מאיר אריאל - משה שי, פלאש90

החזון הרדיקלי של מאיר אריאל: "רישומי פחם" בן 22

social
facebook whatsup email tweeter
זהר אלמקייס //
10.7.17
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"אהוד אריאל: הוא היה אומר שאין דיון אמיתי בדמוקרטיה הישראלית. יש דיון כל עוד אתה מדבר את התכתיב המרכזי, כל עוד אתה מתאים לרוח המרכזית. אבל כשאתה מעלה לדיון נושא שנוגד כביכול את ערכי הדמוקרטיה והקדמה, אתה מגלה שבעצם אין דיון"
"נטע וינר: עם מאיר אריאל תמיד יש עוד שכבה. הוא מדבר בשפה שתעבור את האסיפה בקיבוץ, אבל בן בזמן מערער על הזכות שלה להתקיים בכלל. זה כאילו שהוא שר את השיר בחדר האוכל, וזה נפלא ונהדר, ובו בזמן המאזינים לא מבינים שהוא אומר שמה שקורה שם זה פשע"
"אחד התוצרים של תפיסת הזמן הזאת הוא שלקרוא למדינה ׳יהודית׳ זה חטא. ריבונות במובן המדיני זה חול, זה מתפורר. ויהדות זה קודש. זה כמו להגיד על אוטו או על עץ שהוא יהודי. הוא כפר בנרטיב שהקיבוץ הוא הגאולה. מבחינתו, זו פרשנות בפינת עמוד; לא גאולה"
22 שנה לאלבום "רישומי פחם" ויום השנה לפטירתו של מאיר אריאל הם הזדמנות מצוינת עבורנו לצלול לנבכי חזונו המורכב והבלתי שגרתי, שגם נותר אניגמטי לא פעם. "הוא הרגיש שהוא בן אדם שצריך לדבר נגד השיטה", אומר יואב קוטנר

״גורסת, דורסת, הורסת, הודקת,

ומשווקת את זה כחופש דיבור

מוצצת ויורקת, משתמשת וזורקת

עצם לתחקירני זכות הציבור

קרנים שולטות רחוק, עיניים בכל מקום,

פה לא מפסיק ללהג

אומר מה לרצות, מה לחשוב,

מה להיות, מה לעשות ואיך להתנהג

והמונים המונים חצי אוטומטי

הלומי פטישוני כסף סמויים

רצים רצים מפוקדי ריצודים מהבהבים

עטופים במגילה של תנאים וזכויות

מסוממי קידמה והתפתחויות

לעבוד בלי דעת ולשרת

לשמש ולשמן את

חיית המתכת חיית הברזל

לכל מקום יגיעו יונקותיה

שלטון המתכת מלכות הברזל

בני אדם, טיפות של דם וקשקשיה״

 

כך פותח מאיר אריאל את אלבומו ״רישומי פחם״ (1995), בשיר ״חיית הברזל״, ששותל את חזון הבלהות מספר דניאל בלב לבו של העידן הנוכחי כפי שחוזה בו אריאל עצמו. מן השיר מצטייר העידן הסיוטי ביותר שניתן להעלות על הדעת: התמכרות לטכנולוגיה ולחשמל; אלימות חסרת רסן; מראית עין של דמוקרטיה שהיא בפועל משטרת מחשבות מן הסוג הקשה ביותר; אשליה של חופש מוחלט ואוניברסליות, כשלמעשה, כולנו נהיים ל״עוד אחד שיורה ויורה״. ואם האלבום הזה נפתח באותו חזון מבועת, הוא (כמעט) מסתיים בביקורת, אלגורית אמנם אך מפורשת הרבה יותר, על הממסד הדמוקרטי, בשיר ״דמוקראסי״, שמתאר את הדמוקרטיה עצמה כחשפנית וולגרית, המזלזלת בקהל צופיה - המעריצים. 

 

עשרה דברים שלא ידעתם על מאיר אריאל - ועוד בקומיקס

 

אך אריאל, כך נדמה, לאו דווקא מציע פרוגרמה פוליטית מובנית, פשטנית ויודעת כול אל מול העוול של הדמוקרטיה הממסדית, אלא פורש רשת של מכאובים, מחשבות, התנגדויות, ומנסה לפרק ולבנות אותם מחדש, אולי לכלל צורות פחות כואבות לחיות עם אחרים. בסרט התיעודי מ-1987 ״מסע הבחירות של מאיר אריאל״, שנה לפני הבחירות האמיתיות לכנסת, הוא מנדב שלל חזונות פוליטיים בצד יצירה מוזיקלית. שוחחתי על הסרט ועל אריאל עם נטע וינר - מוזיקאי שהביוגרפיה האישית שלו הפגישה אותו שוב ושוב עם מחוזות חייו של אריאל (בין שבקיבוץ, בתל אביב או שבאזור פרדס-חנה-כרכור). וינר מבצע בהופעותיו גרסת כיסוי אקורדיונית, אינטימית ומלאת לב לשירו של אריאל ״בס בבלון״, גם הוא מ"רישומי פחם".

 

 

הדרך למלכות בית דוד עוברת בערבית

 

וינר מספר על הסרט: ״זה סרט מטורף. אריאל מציג בו את הלהקה שאיתו ומספר לאיזה תפקיד כל חבר להקה רץ בבחירות – אחד שר, אחד ראש ממשלה ואני, מאיר אריאל, מתמודד על תפקיד יורש העצר של מלכות בית דוד. בסצנה אחרת הוא שר מול קבוצת חיילים. המפקד שלהם, בחור דתי חובש כיפה, עובר על ספר השירים של אריאל בשביל לראות מה הוא יכול לאשר לו לשיר. רוב הזמן הוא פשוט אומר, אין בעיה, גם ככה אי אפשר להבין פה שום דבר, השירים לא מזיקים ולא מועילים, כי מה שמועיל זה שירי עם ואהבת הארץ. אריאל עונה שמבחינתו כל השירים שלו הם כאלה ושואל אותו מה שירי אהבת הארץ שלו. המפקד עונה, ׳ירושלים של זהב׳. מאיר אריאל מול זה מציג את ׳ירושלים של ברזל׳ [שחיבר לאחר מלחמת ששת הימים], שיר שבו כולנו פה געגועים וכיסופים. הוא דווקא קושר את הגאולה בללמוד ערבית ומדבר על זה בסרט – זה אמנם מסע בחירות כדי להחזיר את מלכות בית דוד, אבל הדרך היא לדבר בערבית״.

 

היכולת מצד אחד להיות אמן ומצד שני לבקר את הדמוקרטיה שסלע קיומה כביכול הוא חופש הביטוי; השזירה של מלכות בית דוד בשפה הערבית; הבוז לתיעוש המוחלט והכמיהה למשהו אחר – כל אלו הם רק שברירים במניפה המורכבת שהיא תפיסתו הפוליטית של מאיר אריאל. אהוד אריאל, בנו, מספר קוריוז פוליטי קטן שאולי לוכד את השונות הרדיקלית שדרכה חווה אריאל את ההימצאות שלנו במרחב הזה: ״אבא היה אומר, לא לעקירת יישובים וכן להחלפת ריבונות. כלומר, אולי לרדת מהקטע של השמדת העם היהודי, אבל אפשר לשלם מס למדינת פלסטין, כשתהיה שם״.

 

קריאה נוספת: עשרה דברים שלא ידעתם על מאיר אריאל

 

יואב קוטנר קושר את אותן תפיסות פוליטיות גם לאמונה הדתית ולהתקרבות של אריאל ליהדות: ״בעניין של מלחמה ושלום, יחסינו עם הערבים ויחסינו למקום, אדמה, דם וכדומה, אני חושב שהוא החזיק בדעות ליברליות שמאלניות. אבל היו הרבה דברים שאמר שלא היו כאלה, כמו האמירה על ההומואים, שעליה התנצל, או אמירה נוספת על העולים מברית המועצות באותו הריאיון [שהתקיים שבועות ספורים לפני מותו], שרחוקות מלהיות ליברליות.

 

"הדעה שלו תמיד היתה קשורה להתחזקות הדתית שלו – הדברים שאמר בשנים האחרונות של חייו היו מאוד שונים מתקופת ׳ירושלים של ברזל׳ או מראשית שנות ה-70. אם אתה מקיים מצוות, אז אתה מתחשב בזה כשאתה מדבר על המדינה – על שמיטה, על כבוד למקום עצמו. הוא כתב שיר שנקרא ׳על ארץ מוותרים רק בלב׳ [שביצע יהורם גאון], ולא ברור אם הכוונה היא שאפשר לוותר עם חבלי ארץ במציאות או שאי אפשר כלל.

 

"אישית, אני יודע שהיה לו הרבה כעס על הממסד הפוליטי, כעס אישי ותחושה שהממסד דופק אותו, בין אם זה מס הכנסה או רדיפות שקשורות לסמים. הוא הרגיש שהוא בן אדם שצריך לדבר נגד השיטה. הוא קרא לה ׳שלטון ההמון׳ – עידן של תקשורת ופוליטיקה שמושפעת מההמונים, והוא די חשש מזה. במובן הזה הוא היה די נבואי. אחרי מותו התפרסם השיר שלו ׳קובלנה על מפלגות ישראל׳ בביצוע להקת הדג נחש, שיוצא נגד הממסד הפוליטי ונגד כל אחת ואחת מן המפלגות. מה שעצבן אותו בעיקר – והוא לקח את זה קצת מבוב דילן – זה שהוא לא מרוצה מהמצב אבל אין לו אג׳נדה פוליטית. אין לו תוכנית פוליטית, אלא אנטי, שחלקו בהומור וחלקו בכאב. אל השיר שלו ׳עברנו את פרעה׳ מתייחסים כשיר מצחיק והוא ממש לא מצחיק, אלא מלא מחאה כנגד גופים ממסדיים״.

 

 

ענן שחור גדול עולה במערב

 

גם אהוד, בנו האחר של מאיר אריאל, מספר על הקושי מול המערכת הפוליטית והשלטונית כאן: ״הוא היה אומר שאין דיון אמיתי בדמוקרטיה הישראלית. יש דיון כל עוד אתה מדבר את התכתיב המרכזי, כל עוד אתה מתאים לרוח המרכזית. אבל כשאתה מעלה לדיון נושא שנוגד כביכול את ערכי הדמוקרטיה והקדמה, אתה מגלה שבעצם אין דיון. כאילו אומרים לך: אל תתקוף את השיטה; השיטה טובה, ומי שיתקוף אותה ידוכא״.

 

ומה שהוא הציע בתמורה היה מעין אנרכיה ששמה את מבטחה באדם ובעצמאותו: ״הוא חזר ואמר, גם בהופעות וגם בכתבים, שהוא יפזר את המנגנונים הקיימים, כלומר – ביטוח לאומי, מס הכנסה, מע״מ, קופת חולים, ארנונה, מים. אני אתן לאזרחים לייצר את השירותים האלה בעצמם״.

 

קריאה נוספת: על הדמיון בין אריאל לבין ר' יהודה הלוי ור' שלום שבזי

 

הייאוש הפוליטי-כלכלי הזה מן השיטה הקיימת מופיע, באופן האישי ביותר שניתן לדמיין, גם בשיר ״בס בבלון״, מתוך ״רישומי פחם״. באותו השיר עולה הקושי הכלכלי – ובעקבות זאת, הנפשי – שעמו מתמודד האדם העמל ועובד את האדמה. הוא פותח, שוב, בחזון כואב, רחב יריעה:

 

״כל הכאבים מלבינים בכותנה הנפתחת

ענן שחור גדול עולה במערב

אין אונים אתה עומד על הארץ מתחת

לראות את עמלך נחרב״

 

ככל שהשיר מתפתח, הולכת נקודת המבט ומצטמצמת, מוציאה את המרב מאותה המשבצת, בפראפראזה על השיר עצמו. מאוחר יותר, הכאבים הגדולים יהיו לאוסף של קטנים, ממוקדים, יומיומיים: הצ׳ק שחוזר, השמש והיתושים, ההלוואות – ודרך כל אלו, הכישלון הגדול של המפעל החקלאי הקיבוצי. אהוד אריאל מספר: ״הוא נולד בקיבוץ, גדל בו ואהב אותו לגמרי. הוא רצה בערוב ימיו גם לחזור אליו. הוא ראה את הרעיון הקיבוצי המקורי כדבר שהוא ממש חזון הנביאים – אין דבר יותר טוב מזה. עם זאת, הקיבוץ הזניח דבר מהותי, ולכן שרט כל כך הרבה אנשים. הם נכנסו למערכת הקהילתית הזאת שבה כולם מסתכלים זה על זה כל הזמן. המערכת הקיבוצית לא ידעה לתת מענה להרבה בעיות שעלו בתוכה. לא היה שום טיפול בחלק הנפשי של החברים, בשאלה של איך מצליחים לחיות ביחד עם הרגשות ועם הרגישויות שיש לכולם. לזה, בניגוד לפן הכלכלי, הקיבוץ לא נתן מענה, ואת התופעות האלה הוא תיאר״.

 

 

הוא (לא) חזר בתשובה

 

גם קוטנר מתאר את שברו של הרעיון הקיבוצי אצל אריאל: ״׳רישומי פחם׳ הוא האלבום הכי קיצוני שלו, ובתוכו ׳בס בבלון׳, שמתאר את חוסר התקווה בחיי הקיבוצניק, שעובד את האדמה ובסוף הכול מסחרה וכסף. מצד אחד, הוא כן אהב את הרעיון הקיבוצי, ונתנו לו שם – אחרי הרבה מלחמות – לבטא את עצמו. הוא מספר ב׳מסע הבחירות׳ שבהתחלה התייחסו אליו כאחד שחייב לעבוד ולהיות חלק, כי לכתוב שירים ׳זה לא עבודה׳. הוא היה מספר איך הוא חורש את השדה בפאלחה, מסטול והוזה את השירים שלו, עד שהוא עוקר את כל הממטרות בטעות. אחר כך כבר מינו אותו להיות מזכיר, כי זו עבודה יותר קלה. בהתחלה היה לו יחס אידיאליסטי ואוהב לקיבוץ; זו היתה מבחינתו חממה נהדרת, שבה הוא פגש את שלום חנוך ואחרים. באמצע שנות ה-80, עם תחילת ההפרטה, הוא עבר לתל אביב ועזב את הקיבוץ בכאב רב על משבר הערכים הזה. הוא גם הרגיש שהקיבוץ הוא לגמרי חילוני, והיה שם פער״.

 

וינר מתאר גם הוא את יחסו המורכב של אריאל לקיבוץ, ודרכו בעצם את תפיסתו הפוליטית-דתית כולה, שאינה לעולם רק מה שהיא נראית על פני השטח של השירים: ״עם מאיר אריאל זה תמיד הפשט והדרש. תמיד יש עוד שכבה״, הוא אומר, ״הוא מדבר בשפה שתעבור את האסיפה בקיבוץ, אבל בן בזמן מערער על הזכות שלה להתקיים בכלל. זה כאילו שהוא שר את השיר בחדר האוכל, וזה נפלא ונהדר, אבל בו בזמן המאזינים לא מבינים שהוא אומר שמה שקורה שם זה פשע. הקיבוץ הוא הריבונות, והוא הבן של הריבונות או ההגמוניה. זה אמנם משתנה לאורך השנים, אבל הוא חוזר אל הקיבוץ ממקום זר לגמרי״.

 

כיצד הוא מייצר את שתי השכבות הללו?

״זה קשור בכוח של המילה. מאיר אריאל הוא התגשמות של פעם בדור, של יכולת כישוף של מילים. הוא אמר בראיון פעם שכל הקלקולים והתיקונים בעולם נגרמים משימוש נכון או קלוקל במילים״.

 

ואיך הוא הצליח לשמר את אותו יחס כפול ומסובך אל הקיבוץ ומהו הקשר של יחס זה לקרבתו לדת?

״הוא קיבוצניק באמת, עד יומו האחרון. זה לא אדם שחזר בתשובה – הרי איך אני יכול לחזור למקום שלא הייתי בו מעולם? עד הסוף היתה לו זיקה לישיבה על טרקטור ולחריש ולישיבה באסיפות קיבוץ. בעצם היה ביחס שלו לריבונות או לשלטון משהו שהוא מעל הזמן, כי ריבונות היא זמנית, דמוקרטיה היא זמנית. גאולה היא נצח. מלכות בית דוד היא אחרי בוא המשיח - זה עניין שהוא מעל הזמן. היום גם אומרים עליו הרבה שהצליח לקשור בין הקצוות ולהיות הכי חילוני והכי דתי, וזה בגלל העל-זמניות שלו.  

אולי יעניין אותך גם בקרוב בבית אבי חי רישומי פחם באב חמישי,
20:00 / 20.7.17
נבואות החורבן של מאיר אריאל

 


"אחד התוצרים של תפיסת הזמן הזו הוא שלקרוא למדינה ׳יהודית׳ זה חטא. ריבונות במובן המדיני זה חול, זה מתפורר. ויהדות זה קודש. זה כמו להגיד על אוטו או על עץ שהוא יהודי. הוא כפר בנרטיב שהקיבוץ הוא הגאולה. מבחינתו, זו פרשנות בפינת עמוד; לא גאולה. עוד קליפה, עוד שכבות שהוא הצליח להשתמש בהן ולעבור ביניהן. הקיבוץ הוא עץ בלי שורש, סיפור שיש בו רק גזע; הוא רק אמצע. ב׳מדרש יונתי׳ יש התייחסות מדהימה למשמעות של אדמה. האם היא יכולה להיות שלך באמת? מה אתה עושה איתה? כמו שאני רואה את זה, הוא לא עבר ׳חזרה בתשובה׳, אלא פשוט חשף את השורש״. והשורש הזה אמנם אינו מכיל תוכנית אב פוליטית או מצע של מפלגה, אלא רק אוסף של כאבים מלבינים ומילים מלאות כוח, אבל אולי זו דווקא נקודת פתיחה פוליטית וחברתית מושלמת.

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus