יונה הנביאה: 30 שנה אחרי מותה, המשוררת יונה וולך חיה מתמיד

על עטיפת "לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים", שראה השנה אור וכולל 1,135 ערכים של סופרים ומשוררים, נבחרה לככב תמונה של אישה אחת: יונה וולך הצעירה בשחור-לבן. לא מעט ביקורת ספג הלקסיקון עב הכרס שערכו זיסי סתוי ופרופ' יגאל שוורץ (היעדרותה של נעמי שמר מהערכים יצרה אפילו שערורייה זוטא), אבל הבחירה בתמונת הדיוקן של וולך לא היתה המושא של אף אחת מהן. "הווה אומר", מסביר המשורר וחוקר השירה ד"ר גלעד מאירי, "שוולך היא התמונה בתעודת הזהות של הספרות הישראלית בכלל, פרוזה ושירה כאחד".

 

דיוקנה של וולך עומד לעטר גם את עמדות הפוסטרים של בתי הקולנוע. אל האקרנים יוצא בימים אלה "יונה", סרטו החדש של הבמאי ניר ברגמן ("כנפיים שבורות", "הדקדוק הפנימי") על המשוררת, ששם דגש על התקופה הירושלמית של חייה, שכללה כמה אשפוזים מרצון בבית החולים הפסיכיאטרי בשכונת טלביה.

 

תעודת הזהות של השירה

 

 

הסרט – בהשתתפות נעמי לבוב (בתפקיד וולך), שלום מיכאלשווילי (בתפקיד גבריאל מוקד), מיכאל מושונוב, תום חגי ואיתמר רוטשילד – הוא הפרויקט המצולם השלישי(!) שיוצא על וולך בשלוש השנים האחרונות. קדמו לו "7 הסלילים של יונה וולך", סרטו הדוקומנטרי של הבמאי יאיר קדר (2012, במסגרת סדרת "העבריים") ו"יונה וולך", של הבמאי חגי לוי (2013, במסגרת סדרת "המקוללים"). זהו יובל יוצא דופן ששום משורר או סופר ישראלי  זכה בו עד היום.

 

דמות חד פעמית

 

המושררת והחוקרת ד"ר שירה סתיו מציינת שלוש סיבות עיקריות לעיסוק החוזר בדמותה של וולך:  "הסיבה הראשונה היא שמדובר ביוצרת חד פעמית שפרצה דרך ליוצרים שבאו אחריה. היא מדגימה בשירה שלה חופש פעולה ואי ציות לשום גבול מקובל - לא לשוני, לא ציורי, לא תוכני ולא רעיוני. וולך גם מקורית מאוד, וכשקוראים אותה, יש תחושה שהיא לא למדה מאיש כיצד לכתוב; היא מבטאת ניסיון של אמנית שחוקרת את כל טווח האפשרויות שעומדות מולה, ואז מגדילה אותו, כמו בוראת יש מאין.

 

"הסיבה השנייה היא הפרסונה הציבורית שלה והמיתוס שצמח סביב דמותה. כמו שהשירה שלה מגלמת חופש, כך גם הדמות שלה, שצמחה בתוך ישראל קטנה ושמרנית מאוד ובתוך מקום כפרי וקרתני כמו כפר אונו בשנות ה-50, אבל וולך לא הניחה לזה להגביל את דרך החיים שלה. העניין יוצר היקסמות מתמדת בתוך החברה הישראלית, שהיא חברה שמאוד מדגישה משמעת וציות לתכתיבי המדינה  -שירות בצבא, הקמת משפחה –  כך שהחופש שוולך נטלה לעצמה תמיד יקסום ויבלוט בחברה כזאת.

 

"הסיבה השלישית קשורה בשתי הראשונות, והיא שהרבה יוצרים שפועלים היום 'גדלו' על יונה וולך – אם על השירה שלה ואם על המיתוס שנקשר בדמותה, או על שניהם. משהו בתעוזה ובחומרים שלה מדבר מאוד אל גיל הנעורים, וזו תקופה שבה דברים נחרטים בך לשארית חייך והופכים לחלק מן הזהות שלך".

 

את מזהה פער בין הפרסונה הציבורית של וולך בשנים האחרונות ובין הדמות שאת חווה מהקריאה בשירים?

"אני לא יודעת לגבי פער; אני יודעת שאני לא חווה מהשירים דמות אחת מסוימת, אלא זהויות רבות, משתנות ומתחלפות כל העת. יונתן וקורנליה או אמו של אבשלום אינם דומים זה לזה, או הפרסונה התיאטרלית של שירי 'כשתבוא לשכב איתי'. יש שם ריבוי שלא ניתן לצמצם אותו לדמות. אישית, הפרסונה הציבורית שלה לא ממש מעסיקה אותי; אני חשה שבקשר לזה הכול כבר לעוס עד זרא. אבל בשירים שלה יש איזו איכות שנראה שאי אפשר למצות, כמו בכל אמנות גדולה – יש שם אינסוף.

 

יונה וולך. משוררת של משוררים (צילום מסך מתוך יוטיוב)

 

"היא אחת המשוררות הכי מפעילות ומניעות שיש, וזאת אחת הסיבות לכך שהיא כל כך משפיעה וכל כך השפיעה על כל כך הרבה משוררים ומשוררות. כשכתבתי עליה, התברר לי עד כמה היא בעצם מעל לכול 'משוררת של משוררים', עוד יותר ממה שהיא של הקהל הרחב. ויש משוררים ומשוררות רבים מאוד שמתייחסים אליה בכתיבה שלהם, ישירות או בעקיפין. היא מאוד מגרה לכתיבה מעצם המופת שהיא מציבה לפנינו".

 

מאירי טוען, בהתייחסו לסרטים שנעשו על וולך, ש"משוררות עבריות וישראליות גדולות אחרות אינן אטרקטיביות לקהל הרחב, כי אינן פופואטיות כמו וולך. הסרט של קדר מדגים זאת היטב באמצעות מעמד הרוק בסרט. שליש מהדוברים בסרט הם מוזיקאי רוק: אילן וירצברג, שמעון גלבץ, סמי בירנבך, רפי פרסקי; בעז כהן, מגיש תוכניות המוזיקה הפופולרית ברדיו, מתראיין אף הוא ; יש בו הופעת אורח של קרולינה; והפסקול מבוסס על שיר הרוק "שלח לי שקט", שהלחין יובל מסנר וביצעה להקת בלגן".

 

חוץ מזה, נדמה שהשם יונה וולך טומן בחובו הזמנה לסנסציה. 

"אתייחס לסרטו היפה והמרגש של קדר כמדגם מייצג. הסרט שווק לציבור על בסיס מניפולציה יחצנית: תיאור של חשיפת שבעה סלילי הקלטה גנוזים שנמצאו באיחור אצל הלית ישורון ובהם הקלטה של וולך. אמנם, בשום מקום לא צוין שיש בסלילים מידע מקורי, אולם הציפייה לגילויים חדשים עוררה סקרנות ציבורית משום שדמותה של וולך טעונה בפוטנציאל סנסציוני; מן הסתם, איש לא תהה אם יש בסלילים מידע ספרותי או תרבותי משמעותי. ואכן בסלילים אין חידושים בולטים. לראיה, טקסטים מהסלילים פורסמו כלשונם בראיון של ישורון עם יונה וולך עוד בחייה, בכתב העת 'חדרים', בעריכתה של ישורון.

 

כרזת הסרט

 

"מעמד הסלילים בסרט הוא משני גם לפי התסריט. שבעת סלילי ההקלטה הוטמעו בעריכה המשלבת: 14 ראיונות (לא כולל וולך עצמה), 20 שירים של וולך (חלקם מולחנים), ועוד לפחות 15 קטעים מסרטי ארכיון. מכאן, עד כמה דומיננטי פסקול סלילים יכול להיות בסרט של 56 דק'? מכל מקום, המניפולציה התקשורתית של קדר צלחה יפה וזאת בעיקר כי הסרט ערוך מצוין, והמוסיקה המקורית של אורי כנרות נהדרת."

 

פואטיקה של טראנס

 

גם גלעד מאירי וגם שירה סתיו עסקו בוולך במסגרת המחקר האקדמי שלהם. מאירי, המשמש מייסד ומנהל עמותת "מקום לשירה" בירושלים, כתב את עבודת המוסמך שלו על שירת וולך, שכותרתה "יונה וולך - הפואטיקה של הטראנס" (האוניברסיטה העברית, 1998), ואילו סתיו התייחסה אליה בעבודת הדוקטורט שכבתה בחוג לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון, שכותרתה: "אבא אני כובשת: יחסי אבות ובנות בשירה העברית בשנות השישים על פי שירתן של דליה רביקוביץ, תרצה אתר ויונה וולך", עבודה שאף עובדה לספר שראה אור בהוצאת דביר בשנת 2014.

 

"יונה וולך תמיד היתה מהמשוררות האהובות עליי", מסבירה סתיו את הבחירה, "וזה היה כמעט טבעי מבחינתי לגשת לזה. כיוון שנושא המחקר היה 'אבות ובנות', היה גם מתבקש לגשת אליה, כי ברור שהיא מציעה משהו אחר בהקשר הזה, מעצם היחס האמיץ שלה לנושאים מגדריים ומעצם האפיון הפואטי החזק שלה כפורצת גבולות. 'אב' זאת קטגוריה שמייצגת סדר, חוק, שפה, מורשת, מסורת; ווולך היא משוררת שמפרקת קטגוריות כאלה זו אחר זו. היה מעניין להסתכל על זה ולבדוק את זה."

 

מאירי מספר שביקש למלא בעבודתו את החלל המחקרי על וולך. "בעת שחקרתי את שירתה, טרם נכתבה עליה עבודת דוקטור, והיו אף מעט מאוד עבודות מוסמך" הוא מספר, "חשתי שחסך מחקרי הוא ביטוי לשמרנות אקדמית ולנתק בשיח, אשר יגררו אחריהם אי הבנה, חקיינות ודחייה של שירה צעירה הנכתבת בהשראת שירת וולך. לצערי, המושג הביקורתי והמקורי שהצעתי על בסיס המחקר בשירת וולך, 'פואטיקה של הטראנס', עדיין לא משמש כמפה וכמצפן ליוצרים, לחוקרים ולקוראים עכשוויים".

 

מה משך אותך לחקור דווקא את שירת וולך?

"העבודה היא בעיקר פועל יוצא של התשוקה שלי כמשורר-חוקר להתמזג בעוצמה וביופי ספרותיים ולברר מה הקסם של שירת וולך. האמנתי שאם אוכל להעניק הסברים לתופעה הספרותית, אוכל גם להתגבר על הקנאה הספרותית שלי, לרכוש מיומנויות יצירתיות אקסטטיות וארגז כלים פרשני מקורי. האמנתי שהקרבה האינטימית שלי לעולמות התוכן של וולך, כמו עידן חדש, מיסטיקה, פסיכדליה, רוק וכדומה, תעניק לי הזדמנות לנסח באופן מדויק את הפואטיקה שלה".

 

הסרט "יונה" מתאר בעיקר את תחילת הדרך של וולך, כשעדיין נאבקה על מקומה בשדה השירה הישראלי. מה הוביל לתהליך ההתקבלות שלה כאייקון משמעותי כל כך?

"עד לראשית שנות ה-80 של המאה הקודמת, שירת וולך לא זכתה להתקבלות משמעותית. הפואטיקה הייחודית שלה, הכוללת חדשנות אוונגרדית, מגדרית, ניו-אייג'ית ופופואטית, זכתה לקבלת פנים צנועה. הפריצה שלה לתודעה הישראלית נעשתה בעיקר הודות לאמצעי ייצור ספרותיים קרנבליים, תקשורתיים ובינתחומיים, קרי, לא בשל השירה, המחקר והביקורת נטו: תקליט מולחן פורץ דרך ומעולה של שירתה – "בציר טוב" משנת 1982 - וסיקור עיתונאי חסר תקדים של מותה בשנת 1985, אשר חשף בין השאר סיפור חיים הטומן בחובו כל מה שתקשורת ישראלית מייחלת לו: סקס, סמים, רוקנרול ושכול מוקדם על רקע לאומי (וולך בת ה-4 שכלה את אביה במלחמת העצמאות).

 

"רצף הלחנות מגוון ומופלא של שיריה עד ימנו, טפטוף של ספרות ביוגרפית כמו 'יונה וולך', שכתב יגאל סרנה, הוצאות מאוחרות של כתביה ועוד פעילות תרבותית ענפה סביב שירתה תרמו לשימור נוכחותה בישראליות. מסיבות אלו ואחרות, וולך הוכתרה באופן לא רשמי בידי קובעי המדיניות בתרבות ובתקשורת כמשוררת הישראלית החשובה ביותר.

 

"מעמדה המרכזי בשנתיים האחרונות בקולנוע הישראלי מעניק הסבר פופואטי מובהק לקרנבל וולך. כאמור, הקולנוע גילה באיחור אופנתי את הפוטנציאל המסחרי של סיפור חייה. שלושת הסרטים על אודותיה עוסקים בעיקר בדמותה ובצדדים הפרובוקטיביים שלה, ויצירתה היא בעיקר רקע כחול, תפאורה".

 

הדור הבא

 

בצד העניין החיובי שיוצר העיסוק בוולך, אחד הצדדים הקשים שיצר מעמדה האיקוני, הוא התחושה שהיא כמעט משתקת פריצה של משוררות ומשוררים עכשוויים. משוררים נבחנים מבחינה ציבורית על פי הסטנדרטים שהיא יצרה. הגדיל להגדיר פרופ' נסים קלדרון כשנתן ל"יום שני", ספרו על השירה הישראלית החדשה, את כותרת המשנה "על שירה ורוק אחרי יונה וולך". בספר הוא טוען שוולך מסמנת קו גבול: המשוררת האחרונה שהיה "רחש של שיחה ציבורית סביבה", לפחות מבחינת היחס התקשורתי-חברתי.

 

"לצערי, קלדרון צודק", אומר מאירי, "הדציבלים הגבוהים של רחש השיחה הציבורית סביב וולך הוא פועל יוצא של שליטת התרבות הפופולרית במדיה. זו תרבות הנמשכת לרעש, לתזזית, לאקשן, לעוצמות של מערכות הגברה, ובשירה הישראלית יש רק לוולך עוצמות מעין אלו בגלל שילוב חד פעמי וסקסי בין שירתה, סיפור חייה סוחט הדמעות והפרסונה המוחצנת שלה".

 

 

אתה יכול לנסות לזהות משוררות צעירות עם עוצמה שכזאת?

"המשוררת היחידה בימנו שיש לה פוטנציאל לעורר שיח כזה היא נעם פרתום. אמנם, ברשותה רק ספר ביכורים, ומוקדם לדעת כיצד תתפתח שירתה, אולם כבר ניתן לומר שהשילוב בין פואטיקה פופואטית, סיפור חיים נוגע ללב ופרסונה מוחצנת מעורר עוצמות שיח ציבורי. 'להבעיר את המים באש', שיצא בשנת 2012, הוא ספר השירה הקרנבלי והמטריאליסטי ביותר שידעה שירתנו. הוא חוגג את החולף, המין, הג'אנק פוד, הסמים, תקשורת ההמונים והאופנה, אך גם את 'הנצחי' – הלשון והספרות הגבוהה.

 

"השירה העברית לדורותיה כמעט לא ידעה שירה שבה הדומיננטה היא הצהלה. זו שירת ריאליטי המבטאת ערכים והיבטים מרכזיים של רוח התקופה; היא לכאורה מצליחה ליצור מציאות תלת ממד אסתטית שבה הממשות הישראלית מוקרנת לקורא במעגל שירי סגור באמצעות שימוש בלשון יומיומית, חיה ורעננה. לרעננות של שירתה תורמים העיצוב וההגשה ברוח הספוקן וורד, המעניקים לשירתה איכויות של מופע תיאטרלי וסטנד-אפ".

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

Model.Data.ShopItem : 0 6