ער בלהות

ההרים שחוברו מסביב לעירי

צפון הסוד ביערותיהם

ממעל לו רעש ים אילנות

ובחביון צלם צפון הסוד.

ויבוא הבציר

זהוב ואביר

ויזרה את אורו מסביב –

כל המשעולים האירו

הנה הבהיר גם היער

שקט הוא ושגיא

וראשו בשמים

ועל סודו

נח האור.

השקט שבעין הסערה. הכמיהה להיגאל דרך מה שמונח לנגד עינינו ומתקיים מכוח עצמו, כמו גם מה שעינינו מניחות לנגד עינינו מכוח רצונו של העצמי להיגאל. והכמיהה אל התום, כי ברגע הזה נפתחים שערי שמים: הכול חשוף והכול מלא סוד והסוד צפון בכל. ואולי הסוד גם במיעוט השירים שכתב ופרסם אברהם בן-יצחק, והצמצום לכאורה בקיומו של האני בתוך השירים.

המרחב הוא סימבולי, והזמן מחזורי, וכך גוף המשורר, הנבלע בתוך זה, ה"נכנע" לעולם שהוא מעמיד, צולל אט-אט מטה מכוח התנופה הלירית, כעלה האחרון, אל "קרקע הים" אל "שחור היער" אל "חיוורון ביתך הבודד" אל "יגון הערב" אל "עולם עייף". התנגדות הגוף לשקיעה מייצרת סערה מאופקת שנותנת סימנים בעולם לבדו ושמקנה לקיומו את השגב שהוא מבקש. ואת הסערה כותבים החושים: הראייה, השמיעה, המגע – עקבות בודדים של נוכחות אנושית, חושנית, שבתוכה מתחולל שבר.

תרד השכחה השחורה

הארץ הבן-יצחקית היא ארץ היסודות, רחוקה מרחק פיסי כמו מטאפורי מוינה שישב בה. הלב ההולם של בן יצחק הוא לבה של הארץ הזאת, כך נדמה לפחות, ויסודותיה – יסודותיו. אלא שהמחזוריות הנצחית, המעגלית, האילמת, ההווה, שבהתנהלות היסודות האלה, כנגד הכרונולוגיה הקווית של האנושי מחיים אל מוות, מולידה מתח קיומי מפעים ושובר לב, והיא שהופכת קונקרטי לאימפרסיוניסטי, ממשי למופשט.

מצב קיומי כזה מכיר בשירה כמדיום שהוא נצחי לא פחות, מעגלי לא פחות, אילם לא פחות, ושנדרשים לו, גם בתוך השירה עצמה, אקוויוולנטים לשוניים: " ושקעו לארץ החיים מתחת / ועל אחרון יקוד צרתם / תרד השכחה השחורה / ואתה ער בלהות / מעל לחשכה". ('מזמור').

המשורר, אותו ער בלהות, הוא זה שנדרש מכוח ההכרה המכאיבה לתרגם את החשכה לשכחה השחורה. זוהי דרכו היחידה לעמוד מעל החשכה היורדת, וזהו כוח מוגבל מראשיתו, צנוע מאד וכואב, כי האקוויוולנטיות היא חוקיות קבועה, אלא שאצל בן יצחק, בד בבד עם הידיעה הכמוסה והטראגית, שהמילים תמיד יעמדו כתווך בין החוויה המוחשית לבין עיצובה הרוחני-נפשי, עדיין הוא לא חדל מלקוות, אולי אפילו מלהאמין.

ההתרחשות הלשונית של בן יצחק היא זירת אגרוף מאופקת, מקום שלעולם יבקש לשבור את סורגי השפה מתוך בנייתו של עולם תיאורי-חושי מהפנט, כגילום ממשי, פלסטי, של חוויות בלהה כמו ערגה. אלא שהשפה, כמדיום, בעצם מהותה המתווכת, היא גם זו שמסנוורת, שמעכבת, שמהפכת.

החלל הזה של בן יצחק הוא אולי הסוד, אותו מנוע טמיר שלכתיבה כמו גם המנוע להשתקתו. "והיה חוקם התמיד בלי אומר", הוא כותב בשורה האחרונה בבית החותם את השיר האחרון שפרסם, "אשרי הזורעים ולא יקצורו". אלא שגם חתימתו הזו של בן יצחק טומנת בחובה ראשיתה של אופטימיות.

המהלך שמתחיל בהבטחת הבציר את האור ב"ההרים שחוברו מסביב לעירי", מסתיים כאן בהבטחת אי הקציר את האור. האור נותר, הסוד נותר, נותרה אפשרות החזרה אל הבראשית. התהליך שעבר בן יצחק לא גורע את התקווה להיבנות מכוח הכתיבה, מכוח המאורע/אי המאורע המתחולל בתוכה, באמצעותה. ואת האמונה הזו – המקרוקוסמית, יוצר בן יצחק באמצעות מיקרוקוסמוס: לכל מטען רגשי יש גיאוגרפיה, צבע ורחש, כמו האמונה כי ההכרה בעצם המגבלה היא שתאפשר את הבריאה, לפחות עד ערב: "ובהיות הבוקר / והנה מרחף אתה על פני התהום / לרקוע עליו את שמיך העמוקים / והשמש הגדול בידיך - / עד ערב" ('מזמור').

שלח ידך

בן יצחק, אדם בעל כמה לשונות, יהודי שישב עיקר שנותיו באירופה, עמד על הפער הלשוני-תרבותי שבין הגלות לארץ וניזון ממנו והזין אותו בתמורה, בשירה ובתרגום, ובבואו לכתוב עומד קיומו הנסער, הרועד, נוכח עולם נטול פתוס, שיופיו כמו אכזריותו – "הגיונה של המציאות" – אינם ניתנים למשא ומתן, וזהו הפתוס של קיומו.

נותרת רק הכמיהה להתאחד עם הסוד. והסוד, הצפון, גוזר ניסיונות אחיזה ותיאור חוזרים ונשנים, שהם נדודים בתוך שפת השירה. כך נגזרים הנדודים והופכים לברכה, להבטחה היחידה: "אשרי הזורעים ולא יקצורו / כי ירחיקו נדוד". 

אברהם סונה – שמו הממשי, ואברהם בן יצחק – כינויו הספרותי, והנה כפילות נוספת. ו"אברהם בן יצחק" כשלעצמו, שבשם הזה התהפכו היוצרות: יצחק, בן אברהם, הפך כאן לאבי אברהם. אברהם, בנו של יצחק, זה הצוחק, המשמיע קול, הנולד מכוח ההשראה האלוהית, אך גם זה שנעקד. ובכפילות הרפטטיבית הזו של השם טמון כוח החיים הטראגי.

אברהם הוא גם הבן של יצחק אך גם זה שנידון לעקוד אותו –  את עצמו. "מי, אם אצעק, ישמעני מקרב מערכי מלאכים", שואל רילקה בפתיחה ל'אלגיות דואינו'. ובן יצחק, כרילקה, חייב להאמין בקיומו של המלאך, הסוד, המטאפיסי, גם אם כל הקיום המטאפיסי מתגלם בעולמו של בן יצחק בציווי המלאך אל אברהם: "אל תשלח ידך". וכך עומד אברהם על הר המוריה, המאכלת בידו המונפת, וכאן קופאת התמונה. כי ה"אל תשלח ידך" של המלאך הופך בתרגומו של בן יצחק גם ל"שלח ידך", המאכלת הופכת עט, הכותב שוב, ומחדש, את סיפור עקדתו.