתה התגוררו במושבה הגרמנית. הבית הערבי גדול היה ומרווח, תקרתו גבוהה כארבעה מטרים ו-20 סנטימטר, קירותיו מבחוץ אבן ירושלמית, לא מסותתת, ותוספותיו בלקונים, חצרות, מדרגות, חדרים תת קרקעיים, באר מים, משאבה וגן: עצי לימון, חושחש, פלפל נוי, שקד, אגס בלאדי ושזיף ירוק... לצדי שער הכניסה שיחי ורדים, שניחוחם לא נס לחו, מראם וטעמם (ורדים כאלה כבר אינם עוד). גנת נענע. פרחי כרכומים, נרקיסים, רקפות וחמציצים... שזיף בוסרי או ארטישוק ירושלמי (חְרְשׁוֹף) לתבשיל עם בשר. ניצת הלימון (זְהָר) הושרתה ותובלה בתה ובמאפה...
 
הוריי התגוררו בשכונת בַּקְעָה. יהודים, מוסלמים (שנטשו בעקבות מלחמת ששת הימים) ונוצרים חיו בשכנות זה עם זה. כילד מתעכב הייתי בדרך לבית הספר לטפס על גדר אבן של מנזר סנט ג'ורג' כדי לצפות בטקסי קבורה. נזירות שרות בחצר בית הקברות, צועדות כאשר פניהן למריה. בבית אלוהים פסל שיש לבן, דיוקן בגודל טבעי. " והנה אני עובד כאח פסיכיאטרי, ומסביבי מספר לא פרופורציונלי של אחים ואחיות שמדברים בנוכחותי רוסית, שאינני מבין. והכול חוזר חלילה ונשאר מקום והגירה. ואני מתגעגע לחזור לגמרי לזמן הלימודים, היכן שעברית באמת רק עברית "
 
אני שב אל רחוב מגוריי, שממנו ניתן היה לראות את הר-הבית, הנחשף ממרחק כשני קילומטרים אוויריים, ואילו היום התכסית מסתירה ואינה מאפשרת את הנראות הזאת אלא בחלום ובזיכרון. אל הסילואן ונחל קדרון. מתגעגע לצבעה השחור של התאנה, לרחצת הכבשים במי הנקבה הירוקים או ההרודיון, שאליו הייתי הולך דרך טרשים ארוכה בהרים. אל הר ציון לקבר דוד המלך עליתי עם סבתי, סוחב סלי מזון לברך ולקבל ("בִּרְכָּה") ברכה, להדליק ("שְׁמַעְיָה") נרות. לכיוון הכותל צעדנו תושבי השכונה, מבוגרים וילדים, עם שחרורו. איזו משאת נפש הוציאה את כולנו לעלות לרגל יחדיו בנהירה המונית. אחרי מלחמת ששת הימים מוסלמים הופיעו מחדש – "אלטעזאכן" – ורוכלות פרי וירק, שמורשות היו להחנות את מרכולתן בחצר שלנו. הרוכלות על לבושיהן, הליכותיהן ומאווייהן, היו חלק בלתי נפרד מהנוף האנושי וממרקם היחסים הבינדתיים של אותן השנים הטובות. המתנתי לימות הקיץ לשובן, קוראות בקולן המקים והנישא "שזיפין, תאנין" מפירות העונה, "ענבין", מענבי חברון.
 

tmvnh_219
האם אלגריה ז"ל, 1934-1991
נפש רוחצת אש
 
רַבְנוּ בַּיָּמִים
וְכָל הַזְּמַן הֵגִיחַ שׁוֹר
הַמְּאוֹרוֹת זָרְמוּ
בָּאנוּ בַּנְּפָשׁוֹת וְכִבִּינוּ אוֹתָן.
פָּתַחְנוּ דֶּלֶת
רִצְּדוּ כּוֹכָבִים
מִזְּמַנִּים רְחוֹקִים
 
פָּרְצָה תְּכֵלֶת
גּוּפֵינוּ הֻסְתְּרוּ בָּרַבִּים
אָמַרְנוּ יָם
דִּבַּרְנוּ בַּשָׂדוֹת
יָדַעְנוּ לְהַגִּיד
 
עָסַקְנוּ בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת.
גַּם אַחֲרֵי הַשְּׂרֵפָה
אֲנִי רוֹשֵׁם אֱמֶת
                   צְרוּפָה
עַל טַבַּעַת צְנוּעָה שֶׁנִּתְיַתְּמָה לִי מֵאִמִּי
בְּנֵי עוּף סוֹקְרִים אֶת יָדִי
אוּלַי הַלְּבַדִּיּוּת שֶׁלִּי פֹּה מְבַלְבֶּלֶת אוֹתִי. 
זֶה מִמֵּילָא לֹא זְמַן בִּשְׁבִילִי לְאַהֲבָה
 
נֶפֶשׁ רוֹחֶצֶת אֵשׁ
מְכַבָּה 
בִּכְוִיָּה שֶׁל אוֹר.
 
 
אַרְסְיָד 
 
בשפתה של סבתי יָקוֹט (אבן חן) היו מלים עבריות שהשתרשו מלשון הקודש וממסורת ששימרה את הביטוי העברי, כגון: בְּלָא נדר (בלי נדר), בן פורת יוסף, כפרת עַבּוֹנוֹת (עוונות), שימחה, ערבית, מנחה, שחרית, קידוש, הַבְּדָּלָה (הבדלה), מזוזה, חרוסת, מַסָּה (מצה), אַרְסְיָד (יארצייט), בּוּר בְּעַם הָאָרֶס (ועם הארץ), עני, עָשִׂיר (עשׁיר), מערה (והיא בית קברות. שמרו ודאי את המילה הזאת), מעשיות. גברים ונשים האזינו למעשיותיה עם לקח ומוסר השכל. מספרת עממית היתה. נהגה להזמין "הבדלה" למוצאי שבת ו"אְרָאיָה" (קריאה – סיום קריאת התורה בחג הסוכות ותיקון ליל שבועות) כאורח חיים דתי למורשת הבית התורני, שממנו נבעה. עד הייתי לתפילותיה: "תורה,  תורה,  תורה,  ציווה לנו, מורשה, תפילת יַעֲאֹבְּ" (יעקב), לעברית של הגירה, לשפות שרחשו למקום והשפיעו, כשם שלשונות הגירה משפיעים עד עצם היום. 
 
והנה אני עובד כאח פסיכיאטרי, ומסביבי מספר לא פרופורציונלי של אחים ואחיות שמדברים בנוכחותי רוסית, שאינני מבין. והכול חוזר חלילה ונשאר מקום והגירה. ואני מתגעגע לחזור לגמרי לזמן הלימודים, היכן שעברית באמת רק עברית. 
 
מלא אור הדברים היפים
 
אֵין לִי
לְבַד זוּלַת
וְהַזּוּלַת צוֹחֵק
כְּשֶׁהוּא רוֹאֶה אוֹתִי,
חוֹלֵם
לוּ פָּגַשׁ אוֹתִי בַּחֲלוֹמִי זוּלַת אַחֵר. 
 
מִתַּחַת לָאוֹתִיּוֹת
                       שֶׁסָּפַרְתִּי
                                   בַּגִּלְגּוּל
כָּל הַשֵּׁמוֹת
                לְמַעֲנָם
עַל הַגֶּשֶׁר אֶחֱצֶה.
 
נַפְשִׁי עַכְשָׁו
טִיְּלָה.
אֲנִי מְטַיֵּל
מָלֵא אוֹר
הַדְּבָרִים הַיָּפִים. 
 
כִּי מֵאַיִן תָּבֹאנָה
צִפֳּרִים מִקְרִיּוֹת
מִכְּתֵפִי
מְמָאֲנוֹת לִגְבוּלוֹתַי?
 
מֶרְכָּבָה תּוּפַר בִּדְלַעַת,
סוּסִים – בְּעַכְבְּרֵי שָׂדֶה 
סוּסִים בְּהוּלִים שׁוֹעֲטִים –
אֶחָד יֵאָחֵז.
יַהֲלוֹמִים עָפִים
וְלֵיל נוּגֶה
נוֹצוֹת רַכּוֹת.
אֶת מָתְנַי כּוֹפֵת
צֵל שֶׁל חֲלוֹם אַחֵר.
 
שמעון שלוש, משורר. הוציא שבעה ספרי שירה, פרסם שירים בכתבי עת ובאנתולוגיות ספרותיות. חתן פרס הרי הרשון – האוניברסיטה העברית, פרס עיריית ירושלים ופרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.
מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus