תינקסטוק פסבדונים

ספר, עלטה: הסופרים עלומי השם שמסעירים את סצנת הספרות המקומית

social
facebook whatsup email tweeter
זהר אלמקייס //
20.6.16
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"נעמה צאל: היה ברור שיש שם משהו לגמרי חדש, ועל אף הפיגורות המופיעות בטקסט מהעולם הדתי והחרדי, לא העליתי בדעתי שהסופר עשוי להיות חרדי. רק כשנפגשנו התברר לי הסיפור של הפסבדונים: העיגול השחור קשור לעולם שהסופר מגיע ממנו, ובאופן עמוק מאוד, גם לטקסט "
"יערה שחורי: אני מאמינה שמי שמתמיד לפרסם בשם בדוי, שאין לו כל עניין בגילוי זהותו ברבים, לא עושה זאת כגימיק או כניסיון להוכיח עניין כלשהו. אם ספריו טובים, והם אכן טובים, אפשר להניח לו להתנהל בעולם ולכתוב את ספריו בלי לחקור בזהותו ולבלוש אחריו"
"שחורי: בן פול החליט לפרסם בשם בדוי כבחירה בעידן שבו הכול מושתת על האישי, על גילוי ועל חשיפה. אני מקווה שהפעם מספיק קוראים יקראו את הספר ואת ההצעה הספרותית המטלטלת שטמונה בו ויניחו קצת לזהות הסופר"
הסופר המתקרא בן פול, שזהותו מעולם לא נודעה, הפתיע את המבקרים בבקיאות בעולמות ספרותיים רבים ובהוויה הנטועה עמוק בישראליות. המחבר החרדי של "ספר עלטה", המסמן את עצמו באמצעות נקודה שחורה, הימם בסיפור עוצמתי. על הסופרים עלומי השם שמסעירים את הסצנה

מאז ומעולם עוררו עניין סופרים הכותבים בשמות עט, בין שנודעה לבסוף זהותם האמיתית ובין שלאו. עמם ניתן למנות למשל את המקרה המפורסם של רומן גארי, שכתב כמה ספרים בשם העט אמיל אז׳אר. הבמאי משה מזרחי, שעיבד את ספרו של אז׳אר ״כל החיים לפניו״ לסרט זוכה אוסקר, מספר סיפור נפלא על הכפילות הספרותית הזאת: כיצד, למרות כל הראיות שהיו בידיו בזמן אמת שהשניים חד הם, בכל זאת לא פיצח את התעלומה.

 

ישנן דוגמאות נוספות מההיסטוריה הספרותית העולמית לשמות עט שנבחרו ממניעים שונים. קרלו קולודי, למשל, שכתב את ״פינוקיו״, הוא למעשה קרלו לורנציני; אלרי קווין, סופר אמריקאי של ספרות בלשית שפרסם עשרות ספרים לאורך המאה ה-20, הוא שם העט של שני בני דודים שחברו זה לזה, פרדריק דנהי ומנפרד ב. לי; ובשנים האחרונות מעורר סקרנות מיוחדת שם העט אלנה פרנטה – פסבדונים של סופרת איטלקייה שכותבת זה כחצי יובל וזוכה להצלחה רבה מבלי שזהותה (או זהותו) מתגלה ברבים.

 

ישנן גם דוגמאות מההיסטוריה הספרותית המקומית: שרגא גפני כתב ספרי הרפתקאות לנוער בשמות עט מרובים (און שריג מחבר סדרת ״דנידין״, אבנר כרמלי ועוד ועוד); הסופר יורם קניוק פרסם את ספרו ״קסם על ים כנרת״ בשם העט רויטל בק (כפי שנתגלה לפני כמה שנים), ואת ספרו ״ערבי טוב״ בשם העט יוסף שרארה. בשני הספרים הללו הזהות הבדויה של המחבר נוגעת לתוכן של הספר (ועם זאת, אפשר למחות על זכותו של המחבר לנכס לעצמו את הזהויות הללו): נערה צעירה כותבת על אלימות ומין קהי חושים; סופר ערבי צעיר כותב על זהותו המסוכסכת. 

 

לעתים הבחירה בשם עט נעשית בשל אילוצי התקופה: ג׳ורג׳ אליוט וז׳ורז׳ סאנד הם שמות העט של סופרות שכתבו במהלך המאה ה-19 וביקשו לסגל לעצמן פסאדה גברית, לפחות בתחילה, כדי לקבל יחס רציני, שלא היו זוכות לו אלמלא שינו את שמן לשם של גברים בגלל היחס בזמנן לספרות נשית, שנתפסה כקלילה ורומנטית. סאנד לא הסתפקה בשבירת מוסכמות מגדריות בספרות בלבד אלא גם בחייה הפרטיים: היא נפרדה מבעלה וסיגלה לעצמה חזות גברית בלבושה.

 

הצורך והרצון (הלוא שני הדברים קשורים זה בזה) של נשים לכתוב בשמות עט נמשך גם אל תוך המאה ה-20: בשנת 1954 יצא הספר ״סיפורה של O״ (הספריה החדשה) בשם העט פולין ריאז׳. כעבור חצי מאה נתגלה כי מאחורי הרומן הפורנוגרפי עומדת הסופרת דומיניק אורי. עמליה זיו דנה בספרה ״מחשבות מיניות״ (רסלינג) במשמעות של כתיבה נשית פורנוגרפית או סאדו-מזוכיסטית ומפרקת את המיתוס שלפיו ידיעת הזהות האמיתית מאחורי שם העט מגלה דבר-מה על היצירה עצמה. ״דבר בגברת הזקנה והמהוגנת-מאוד הזאת אינו שופך אור על הספר״, כותבת זיו, ״…היא מביטה בנו בעיניים מחייכות ונוצרת את סודה״.

 

האיש שהיה סימן

 

 

ספר עלטה(1)
 

 

אחד המקרים המקומיים המעניינים ביותר הפציע בשמי הספרות המקומית בשנה שעברה, עם פרסום ״ספר עלטה״ (רסלינג), שמחברו החרדי מסתתר מאחורי סימן של עיגול שחור (ניתן לקרוא קטעים מתוך הספר כאן). הבחירה בעיגול השחור כשם שאובה מהסימן המופיע באתרי אינטרנט כאשר המשתמש מתבקש להזין סיסמה – וזו מוצפנת על המסך בצורת רצף עיגולים שחורים. השימוש בסימן זה דווקא רחוק מלהיות אקראי, והוא מורה הן על העולם שממנו מגיע הכותב והן על העולם שאליו הוא נמשך, או שבתוכו חלק ממנו חי – האינטרנט.

 

"כתב היד הגיע כמו כתבי יד אחרים – במייל, ובו מצוין שם של חבר של הכותב שתיווך בינינו", מספרת עורכת הספר נעמה צאל, "קראתי אותו בזמן שגיבשתי את הסדרה ׳מעבדה׳ בהוצאת רסלינג, ואחרי שני עמודים הבנתי בבירור שיש לי סדרה. בעיקר בלטה העוצמה של הטקסט כטקסט, כסיפור. היה ברור שיש שם משהו לגמרי חדש, ועל אף הפיגורות מהעולם הדתי והחרדי המופיעות בטקסט, לא העליתי בדעתי שהסופר עשוי להיות חרדי. רק כשנפגשנו, התברר לי הסיפור של הפסבדונים: העיגול השחור קשור לעולם שהסופר מגיע ממנו, ובאופן עמוק מאוד, גם לטקסט – התמה של הצפנה חוזרת שוב ושוב בטקסט. הכותב הוא אדם שמעורה מאוד בעולם שלנו, בזכות מהמהפכה המדהימה שהאינטרנט עשה בעולם החרדי".

 

בימים אלו עורכת צאל את הספר החדש בסדרה, שייצא בהמשך השנה. בספר זה העיגול השחור יוצא מגבולות המוטיב או התמה החוזרת בטקסט ונהיה לישות של ממש. ״הספר הראשון היה מורכב מחלומות, והספר החדש ממשיך אותו״, מספרת צאל, ״במובנים מסוימים, הטקסט הכתוב נהיה לאט לאט לטקסט של מחשב – קול המספר נהפך מקול אנושי לעיגול שחור ממש. ׳ספר עלטה׳ מכיל מתח אירוטי מודחק ונישואים לא טובים ועניינים אנושיים מאוד, ואילו הספר החדש עושה מהלך אחד קדימה ושואל מה תהיה שפת העתיד. באמצעות משלבים שונים, השפה היהודית המדרשית החזקה משתלבת כאן בשפת המחשב והאינטרנט. ככל שהספר מתקדם, הקול האנושי מופקע מהאנושיות שלו ונהיה לאט לאט למחשב. זה מצמרר״.

 

אתה נמצא כאן

 

ההתפתחות הצפויה בקולו של המחבר העלום של ״ספר עלטה״ מציבה מולנו יחס שונה לחלוטין בין השם הבדוי ובין הטקסט שהוא שולח לעולם. התפתחות זו ניכרת גם אצל הסופר שחתם בשם "בן פול" בספריו "מלך, בלש" (בבל)  ו״אתה שוטר בירושלים״ (כתר).

 

כשיצא לאור "מלך, בלש״, ניסו מבקרי ספרות, כמעט באורח אוטומטי, להתחקות אחר עקבותיו של הסופר המסתורי, כמו היו הם עצמם בלשים. ידענו עליו, בגלל הספר, שהוא כאן ושהוא כותב בעברית. ידענו גם, משברירים שניתן היה לאסוף מתוכן הסיפור, שהוא מהדהד את פול אוסטר ואת וולטר בנימין ושהוא בורא מיתולוגיה בתוך מיתולוגיה: הדמות האניגמטית המרכזית בספר ״מלך, בלש״, שסביבה סבבו שאר הדמויות, כמו על רשת קורי עכביש ההולכת ומסתבכת, נקראה בן פול, סופר מת שעקבות חייו נמחות ומופיעות שוב בחול, וחוזר חלילה. במובן זה, ניתן היה לקרוא את הבחירה לכתוב בשם עט – וספציפית בשם העט הזה – כבחירה שהיא פונקציונלית ל״מלך, בלש״, לתוכנו ולעלילתו המסועפת.

 

מובן כי התעלומה העומדת בלב הספר מועצמת כאשר היא עומדת גם בלב היחס לספר, של הביקורת ושל הקוראים: איננו יודעים מי כתב על שאין יודעים מה קרה לו, ושניהם בן פול. עצם הניסיון לנסח את עולם המראות האינסופי הזה מייגע את הלשון ואת המחשבה ומעורר אותן באותה המידה.

 

ואכן, הספר הוביל את קוראיו ואת מבקריו לנסות ולפצח את התעלומה. יש מי שהעלו ספקולציות לגבי זהות המחבר, ויש מי שעסקו באלימינציה ופסלו על בסיס מילה זו או אחרת, צורה ספרותית זו או אחרת או היגיון כרונולוגי. בברכת הספרות המקומית הקטנה נוצרו אדוות וגלים, והמים שבה, באופן נדיר, זלגו החוצה, אל קהל הקוראים הרחב יותר.

 

משחק הניחושים הזה, משעשע ככל שהיה, עשוי לבוא לקצו כעת, עם צאת הספר השני שמחברו הוא בן פול. קריאה בספר מלמדת כי מעל לכול, יש כאן נקודת מבט ספרותית ייחודית שחורגת מגבולות תיאטרון הבובות שבן פול ברא למעננו בספר הראשון. האם זהו כישרון חבוי של אדם פרטי מאוד, מסוגר, שמבקש להביא אותו אל העולם, אבל לא להתייצב מאחוריו? או שמא הכישרון שייך לאחד מסופרינו הידועים-כבר? שתי האפשרויות סבירות, אבל זו אינה השאלה המעניינת ביותר שניתן לשאול על הספרות של בן פול. וזו מחמאה גדולה.

 

תמונת דיוקן צילום אריק  סולטן(1)
יערה שחורי, עורכת הספר של בן פול (צילום: אריק סולטן)

 

ב״אתה שוטר בירושלים״ מופיעים המאפיינים המסתוריים שהופיעו בספר הראשון. הגיבור שבו הוא – הפתעה – שוטר בירושלים, וזה מתחקה אחר אולי-תעלומה של אולי-רצח. עם זאת, המסתורין אינו צומח מאותה התעלומה, אלא מן התחושה הטורדנית שמייצרת ירושלים, כמו דיו שמתפשט אל תוך כל דמות, התרחשות ומקום המתוארים בספר. וגם זו בחירה מעניינת – ההתקדמות הבלשית כאן (כמו ב״מלך, בלש״) חשובה פחות, והרצון המתסכל לעתים של הקוראת לגלות את ״האמת״ מתחלף בקשב רב לספר עצמו, בהתמסרות למוזרות הנרטיבית.

 

יערה שחורי, עורכת הספר, מבקשת גם היא להתמקד בספרות עצמה ולא בזהות המחבר: ״אני מאמינה שמי שמתמיד לפרסם בשם בדוי, כמו אלנה פרנטה וכמו שעתיד לעשות בן פול, שאין לו כל עניין בגילוי זהותו ברבים, לא עושה זאת כגימיק או כניסיון להוכיח עניין כלשהו. אם ספריו טובים, והם אכן טובים, אפשר להניח לו להתנהל בעולם ולכתוב את ספריו בלי לחקור בזהותו ולבלוש אחריו".

 

ובכל זאת, דווקא האפשרות להישאר עלום היא זו שמציתה את מעשה הבילוש אחריו, מתדלקת אותו.

"בן פול החליט לפרסם בשם בדוי כבחירה בעידן שבו הכול מושתת על האישי, על גילוי ועל חשיפה. אחרי שספרו הראשון ראה אור, רוב הדיונים נסבו באמת על מי הוא בן פול. אני מקווה שהפעם מספיק קוראים יקראו את הספר ואת ההצעה הספרותית המטלטלת שטמונה בו ויניחו קצת לזהות הסופר. זהו ספר פוליטי מאוד, וזאת מבלי ששום שורה בו מגויסת. הייתי אומרת שהוא נבואי לולא היה עשוי כל כך מחומרי ההווה״.

 

אכן, ישנו טעם מעניין בשימוש בשם אלמוני (שצלילו זר). המשתמע מכך הוא ראייתו את המציאות המקומית צלולה. ספריו של בן פול אמנם עמוסים בתחבולות ספרותיות ובמראי מקום מזמנים וממקומות אחרים, אך יש בהם גם נוכחות כמעט מיידית של חיי היומיום הישראליים. בן פול, כמו גיבוריו, בקרב עמו חי.

 

קריאה נוספת: המדור "לשונות" עם יערה שחורי 

 

״הספר החדש מתרחש בירושלים עכשיו, היום, ברגעים אלה, ירושלים הקטנה והקרתנית, הקנאית והאיומה והמרהיבה", מספרת שחורי, "המספר הוא שוטר שנכשל במילוי תפקידו - לשמור על הסדר. אפשר לומר שירושלים בלעה וריסקה אותו, כמו רבים וטובים לפניו, ואפשר לדבר על הקשר בין הנצח לקבלני בניין וחברות נדל"ן ועל המאבק הנצחי בין סדר ואי סדר, בין חוק וצדק, בין מזרח ומערב ובין יורשי זקנה מתה״.

 

ואכן בן פול מדבר על כל אלו, ועל עוד כמה עניינים, והקריאה של נקודת מבט עכשווית כל כך ומלאת תובנות נושאת עמה אפקט כפול על הקוראת: חשתי הקלה שיש בתוכנו קול כזה שנמצא באותו המקום ובאותו הזמן, חווה את כל מה שאנחנו חווים כאן, ובכל זאת מצליח לראות את הדברים כך, עם לב ועם נשמה. בה בעת, ההשתקפות המביטה אלינו חזרה מן הספרים ומעלילותיהם – הייאוש, הסיאוב, האלימות – לא יכולה שלא להיות מטרידה, לכל הפחות, ואולי אף מבעיתה ממש; בעת הזאת היא אינה צריכה שם, אנקדוטות ביוגרפיות או תמונה בעיתון; היא דורשת מאיתנו הקשבה, ופעולה.

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus