איך מפציע בוקר של כתיבה

לשונות

social
facebook whatsup email tweeter
עינת יקיר //
17.6.14
לשונות
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
איך מפציע בוקר של כתיבה
"בעיניי, לכתיבה, ובמובן מסוים גם לדיבור, מוכרח להיות מקור אחר, מקור ציבורי, משותף – הם נובעים מתוך צירוף של גורמים". נדב אברוך מחפש את המקום שממנו מתחילה הכתיבה

אז איך אתה מבטא את השם שלך, דוד או דוד?

דוד.

גרגיר?

לא, גרגיר.

דוד גרגיר... דוד גרגיר – לא ממש מתיישב על הלשון, הטעמים נופלים קצת מוזר על ההברות, מושכים לכיוונים מנוגדים.

פעם ראיתי בערוץ המדע שככה היו מחסלים כופרים, אבל במקום לטעמים, קשרו להם את הידיים והרגליים לסוסים.

 

(מתוך 'דוד גרגיר', נובלה שבכתובים)

 

בתוך
 

התרגום העברי הנושן לספר "סנוורים" מאת אליאס קאנטי איננו נמצא כעת ברשותי, לכן איאלץ להעלות מזיכרוני את ההתרחשות המוזרה באותו מלון ארעי. הגיבור, דוקטור פטר קין, מסולק מביתו על ידי עוזרת הבית השתלטנית שנשא לאישה ומותיר מאחור את ספרייתו בת ריבוא הכרכים, חמדת לבו, שהקפיד לאבק מדי יום ביומו (לשם כך העסיק בתחילה את עוזרת הבית). כשלימינו פישרל'ה, גמד גבנוני רחב לב אך דיאבולי, פוקד קין את חנויות הספרים של וינה במטרה להקים בשנית ספרייה לתפארת. את הכרכים החדשים הוא פורק מדי לילה ועורם אותם מקיר אל קיר של חדר המלון, ובבוקר מעמיס פישרל'ה מחדש את כל הספרים בתוך ראשו של קין.


הופעתה בלא שום התראה של מילת היחס "בתוך", כרעם בתוך יום בהיר, חוללה מיד קצר במעגליו של קורא מאולחש ושיבשה לגמרי את מקצבה האחיד, את שקשוקה המכני של הקריאה. שיבוש מוזר, מקרי, אך כזה שהעניק חיים לקורא שעד לאותו יום היה חסר חיים. על פי המיתולוגיה הפרטית שלי, מילת יחס אחראית לניצוץ המסתורי המעביר עצם –  ליתר דיוק, קורא – מממלכת הדומם לחי.

 

דיבוק
 

ואם כבר מיתולוגיה פרטית: אני סבור שהם קיימים, מי שמתיישבים על שולחנם לכתוב השכם בבוקר, והמילה הראשונה שנשמעת נובעת מתוכם, והסיפורים בעקבותיה עולים כתרכובות חדשות ממצולות הרגש, הדמיון, הזיכרון. אך בעיניי, לכתיבה, ובמובן מסוים גם לדיבור, מוכרח להיות מקור אחר, מקור ציבורי, משותף – הם נובעים מתוך צירוף של גורמים; מתוך יחסים טפיליים.
 

מלאכת הכתיבה, אף אם בודדת לעתים קרובות וחרישית, סמוכה בדמיוני לנוף עירוני יותר מאשר, נאמר, לאידיליה כפרית. אני ממש לא מתכוון לערוך בזאת דירוג או אפילו הבחנה בין ספרות "עירונית" ל"כפרית" או "פרובינציאלית". דמותה של הכתיבה כדמותה של עיר במובן זה שקיום לשוני ערירי אינו יכול להניב דיבור; הוא נתפס כקיום לשוני עקר בעיניי. כלומר, מבלי שימצאו שכנה או שכן למרחקים, שניתן לשאול מהם את סגנון הדיבור או את אופן החיתוך, לחקות, לגנוב, לעשות להם וריאציה, אינני מבין כיצד יכול בוקר של כתיבה להפציע. זהו לא ממש מיתוס על טבע השפה או על מקור הכתיבה, אלא על צדן הגשמי – מקורו של יום של כתיבה. מהו המקור של יום של כתיבה אם לא פרודיה, פסטיש, או ציטוט?
 

לחילוץ עצמות, השפה זקוקה ללחשי השבעה; להדבקה – והרי מה הם דיבוקים אם לא גילום יחסי גומלין או יחסי טפיל-פונדקאי ספרותיים - צריך מחט נגועה. בחודשים האחרונים כתיבתי/קריאתי עוסקת כמעט במישרין בסוגיה זו, כלומר בסוגים שונים של התקשרויות, עירובי לשונות ומשלבים; באימוץ זהויות מבעד לדפוסי מבעו של האחר, והזיקות וההתניות ששוררות בין הדמויות משקפות במידה רבה את זיקתי אליהן, את תנאי הכתיבה החומריים ואפיקיה. כך, כדי לרקום אט אט עלילה הממוקמת בצפת של המאה ה-17, בצל הגאות השבתאית ושפלה לסירוגין, אני מוצא את עצמי מפרק, מרכיב וממחזר עלילות שכנות מסוגות ותתי סוגות קשורות, החל ביומנים מיסטיים מהמאה ה-16, דרך סאטירות של משכילים יהודים אשר הפנו את חציהם כלפי החסידות אך נמצאו חבים לה חוב גדול וכלה בתרגומים נהדרים לעברית מיושנת מספרות היידיש, שהרבתה לעסוק בשבתאי צבי ומבשריו וכן בדיבוקים, שדים, גלמים, נשים ודגים מתנבאים שנאחזה בהן רוח ושאר תקופי לשון מוזרה.  " מלאכת הכתיבה, אף אם בודדת לעתים קרובות וחרישית, סמוכה בדמיוני לנוף עירוני יותר מאשר, נאמר, לאידיליה כפרית. אני ממש לא מתכוון לערוך בזאת דירוג או אפילו הבחנה בין ספרות "עירונית" ל"כפרית" או "פרובינציאלית". דמותה של הכתיבה כדמותה של עיר במובן זה שקיום לשוני ערירי אינו יכול להניב דיבור; הוא נתפש כקיום לשוני עקר בעיניי "

 

תשמע, מהמר על אמת לא שם בשביל הכסף, אם היה זוכה יותר משהיה מפסיד, היה ודאי נגמל מזמן. לא, כשהוא שומע ת' פלייס יור בטס, הוא דוחף את ערמת הכסף למרכז השולחן כמו שהיינו דוחפים חול על חוף הים, כשהיינו ילדים, עכשיו הוא בעצמו ולא השטרות שלו שוכב במרכז השולחן והעולם כולו רוכן מעליו בציפייה. הקרופייה שולף קלף נוסף והיד חולפת על פני רקע קפוא והקלף הופלך ניתק מקצות האצבעות ומרחף לעבר הלבד הירוק, מסביב הצלילים הולכים ונקלשים, כאילו נשאבת פתאום אל תוך מיכל אטום, ופרצופים נועצי-מבט מבעד לעדשה עכורה - בחלקיק הזמן המזערי הזה מהמר אמיתי מוכן להתכנס, מעביר בו נצח לו היה מתאפשר לו. אתה מבין. זה נשמע לך נדוש, בטח. תן לי לומר לך משהו, מה שמהמר אמיתי כבר שכח לגבי הזמן, אתם הסופרים עוד לא למדתם. הצרה היא שמיד לאחר מכן, הוא נפלט מהרגע הזה כמו גאז מתאן, והכל חוזר אל מקומו. או שהתעשר או שהתרושש, כך או כך, אין לזה חשיבות. אבל הביתה הוא כבר לא יחזור לבד. מעכשיו גר אתו דייר סמוי, חולק עמו את יצועו, את המזון, החמצן. יום וליל הוא טורף חפיסת קלפים קרוב קרוב לאוזנו, שידע.

 

(מתוך 'דוד גרגיר', נובלה שבכתובים)

 

בעל סמפל
 

בכלל, הטכניקות ומנגנוני האמולציה הספרותיים, כלומר חיקוי או שיבוט של סגנונות דיבור או כתיבה, עשויים לשמש מקור לא אכזב הן לחידוש המגע בין מסורות ספרותיות שונות, שכוחות בחלקן, והן להעלאת משלבים ואופני ביטוי קדומים או שוליים באוב השפה. הטעמים לכך מגוונים והתועלת שעשויה לצמוח מכך ללשון העברית ואכלוסה בהווה ולספרות בת זמננו ודאי ברורה מאליה. אך ישנה גם זווית משלימה לזו. במקרה יצא לי להאזין באחרונה לראיון שנתן המשורר האמריקאי קנת גולדסמית לתחנת רדיו אמריקאית מלאת חשיבות עצמית.


גולדסמית בנה לעצמו קריירה ספרותית נכבדה ועתירת פרסים מפלגיאט, או מה שמכונה בפיו "כתיבה לא-יצירתית". העיקרון מוכר וכבר נהיה לבן בית כמעט בכל מדיום אמנותי, במוזיקה (סמפלינג, DJ’s), באמנות הפלסטית ואפילו בקולנוע – דוגמים, עורכים, מאזכרים, מעתיקים או מתיקים. אולם משום מה, נראה שהספרות, ובייחוד הפרוזה, עדיין מסרבת לקבל את בשורת הקאט-אנד-פייסט ונשארת לעמוד כמעוז אחרון לעיקרון המקוריות, שכמעט ופס מן העולם.

 

בעלת מיניאטורות
 

בקומת המרתף במוזיאון האמנות של שיקגו, מקום מושבי בימים אלה, יש חדר ובו 68 חדרים. כל אחד מהם הוא העתק מיניאטורי (בגודל אקווריום מצוי), הנאמן לחדרי הסבה, לספריות, לחדרי שינה וכולי האופייניים לתקופה ומקום מסוימים, למן המאה ה-13 באירופה, דרך המושבות הבריטיות, ועד לשנות ה-30 של ארצות הברית (קשה שלא להבחין בכך שמדובר על היסטוריה סלקטיבית מאוד, אריסטוקרטית בעיקרה, אף בלי ייצוג אחד של חיי דלות). החדר נקרא על שם הגברת נרסיסה ניבלאק ת'ורן, שהקדישה את ימיה לעבודת הנמלים המופלאה הזאת.

narccicaעבודת נמלים מופלאה. נרסיסה ניבלאק ת'ורן (cc-by-Giovanni-P)
אך הנאמנות למקור, נאמר לנו בכניסה, אינה מתמצה בדקדוק בפרטים ובקומפוזיציות, לא רק בפני השטח (של החלל הפנימי והחיצוני, שכן מעבר לכל אחד מהחדרים נשקף נוף הולם או החדר הסמוך) כי אם בחומרי הגלם ממש שבהם גילפה את הרהיטים המוקטנים, שמהם חייטה וילאות ומצעים ויצקה את חפצי הנוי. גב' ת'ורן בנתה עשרות עולמות בזעיר אנפין מחומרים שהיוו עולמות שחלפו כבר, באדיקות נוסטלגית נוגעת ללב; על הסף אינני מסוגל לחשוב על גיבורה ראויה יותר בעיניי לרומן, אך אני מזכיר אותה כאן, לאור המחשבות הקודמות כמובן ומשום שבעת ביקורי הראשון (נלקחתי בכפייה) בהיכל המיניאטורות, התחוור לי לפתע מהו תהליך הכתיבה ומהי ספרות מבחינתי. לו היה בכוחי, הייתי מבקש למנותה לפטרונית של בעלי המלאכה, ובכללם של העוסקים בכתיבה.

 

גלגלי עיניה נגולים מעלה במצולב מגלים טפחיים מודלקים והיא צונחת זקופה תחת עומדה לאחור, ובהן צדקי, ראה ראיתי צלליתו של עורב נטוי כנף דואה מן הכותל המזרחי להכותל הצפוני עד שעולה בהבל ומתעלם מבעד לחלון שמנגד, ואילו ראשה של רוחל'ה ניגף בקורות העץ חזור ונגוח וגופתה פוצחת במחול עוועים ופרכוסים, חלב דליל קוצף מפיה, נפתלי, בנימין קורא,  אך הוא כבר ניתר אל תוך החדר ולופף את אמותיו סביב צווארה של הנכפית. אני מחשב להילך בעקבותיו אך פוקד עליי  להזעיק עזרה, ואני ברגלים מתלבטות אוזל להביא אל רוחל'ה את גבאית ההקדש שתדע מיד כיצד להשיב את רוחה. כבר אצה לי הדרך ומלוא גרוני אני קורא לכל העברים, יהודים, הושיעונה, יהודים הושיעו, הושיעו - מן הפתחים מבצבצות דמויות מרוטות ציצה לשלוח מבטי סקרנים, כמו פיסות מזון שלא עוכל, מיד נבלעים שוב אל תוך הבית.

(מתוך 'סיפורי צפת' [זמני], נובלה שבכתובים)

 

נדב אברוך, משורר, תלמיד לפילוסופיה. ספר שיריו "האנאלים מלאטקס" ראה אור בהוצאת פרדס ב-2010.

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus