יאיר אגמון

אגמוניה: יאיר אגמון הוא היוצר הכי פורה שטרם שמעתם עליו

גתית גינת //
26.4.17
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"אני אוהב את השבת ואני אוהב מסורת, ואני לא מאמין באלוהים מאז כיתה ט', ברגע שבו ראיתי את אמיר מאיר מתפלל יותר מהר ממני ובתנועות רחבות יותר. באותו רגע הבנתי שהמשוואה היא לא אני ואלוהים, אלא אני ואמיר. משוואה חברתית לגמרי"
"ההורים שלנו הגיעו הביתה מהעבודה, אכלו ארוחת ערב וקראו משהו לפני השינה. לעומתם, אנחנו קוראים כל הזמן. כמה כותבים בפייסבוק הם בעיניי הכותבים הבולטים ביותר בספרות העברית העכשווית"
"בהפסקת היריון תמיד יש התלבטות אם לראות או לא לראות. לי היה חשוב מאוד לראות ולגעת. חשוב לי ללכת אל הערפל, אל המקומות בהם יש חושך, רוע, בזות, ייאוש. גם בכתיבה, אני מסתכל תמיד גם על הבזוי והחשוך וגם על הנשגב"
שמאלני ושומר שבת שהסיר את הכיפה אך משוגע על רבי נחמן מברסלב, הוציא רומן שמורכב מסיפורים וצילם סדרת רשת שתשודר בתאגיד השידור הציבורי. האם יש עוד ניגודים שיאיר אגמון יכול להכיל? כל התשובות בערב לכבוד צאת ספרו "שמשהו יקרה", שיתקיים בבית אבי חי

בסיפור "ומותר לאהוב" ערגה מלווה רב צעיר ויפה ואת תלמידו הצעיר והיפה. בסיפור "ערגה", הערגה מסתבכת במהלכיה של בחורה בשם ערגה. בפרק השני בסדרת הרשת "הטרמפיסטים", הומלס שחי מאיסוף בקבוקים עורג למשהו, אבל ערגתו מפוספסת ואבודה ובודדה. בסרט התיעודי "רחל אגמון" מצליבה הערגה בין חקלאי כורדי נשוי מהדרום לרווקה ילידת קיבוץ דתי מהצפון.

 

בתנועה של הערגות האלה – אפשר לקרוא להן "חתירות למגע" – יש תמיד ממד של התנגשות ואחר כך של התפזרות. מי שאחראי לתנועת הגופים המתנגשים והמתפזרים הוא יאיר אגמון. ספרו, רומן הסיפורים "שמשהו יקרה", יצא באחרונה בהוצאת "כתר". בארבעה במאי יערוך "בית אבי חי" ערב לרגל צאתו.

 

אגמון נולד בירושלים ב-1987. הוא למד בישיבת "מעלה גלבוע", שירת בנח"ל ולמד בבית הספר לקולנוע "סם שפיגל". כיום הוא חי בתל אביב עם אשתו שירה ובתם חיה לאה. הוא לא חובש כיפה והוא שמאלני והוא שומר שבת והוא משוגע על רבי נחמן מברסלב. הרבה דברים נהדרים קורים לו כרגע, והם קורים אחרי כמה דברים קשים מנשוא שקרו לו בשנתיים האחרונות. דבר ראשון, יש לו תינוקת חדשה חדישה. מלבד זה, העונה השנייה של הסדרה "הטרמפיסטים", שביים יחד עם אלעד שוורץ, תעלה בקרוב בתאגיד השידור הציבורי. הסרט התיעודי על אמו, "רחל אגמון", ישודר גם הוא בתאגיד.

 

 

yair_front
עטיפת הספר

 

יום לפני הראיון, הוא נסע להלוויה של אשה אחרת, רחל אחרת. האשה הזאת, רחל צפרירי, היתה אשתו של חיים, מושבניק ממושב פטיש. לפני כשלושים שנה לקח חיים צפרירי את רחל אגמון בטרמפ מאופקים לירושלים וניצת ביניהם רומן. רחל אגמון, עובדת סוציאלית דתיה שהיתה אז בת 38, הרתה לחיים והחליטה ללדת את הילד. חיים, חילוני ממוצא כורדי ואב לשבעה, הסכים להכיר בילד שיוולד.

 

ולֶמה הסכימה רחל צפרירי, אשתו של חיים? היא הסכימה לאהוב את יאיר אגמון, התינוק שנולד למאהבת של בעלה. "כבר כשהייתי ילד קטן, הבנתי שאני לא גדל במשפחה רגילה", ספד לה אגמון בפייסבוק. "לכל החברים שלי היו בבית אמא ואבא. בבית שבו גדלתי היתה רק אמא. אבא שלי חי במושב בנגב. עם אשתו, רחל צפרירי... רחל צפרירי אמורה היתה לשנוא אותי. זאת האמת הפשוטה... היו לה את כל הסיבות להתנכר לילד הזה, שבעלה הביא משום מקום. אבל זה לא מה שקרה. להיפך... רק כשעמדתי על דעתי, בתיכון, הבנתי שהסיפור הזה חריג. שהאהבה שאני מקבל מהאישה הזאת לא מובנת מאליה. להיפך. האהבה הזו היא פלא. היא נס של ממש. היא הנס של החיים שלי".

 

לא דתל"ש. היברידי

 

בסיפורי הרומן של אגמון, המוקדש לאביו שנפטר לפני כשנתיים, הערגות תופסות טרמפ אינטנסיבי מאוד על משהו או מישהו, ואז, כאמור, מתפזרות. אחד נוסע לאומן, אחרת נוסעת למפגש של "ריינבו". אחד נוסע לווגאס ואחר עולה על הפלגה דבילית-מטורפת של "מנו ספנות". כולם נוסעים וכולם חוזרים. גיבורי הרומן הם אנשים שהקלישאה דורשת לקרוא להם פסיפס ישראלי: דתיים, חילוניים, גברים, נשים ולכמה פסקאות גם בחור ערבי. לפעמים התשוקה שלהם מתנגשת באדם ששייך לעולמם התרבותי הקרוב, לפעמים היא מתנגשת בזר.

 

אף על פי שהזהויות התת-ישראליות של גיבורי הספר הן מאוד מובחנות, "שמשהו יקרה" משאיר אחריו תחושה משמעותית של היתוך והזדווגות. זה נובע מהיכולת של אגמון לספוח את כל מה שנקרא "ישראליות" ואז להוציא החוצה תמונה מאוד עכשווית שלה, וזה נובע גם מהעובדה שבכל הדמויות אפשר לזהות אותו, רק אותו. אגמון מחזק את התחושה הזאת, כשהוא, כ"מספר", מתפרץ לתוך הסיפורים בגוף ראשון וחושף משהו על עצמו.

 

"סיפורי 'שמשהו יקרה' נכתבו כבר מזמן, תוך פחות מחודשיים, בפרץ מטורף של השראה, ואחר כך נפתחו לשינויים בתהליך ארוך של עריכה", הוא מספר. קוראים רבים הגיבו לספר. "דתלש"ים, חילונים עם כל מיני זיקות רוחניות, חילונים שנמצאים בהודו, כולם מזדהים עם ההיברידיות של הטקסט. זה נותן אינדיקציה שמשהו בהיברידיות נוגע בהרבה אנשים".

 

זאת המציאות שהיברידית, או שזה אתה, דתל"ש היברידי?

"אני לא מגדיר את עצמי כדתל"ש, אבל אני היברידי. אני לא מאמין באלוהים, ואני שומר שבת. בשבילי זה נורא פשוט לשמור שבת ולא להאמין באלוהים. אני אוהב את השבת, ואני אוהב מסורת, ואני לא מאמין באלוהים מאז כיתה ט', ברגע שבו ראיתי את אמיר מאיר מתפלל יותר מהר ממני ובתנועות רחבות יותר. באותו הרגע הבנתי שהמשוואה היא לא אני ואלוהים, אלא אני ואמיר. משוואה חברתית לגמרי".

 

מה אתה אוהב במסורת?

"אני מאוד אוהב את בית הכנסת, שהוא מקום עלוב ונשגב בעת ובעונה אחת. אני מאוד אוהב את התורה, את המילים, את הבניית הדמויות. גם כשהתורה משעממת, היא עד הסוף. גם לשעמם כמו ב'ויקרא' צריך לדעת".

 

ואיפה אמיר מאיר היום?

"נהיה היפי כזה. הוא היה חד משמעית מלך הכיתה ואז החליט לוותר על המלוכה. הוא איש מאוד מיוחד. כל מה שאני רוצה זה להיות מקובל. אמיר מאיר ויתר על זה, נטש את הרצון למקובלות".

 

האפשרות שאכתוב פנטזיה היא כשלעצמה פנטזיה

 

גם בסדרה של אגמון, "הטרמפיסטים", שכל פרק בה מוקדש לטיפוס ישראלי/ת אחר/ת, יש תחושה של ריבוי שהוא אחד, ושל היברידיות. כל פרק, באורך של קצת יותר מחמש דקות, הוא שיחה בין אגמון, הנוהג, ובין טרמפיסט שיושב לידו, ולפעמים מאחוריו. "'הטרמפיסטים' נולד מתחקיר של חברי אלעד שוורץ, שרצה לעשות סרט על מתנחלים. הוא צירף אותי למסע תחקיר כי אני מכיר את העולם המתנחלי", משחזר אגמון, "אחת הנגזרות של היכרות עם העולם המתנחלי היא היכרות עם עולם הטרמפים, וכך יצא שאספנו טרמפיסטים כדי לאסוף חומרי תחקיר. מהר מאוד הבנו שהאנשים שאנחנו נותנים להם טרמפ הם הרבה יותר מעניינים מהסרט שאלעד חשב לצלם".

 

לצפייה בפרק הראשון ב"טרמפיסטים" לחצו כאן

 

 

מאות בני אדם נכנסו עד כה למכונית של אגמון ושוורץ, שחרשה את ישראל מצפון ועד דרום. התוצאה נראית כמו "סוף שבוע פרוע עם לואי תרו" פוגש את "עשר", סרטו של האיראני עבאס קיארוסטמי שבו שתי מצלמות מותקנות במכונית נוסעת ברחובות טהראן ו"מתעדות" עשר שיחות שמנהלת הנהגת עם נוסעותיה.

 

לפעמים "הטרמפיסטים" היא יותר קיארוסטמי, כלומר, מה שקרוי לעתים "קאמרית". למשל, בפרק השני של העונה הראשונה עולה אל המכונית אוסף בקבוקים בשם מרדכי. מרדכי, שהיגר מאסטוניה, נראה חסר מולדת, וחוסר המולדת מערער את המכונית ואת הצופה. קטע קולנועי חזק אחר קורה בפרק תשע, כשאל המכונית עולה גבר אילם מחווארה. לאט לאט נהיה גם אגמון הדברן לגבר אילם, ובשתיקה שנופלת במכונית אפשר לשמוע בעיקר את מצמוצי העיניים שלו.  

 

ולפעמים "הטרמפיסטים" היא יותר לואי תרו, היינו סדרה שהמפגש של יוצריה עם ה"אחר" כרוך במרחק אירוני, בהתבוננות כמו-אנתרופולוגית. בפרק החמישי עולים למכונית שני נערי גבעות, אביחי ועודד. השיחה איתם מזכירה פרק ידוע במיוחד של תרו, שאת האנשים הבלונדינים שמופיעים בו אסור להשוות לעודד ולאביחי. זה פרק המשרה תחושה אותנטית מאוד, ממש הישג במונחים של טלוויזיה ישראלית.

 

קריאה נוספת על הטרמפיסטים של יאיר אגמון 

 

"גם בעשייה הקולנועית וגם בעשייה הספרותית אני יותר ריאליסטי, וגם קונקרטי", אומר אגמון, "אני יודע לעבוד רק עם רדי מייד (אמנות שמיוצרת באמצעות שימוש בחומרי גלם קיימים; ג"ג). אין לי דמיון לפנטזיה, והאפשרות שאכתוב פנטזיה היא כשלעצמה פנטזיה. כשאני כותב דמות, אני יודע בדיוק מי היא ואיך היא נראית, והיא מישהי שפגשתי במהלך חיי".

 

תגיד משהו על ספרות.

"אני א-ו-ה-ב ספרות עברית, ומתרגש להיות חלק מהדבר הזה. אני מתרגש מהעובדה שעגנון וביאליק היו פה לפני ממש לא הרבה זמן. הספרות העברית התחילה עם 'אהבת ציון', הרומן העברי הראשון שכתב ב-1853 אברהם סוצקובר. סוצקובר כתב תנ"כית כי לו היתה לו עברית מודרנית שממנה יכול היה לקחת. עניין של דקות מאז 'אהבת ציון', ואנחנו כבר נמצאים עכשיו בשלב שבו הספרות העברית מתרחשת בעיקר ב'פייסבוק', וברמה השירית - ב'טוויטר'.

 

"הדור שלנו קורא פי כמה יותר מהדור של הורינו. ההורים שלנו הגיעו הביתה מהעבודה, אכלו ארוחת ערב וקראו משהו לפני השינה. לעומתם, אנחנו קוראים כל הזמן. אז נכון, רוב הטקסטים שאנחנו קוראים הם משהו בסגנון של 'מי נוסע מחר לירושלים', אבל כמה כותבים בפייסבוק הם בעיניי הכותבים הבולטים ביותר בספרות העברית העכשווית. אחד מהפרויקטים הרבים שמחכים לי במגירה הוא 'הקיר', כתב עת שהוא אסופה של פוסטים ספרותיים. הוא יכול להמחיש – בפיזיות שלו, בעובדה שהוא לא מקוון – שמה שקורה עכשיו בפייסבוק הוא גם ספרותי".

 

ומצד שני, לכאן ועכשיו של הכתיבה בפייס או בטוויטר יש ממד מיידי של התיישנות. דמיין ספר שמתייחס בלי הפסקה להמצאה של גרהם בל, לדיבור בטלפון.

"נכון. אני מודע לממד ההיסטורי של הפייס וטורח לשמור את מה שכתבתי, כמו שטרחתי לשמור מכתבים ויומנים. הביוגרפים שלנו ילכו לפייס, ולא לארכיונים. הם יבקשו הרשאות מ'וואטסאפ'. המשהו הנורא חדש הזה הוא גם נצחית נורא ישן".

 

ללכת לתוך הערפל והבזות

 

לפני חודש וקצת נולדה חיה לאה. "לפני שנה בדיוק, ב-20 במרץ 2016, התהפכו לנו החיים", כתב אגמון בפייסבוק, כשנולדה, "סקירת אולטרסאונד שגרתית הפכה לסקירת מוח מוכוונת, שהפכה, במהירות מצמררת, לוועדה להפסקת היריון ול'לידה שקטה' בחודש שישי... אני זוכר איך כשהכול נגמר, הרגשתי שהלב שלי נקרע לשניים... לא ידעתי לאן ללכת, או מה לעשות. לא הבנתי מה אני אמור לעשות עם הבן שלא יהיה לנו...  היום בבוקר, ב-20 במרץ 2017, לקחנו את התינוקת הקטנה שנולדה לנו לבית הכנסת שמעבר לכביש וקראנו לה בשם. קראנו לה חיה (חיה לאה). כי אחרי הכול ולפני הכול, יש לנו ילדה, בריאה ושלמה ונושמת".

 

ספרות ושירה שמשהו יקרה חמישי,
4.5.17 / 21:00
ערב לכבוד רומן הסיפורים החדש של יאיר אגמון

אגמון אומר שחיה לאה דומה לאחיה המת. "בהפסקת היריון תמיד יש התלבטות אם לראות או לא לראות. לי היה חשוב מאוד לראות ולגעת. חשוב לי ללכת אל הערפל, אל המקומות שבהם יש חושך, רוע, בזות, ייאוש. גם בכתיבה, אני מסתכל תמיד גם על הבזוי והחשוך וגם על הנשגב".

 

אתה יודע להגיד מה זה נשגב?

"כשחיה נולדה, זה היה נשגב. מעשי האהבה של רחל אגמון ורחל צפרירי הם מעשים נשגבים".

 

גם סיפורי "שמשהו יקרה" קורים באבק ההתפלשות בהווה. אבל בסיפור של אגמון, באבק התנגשויות והתפזרויות, יש תמיד גם דבר עמיד אחד, ומה שעמיד הוא ההחלטה לאהוב את מה שנשאר אחרי כל הטרארם.

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו