הערת שוליים: סלין אסייג מתפלמסת עם מושג השוליים
עוד בפרויקט
מיכל זמיר
מפלת המין הגברי
סמי ברדוגו
הבראת הספרות
ענר שלו
הספרות שבשולי הספרות
קריאת רשות: הספרות שבשולי הספרות
social
facebook whatsup email tweeter
סלין אסייג //
31.5.15
קריאת רשות: הספרות שבשולי הספרות
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"הכתיבה עבורי היא עולם נפרד. כאשר אני כותבת החוץ אינו קיים, הקשב הוא אחד, פנימי. אולם כמו שאורוול אומר בהמשך דבריו באותה מסה, כל כתיבה היא פוליטית. הפוליטיקה עוסקת בכוחות הפועלים בחברה, והכתיבה עוסקת בחברה וביחיד"

הערת שוליים: סלין אסייג מתפלמסת עם מושג השוליים

מה הופך טקסט לשולי? האם השוליות אומרת בהכרח נחיתות? סלין אסייג מוצאת את התשובות במסה של ג'ורג' אורוול "איך מתים העניים". כך כתיבה פוליטית הופכת לאמנות

 מבין הז'אנרים הממוקמים בשולי הספרות המסה האישית היא הסוגה שמעניינת אותי. המסה מבקשת להציג את מחשבתו של הכותב בקולו המיוחד, מנקודת מבט סובייקטיבית ובדרך פואטית, והיא נמצאת בין הפרוזה לבין הכתיבה העיונית. מצד אחד אין בה טיעונים לוגיים, ומצד שני אין בה עלילה ודמויות עגולות,  אין סיפור שלם. 

 

מתחת לאף שלך
בחירה מכוונת בעוני. אורוול (עטיפת הספר

 

אחת המסות שנגעה בי היא "איך מתים העניים" של ג'ורג' אורוול, שנמצאת לצד מסות מפורסמות נוספות שלו בספר "מתחת לאף שלך".  המסה התפרסמה בכתב העת "NOW"  בנובמבר 1946, והיא נכתבה בעקבות שהותו של אורוול בבית חולים ציבורי, שבו המאושפזים אינם יכולים לשלם על טיפול, מקבלים טיפולים משונים והופכים לחיות מעבדה אנושיות.

 

 אורוול מתאר את הטיפול בו ובחולים אחרים באופן ישיר ופשוט; הוא מתאר יחס לא אנושי שתגובת המטופלים אליו היא כניעות: "החולים, כמעט כולם אנשים עובדים, היו כנועים להפתיע". הוא מספר על טקסיות והווי שמתגבשים במקום, לא אחת סביב סבל של האחר: "למדתי שההתבוננות בחולה, שעובר טיפול בתחבושת חרדל הייתה אחד הבילויים האהובים במחלקה". כאשר מניחים את התחבושת על פצעיו של אורוול עצמו, קושרים אותה באופן כזה שהוא אינו יכולה להסירה, והחולים האחרים משועשעים מלראותו מתענה. הרעיון מזכיר את שתי דקות השנאה בספרו של אורוול "1984", שתי דקות השנאה מבטאות עוד דרך לשלוט במוחם של בני אדם, וכך, בתיאור המדובר במסה, החולים הופכים לגוף אחד, שנשלט באמצעות מצבו הפיזי והכלכלי,  נענה לאותו "בילוי", משתף פעולה.

 

לרבים מהחולים האשפוז בבית החולים הוא דרך נוחה להעביר את החורף, אורוול עצמו יכול היה להרשות לעצמו לבחור בבית חולים אחר, אך הבחירה שלו היא בחירה מכוונת בעוני:  במהלך חייו אורוול יצא למסעות של נוודות וקיבוץ נדבות, במטרה לייצר בתוכו את התודעה עליה הוא רצה לכתוב.   אורוול, שידע כבר בגיל צעיר שהוא רוצה להיות סופר, רצה להפוך כתיבה פוליטית לאמנות. הוא אומר זאת במסה "מדוע אני כותב" שנמצאת באותו ספר, ובה הוא מציג ארבעה מניעים עיקריים לכתיבה: אגואיזם לשמו,  עניין אסתטי,  דחף היסטורי ומטרה פוליטית.

 

אף לא אחת מהסיבות האלה עומדת לנגד עיני או מניעה אותי כאשר אני כותבת, אלה אינן סיבות גלויות. הכתיבה עבורי היא עולם נפרד. כאשר אני כותבת החוץ אינו קיים, הקשב הוא אחד, פנימי. אולם כמו שאורוול אומר בהמשך דבריו באותה מסה, כל כתיבה היא פוליטית. הפוליטיקה עוסקת בכוחות הפועלים בחברה, והכתיבה עוסקת בחברה וביחיד. גם כאשר היא עוסקת רק ביחיד היא למעשה מדברת על ואל החברה, ולכן כל כתיבה היא תמיד פוליטית, גם כאשר הכותב עסוק רק בתודעה אחת של עצמו. אמנית הפרפורמנס מארינה אברמוביץ' היטיבה לנסח זאת במשפט:

 

The deeper you go inside yourself, the more universal you come out.

 

אמירה זו מחזירה אותי לשאלה מהם שולי הספרות. האם זו הסוגה לבדה ששמה את הטקסט בשוליים? אולי זה התוכן, זהות הכותב, עמדתו החברתית או הפוליטית? אפשר שהמקום בו או ממנו צמח הטקסט הופך אותו לשולי? ומה המשקל של המעמד הכלכלי של הכותב?

 

המשמעות של ערספואטיקה

 

בנובמבר 2011 החלה לפעול בארץ פלטפורמת מימון המונים- Headstart. בדרך זו יצאו לאור בין היתר ספרים שנדחו על ידי הוצאות ספרים. שני ספרים הוציאה כך מרסל מוסרי, כותבת צעירה שהחלה את דרכה בפרסום טקסטים בפייסבוק. מרסל אינה מפסיקה להפיק סיפורים קצרים וכל סיפור נקרא על ידי קוראים רבים.  אולי יעניין אותך גם בקרוב בבית אבי חי קריאת רשות 8.6 שני,
20:00 / 8.6.15
תשומת לב- ערב מחווה לשלמה גרודזנסקי

 

במקביל למרסל צמחה תופעה נוספת - הערספואטיקה. זהו ערב שבו קבוצת משוררים קוראת שירים ובמהלך הערב נערכת מעיין חאפלה. מארגני הערבים הללו מבקשים להיות אנטי ממסדיים, בשירים שלהם הם יוצאים נגד ההגמוניה האשכנזית הלבנה. הבולטים מביניהם הם רועי חסן, עדי קיסר, תהילה חכימי ושלומי חתוכה, שכל אחד מהם הוציא לאור ספר שירה ותהילה חכימי אף זכתה בפרס שרת התרבות בשנת 2014. הזכייה בפרס של חכימי מעידה על נזילות ההגדרות בין ההגמוני לחתרני, בין המרכז לשוליים.

 

חברי ערספואטיקה  עדי קיסר ותהלה חכימי פותחות את הפה ואת הלב

 

במסה "מדוע אני כותב" אומר אורוול שאין כתיבה שמשוחררת מהטיה פוליטית, מניסיון לשנות את דעתם של אחרים, משאיפה לקדם את העולם לכיוון מסוים. כאמור, אורוול רצה להפוך כתיבה פוליטית לאמנות, נקודת המוצא שלו היתה תמיד תחושת עוול, כפי שהוא מעיד על עצמו באותה המסה. הוא  מבקש לכתוב על עובדה שהוא רוצה להסב אליה תשומת לב, הוא רוצה לחשוף שקר מסוים, וכדי לזכות בקשב הוא חייב לעשות זאת באופן אסתטי.

 

האם חברי הערספואטיקה מצליחים לעשות זאת? האם הטקסטים של מרסל מוסרי והשירים של הערספואטיקנים מספיק טובים כדי שיעסקו בהם גם בעוד עשרים שנה ויותר? האם בדרכם הם לא מאשרים את הסדר הקיים ונבלעים בתוכו? מהן התכונות שמשאירות את הכותב או הז'אנר בשוליים? האם כוחם של השוליים הוא בבתוליותם ובהיעדר, וכאשר אלה ממצים את עצמם או מתמלאים הם שוב אינם שוליים או שאינם נשארים בזיכרון?

 

 

אולי יש להשתחרר מהסיווגים והז'אנרים הספרותיים – מסה, שירה, פרוזה – וגם מהסיווגים הפוליטיים – הגמוניה ושוליים, לא ליפול לידיה של חוסר הסולידאריות, להתכנס לתוך הכתיבה ולתת לדברים לפעול מכוחם.

 

זה מה שרועי חסן חושב על המרכז

 

 

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus