נורית גרץ_איציק שוקל

על דעת עצמה: נורית גרץ מספרת מדוע יצרה רומן על בסיס מכתבי האהבה לרחל המשוררת

social
facebook whatsup email tweeter
מיה סלע //
3.1.16
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"בעיניי, הציונות צריכה להתבטא לא רק בהוויה, בקבלה, בשליטה בדברים, אלא גם בגעגוע למקומות. תראי כמה שנים נשארה לנו ירושלים בגלל הגעגועים. 'מעל פסגת הר הצופים' הוא לא שיר של מישהו שעומד מעל פסגת הר הצופים "
"היום קשה לכם אולי להבין את העניין הזה, של אנשים שחיים בידיעה ברורה שהנה, עוד מעט נעשה את הצעד האחרון הנכון, והעולם ישתנה, האדם ישתנה. זה גם מה שהניע את עמוס שלי, גם את אבא שלי, שכתבתי עליו ספר, וגם את מיכאל ברנשטיין"
"אתם דור של פשרות. אי אפשר לשנות את העולם, את זה אנחנו כבר יודעים, אז שיהיה קוטג׳ יותר זול, שיהיה אפשר לקנות דירה, דברים כאלה"
נורית גרץ כתבה רומן על רחל המשוררת מבעד עיניו של אהובה המפוספס מיכאל ברנשטיין. הוא כולל 29 מכתבים אותנטיים שכתב לה וגעגוע אחד צורב לעולם שכבר לא יחזור ולחלומות שנעלמו ביחד איתו. ריאיון

"אינני מפסיק לחשוב עלייך כל הימים. אני חוזר וחושב ושוב נדמה לי כי טוב היה לנו להיות יחד. אולם מדוע ומניין מופיע אצלי הפחד לשגות, הפחד שהחלום ייעלם, תוך כדי המאמץ לקרב אותו להגשמה. [...] עכשיו נדמה לי שאסור לי לחיות! ואם לחיות אז בבדידות. כי בכל מגע עם אנשים אני מביא כאב לעצמי ולאחרים".

 

כך כתב מיכאל ברנשטיין לרחל בלובשטיין, שפגש לראשונה בטולוז, צרפת, בשנת 1913. הוא היה סטודנט להנדסת חשמל, והיא – שעוד תהיה למיתוס ישראלי, לרחל המשוררת – למדה חקלאות. התוכניות הגדולות והאידיאולוגיות הגדולות לא פחות הפרידו ביניהם: היא חזרה לארץ ישראל כדי לבנות ולהיבנות בה, הוא חזר לרוסיה, להשתתף במהפכה הקומוניסטית.


בספרהּ החדש ״ים ביני לבינך״ שזרה נורית גרץ 29 מכתבים שמיכאל כתב לרחל בעלילת רומן המגולל את סיפור האהבה של השניים דרך עיניו. כך נוצר מבט מחודש ברחל, המאפשר לראות אותה מבעד המיתוסים. האם זו היתה כוונתה של גרץ – לבצע מעין עבודת חילוץ שלה? "אני לא כל כך מחלצת אותה, כי משם היא גדלה – מהעבודה בשדה, מהציונות, מהחלוציות", היא משיבה, "אבל כן חילצתי אותה מהעטיפות של הסכרין שזה היה עטוף בהם".

 

ומה מצאת אחרי שקילפת אותן?

"בעיקר שהקשר שלה, האמיתי, עם המקום הזה, שנוצר בשירים שלה, עבר דרך הגעגועים, וכך גם הציונות שלה. אפשר להבין את הקשר שלה אל הארץ רק כשמבינים שהשירים נכתבו ממרחק – לא בזמן שהיא הלכה בשדות ולא בזמן שהיתה על עגלה עמוסת אלומות, אלא ממרחק, כשהיא כבר לא היתה יכולה להגיע לשם".

 

על ברנשטיין כותבת גרץ שהיה "איש מיואש ומתלבט שמוכן היה להיאחז בכל החלומות של תקופתו, הסוציאליזם, הציונות וגם בחלום האהבה, אבל לא יכול היה שלא לראות מה הזמן והמציאות יעשו לחלומות הללו". אלא שאין לטעות בהחלטתה של גרץ להעניק לדמותו מעמד מיוחד בעצם הבחירה למסור את הסיפור מנקודת מבטו: בסופו של דבר, זו טקטיקה שנועדה לאפשר את הדיבור על רחל.

 

ים ביני לבינך
עטיפת הספר

 

גרץ: "ראיתי שישירות אי אפשר לדבר עליה. קראתי את אורי מישלטיין, את דן מירון את מוקי צור. הסיפור של רחל כבר היה כתוב והיה מבוסס על המון מיתוסים, ולפעמים גם על הרבה שמאלץ. זה היה חסום וקרוב מדי, גדול מדי, צועק מדי. למזלי, נתקלתי בספרון קטן שכתב בנימין חכלילי ששמו 'לךָ ועליךָ', ושם ישנם המכתבים של מיכאל.

 

"חכלילי עשה עבודה נהדרת: הוא הצליב את המכתבים של מיכאל עם שירים שהיא כתבה בערך באותה תקופה שבה נכתבו המכתבים. כשמצאתי את המכתבים, הבנתי שיש לי את המשקפת שדרכה אני יכולה להסתכל על רחל. דרך האהבה שלו, המילים שלו והגעגועים שלו, אני יכולה לתפוס ממנה את המרחק הנכון, ומשם לתאר אותה. זה לא יכול להיות מקלוז-אפ; זה קרוב מדי. המרחק שיצרו המכתבים, לעומת זאת, נתן לי את הלונג-שוט ואת האפשרות להתקרב אליה לאט לאט, תוך כדי כתיבה, בקצב ההתקרבות שלו אליה".

 

קריאה נוספת: מדוע שירת רחל לא הוערכה בזמן אמת?

 

בזכות הגעגוע

 

זאת אינה הפעם הראשונה שפרופ' נורית גרץ, בת 75, כותבת רומן בז'אנר המערב בדיה וביוגרפיה ותחקיר. כזה גם היה ספרה הקודם "על דעת עצמו" – יצירה ספרותית ביוגרפית מ-2008 שעסקה בחייו של בעלה עמוס קינן ובחייה של מדינת ישראל. הספר זיכה אותה בפרס ברנר. עוד קודם לכן, בשנת 1997, ראה אור הספר "אל מה שנמוג", שהיה גם הוא ספר תיעודי-בדיוני שבו כתבה על דרכה של אמה דבורה גרץ ואביה אהרון גרץ.

 

כשאני שואלת אותה מדוע בחרה לכתוב דווקא על רחל, היא עונה שרחל היתה אהבת חייה הראשונה, "לפני גברים, לפני נשים, אולי אחרי ההורים, אחרי אימא. בכיתה ג' זכיתי בתחרות החיבור הטוב ביותר וקיבלתי ספר שלה. כנראה זה היה 'ספיח'. זה היה חיבור איום ונורא על אימא שהבן שלה חולה מאוד והיא מחפשת לו סם פלאים. אצל רחל גיליתי שתי אהבות. האהבה לבן אדם, 'התשמע קולי, רחוקי שלי', והדבר השני זה אהבת הארץ, 'לא שרתי לך ארצי'. גם לי ישנן שתי האהבות האלה, לבני אדם וגם למקום שאני נמצאת בו, וזה בעצם התחיל ברחל".

 

ומה פשר המשיכה לז'אנר הזה, שכבר נעשה מזוהה איתך, שמשלב דיוק היסטורי ובדיון ספרותי?

"אני אוהבת להיות בשני מקומות. בצד אחד, במציאות – עם הרגליים טוב טוב על האדמה. מציאות היא דבר טוב. כל החיים שלי עמדתי בתוך המציאות, ואין לי תלונות. מצד שני, אי אפשר לחיות רק במציאות. הראש צריך להיות במקום גבוה קצת יותר, ואת המקום הגבוה הזה אני מנסה לחבר בספרים עם המקום הנמוך.

 

"אני יודעת שיכולתי להמציא הכול, אבל המציאות מכוונת אותי, מחייבת אותי לא לזייף, לא ללכת שבי אחרי פתוס גדול מדי או דמויות שאין להן קיום במציאות. כך שהמציאות מכוונת אותי, אבל הדמיון והמילים מובילים אותי גבוה, ואיכשהו, אני נעה כל הזמן כמו בסולם יעקב: מהאדמה ומהאבנים שמאוד לא נוחים לגב, וכשהראש בשמים, עם הבטחה אלוהית".

 

זה ספר בזכות הגעגוע?

"זה קצת ספר בזכות הגעגועים. הציונות בעיניי, גם הציונות שלי, צריכה להתבטא לא רק לא רק בהוויה, בקבלה, בשליטה בדברים, אלא גם בגעגוע למקומות. תראי כמה שנים נשארה לנו ירושלים בגלל הגעגועים. 'מעל פסגת הר הצופים' הוא לא שיר של מישהו שעומד מעל פסגת הר הצופים ו'אל הציפור' על הציפור שבאה מארצות החום ומספרת לביאליק. זה לא על מקום שביאליק היה בו; זה הגעגועים כתבו את כל זה, אז צריך קצת לחזור לגעגועים, ואני חזרתי דרך רחל".

 

מיכאל שלה

 

התקופה ההיא, המחצית הראשונה של המאה ה-20, היתה מאוד אידיאולוגית – אידיאולוגיות גדולות שייתכן שמחצו את היחיד. גם ברחל בגדו החברים בסופו של דבר, כששילחו אותה מדגניה ברגע שחלתה בשחפת.

 

"'מחצו' זה רק צד אחד של העניין. היתה להם גם פריבילגיה שלכם אין – לי עוד קצת היתה – וזה להאמין באמונה חילונית. היום דתיים מאמינים בגאולה, בשלמות מוחלטת שאולי תבוא, במלכות שמים. מה שהיה בתחילת המאה שעברה הם אמונות חילוניות שאמרו שאם נעשה את המהפכה הנכונה, גם אם נשלם עליה כמובן, נוכל להגשים כאן, על האדמה הזאת, לא במרומים, את החברה המושלמת, האדם המושלם והחיים המושלמים. וזה חלחל מהקומוניזם והסוציאליזם אל הציונות. אלו שני אגפים של אותה כמיהה לשלמות, והיה בזה יופי נהדר.

 

עמוס קינן משה שי
עמוס קינן. החיים בידיעה שהכל עומד להשתנות (תצלום: משה שי)

 

"היום קשה לכם אולי להבין את העניין הזה של אנשים שחיים בידיעה ברורה שהנה, עוד מעט נעשה את הצעד האחרון הנכון, והעולם ישתנה, האדם ישתנה. זה גם מה שהניע את עמוס שלי, גם את אבא שלי, שכתבתי עליו ספר, וגם את מיכאל ברנשטיין. אבל לו, למיכאל, הענקתי את הידיעה שלי, חוכמת בדיעבד של מאה שנה אחרי, שאומרת: 'אל תחלום, תעזוב את ההזיות האלה, כי כל כך הרבה דם יישפך עד שזה יקרה, שאתה כבר לא תרצה להיות בזה'. חלק מזה נתתי לו משלי, אבל זה גם ישנו במכתבים שהוא כתב".

 

רחל ומיכאל היו שונים בתפיסה האידיאולוגית שלהם.
"נכון. אצלו זה היה משהו כמו 'הנה, זה עוד מעט קורה', בד בבד עם הידיעה מה המחיר שייגבה בדרך – כמה דם יישפך, כמה ילכו למחנות הסגר. לכן הוא מעדיף רק לחשוב על המהפכה, במקום להשתתף בה באופן פעיל, או לחלופין, לעלות לארץ ישראל (כי הרי הוא חלם גם על ארץ ישראל ואמר שזאת המולדת האמיתית שלו).

 

"לרחל, לעומת זאת, היתה תפיסה פשוטה מאוד. היא הגשימה את הרעיונות, את החלום הציוני, כל הזמן בגוף, במעשה: כשהיא שותלת, כשהיא רצה בכנרת, כשהיא רוכבת על סוסה עם חברה. וכשהיא לא יכולה להגשים יותר, היא מגיעה לחלומות דרך הגעגועים, ואז היא גם מבינה איך אפשר לחלום בלי להגשים".


את חושבת שהיא התפכחה אחרי שסולקה מכנרת?

"אני לא חושבת שהיא התפכחה, אלא שהיא מצאה דרך לדבר על דברים שהיא אהבה – לא לוותר עליהם. היא יושבת תחילה בבית של אבא שלה ואחר כך בבוגרשוב 5, לא רואה הרבה אנשים ומתחילה להעלות לנגד עיניה את כל הדברים שהיא עשתה וחלמה עליהם. זה קיים, אבל בגעגועים, וצריך להבין שזה גם קיום. לא רק מה שאת נוגעת בו בידיים קיים".

 
את ועמוס התפכחתם מהרעיונות הגדולים?

"אני חושבת שלעולם לא התפכחנו. עובדה שכתבתי שלושה ספרים כדי לחפש את הדבר הזה שכביכול התפכחתי ממנו, אבל אני לא חדלה לחפש אותו. ואם יהיה לי זמן לכתוב עוד ספר, אני מניחה שגם בו אחפש אותו הדבר".


איך את רואה את הדור הצעיר, שרחוק כל כך מאידיאולוגיות גדולות?

"קראתי עכשיו שוב עכשיו את 'מיכאל שלי' (של עמוס עוז; מ"ס), ואני תוהה אם הדור שלכם יכול להבין את הכמיהה הזאת של חנה הגיבורה למרחבים. זה נובע מהחלום שגדלנו עליו כילדים, עמוס ואני, שכאן, במקום הזה, נתפוס את המרחב ונחיה בו בהרמוניה, בחברה מושלמת; חלומות מטאפיזיים שהם וריאציה על החלומות הציוניים. חלומות שנביא גאולה לציון וגאולה לאנושות.

 

"אתם דור של פשרות. אי אפשר לשנות את העולם, את זה אנחנו כבר יודעים, אז שיהיה קוטג׳ זול יותר, שיהיה אפשר לקנות דירה, דברים כאלה. זאת המסקנה שגם מיכאל מגיע אליה".

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus