לפזר את הפוזה המנופחת של המשורר
לפזר את הפוזה המנופחת של המשורר
social
facebook whatsup email tweeter
עמיחי חסון //
25.2.15
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"היעדר הומור וצהלה בשירה העברית תמיד הטריד אותי כי זה היה נראה לי זקן, מיושן ושמרני. להומור בשירה יש פוטנציאל לתת ביטוי צעיר, מענג, מתוחכם, חתרני ואותנטי של תרבות שמחה, של אנטי-אייג'ינג ושל אמונה ביכולת לשנות ממקום חיובי"
פיראטים פואטיים, טרוריסטים פואטיים, ברבריים פואטיים וביורוקרטים פואטיים. בראיון עם המשורר והחוקר ד"ר גלעד מאירי הוא מספר מדוע יש פחות מדי סולידריות בסצנת השירה, פחות מדי הומור בשירה עצמה ומהי ננופואטיקה

א.

אחד השירים המשעשעים בספרו החדש של המשורר גלעד מאירי קיבל את כותרתו מנוסח ההפניה המקובל במכתבים רשמים ממוסדות המדינה; "אל מאירי גלעד" הוא נקרא והוא ממשיך כך:

 

"בְּתַאֲרִיךְ הַ-17.6.2010 / הֶעֱמַדְתָּ עַל הַמַּדָּף אֶת סִפְרְךָ הַנַּ"ל / חִפּוּשׂ מִתְקַדֵּם / מִבְּלִי לְשַׁלֵּם אַגְרַת הֶסְדֵּר פּוֹאֶטִית / בַּשִּׁעוּרִים הַנְּקוּבִים / בְּנִגּוּד לְחֹק הָעֵזֶר /  לְשִׁירָה מִשְּׁנוֹת הַחֲמִשִּׁים. // עָלֶיךָ לְשַׁלֵּם אֶת מְחִיר / קִנְאַת הַסּוֹפְרִים / וְתַרְבֶּה חָכְמָה / מִקַּבָּלַת הוֹדָעָה זוֹ. // תַּשְׁלוּם בְּאֶמְצָעוּת שִׁיר / זֶה בִּלְבַד / בְּכָל סְנִיפֵי /  צֹמֶת סְפָרִים. // עוֹרֵךְ הַדּוּ"חַ / פַּקַּח שִׁירָה /  זָמִיר נִיר. // לְהַבָּא צַיֵּת לְתַמְרוּרִים."

 

השיר הזה, על המשורר שאינו משלם את "אגרת ההסדר הפואטית" שבה הוא מחויב, מצטרף לשורה ארוכה של שירים בעלי הלך רוח ביקורתי-אירוני כלפי עולם השירה ותפקיד המשורר. בשיר אחר בספר הוא מתאר כיצד השירה, על גדודיה הליריים, האוונגרדיים והברבריים, מתקוממת נגדו; על משורר מתאבד מ"תָּא טֶרוֹר פּוֹאֶטִי קִיקְיוֹנִי" רגע לפני פיגוע; או על "פיראטים פואטיים": משוררים שמסתתרים ברצועות איים עירוניים זעירים ו"אוֹרְבִים בְּסִירוֹת נְיַר לוֹגוֹ /  לִסְפִינוֹת שְׂרָד מֶמְשַׁלְתִּיּוֹת / עֲמוּסוֹת קְלָסֶרִים / וְכַסְפֵּי תְּמִיכוֹת".

 

דרך כתיבתו הארס-פואטית, מספר מאירי את תובנותיו, כמי שמחזיק בכובעים רבים ושונים בעולם השירה הישראלי; כמשורר, כחוקר שירה, כעורך, כמתרגם וכמפיק בולט של מיזמי שירה מתוקף תפקידו כמנהל המוסד הירושלמי "מקום לשירה".

 

"השיח המקצועי, היומיומי הנוגע לשירה משתלב ביצירה שלי כמו שאר חומרי גלם מחיי", מסביר מאירי, "זו הבעת עמדה טוטלית ביחס למפגש בין שירה לחיים. זהו גם מהלך בעל משמעות אוונגרדית, במובן של קריאה לשינוי גישה וחשיבה של הקהילה הספרותית ביחס למעמדה בעיני עצמה ובעולם. אני מצפה שהקהילה תהיה אקטיבית, תנסה לקדם את המטרות הספרותיות שלה, ולא רק תזעק ביחס לעוולות העולם כולו. מי שלא טורח לדאוג לבני עירו, סופו שלא יצליח באמת לסייע לאחרים".

 

הבעיה היא שהקהילה הספרותית בישראל בורחת מסולידריות; יש בה זאבים בודדים שנזכרים להתכנס יחד רק בעת חלוקת הפרסים.

"משום מה, רוב חברי הקהילה הספרותית לא מודעים לכך שיש לקהילה מערכת אינטרסים משותפת, ולכן רמת הסולידריות יחסית רפה. חברי הקהילה חוששים מסטיגמות של עסקנות ומבכרים דימויים מרוחקים, אולי מנוכרים, סטואיים, רומנטיים, של משוררים העסוקים בשירה בלבד. מושג הקהילה מאיים, מחייב דיאלוג, ובעיקר, חושף את המשורר לאיומים העמוקים ביותר – מפגש עם משוררים חזקים. למען הסר ספק, לא כולם זקוקים להיות מעורבים, אלא שהמצב הוא כזה שיש כה מעט מעורבים בשיח הקהילתי הממשי, הבלתי יחצני של הפייסבוק, שאפילו אין טעם לסייג סייגים".

 

ב.

מלבד עולם השירה, נוכחים בספר גם בני המשפחה של מאירי, ובעיקר ילדיו (ששני הבנים שבהם אף יופיעו כמוזיקאים בערב ההשקה לספר). "המשפחה והילדים הם היומיום של האהבה. זו זרימת חיים שמוצאת את דרכה ליצירה שלי – כי זו גם היצירה שלי", מסביר מאירי המשורר ומיד עובר לכובע החוקר: "למעשה, כתיבת שירים על המשפחה והילדים היא תופעה רחבה האופיינית לדורות האחרונים של השירה הישראלית – ובכך אני כנראה בן של תקופתי".

 

מה שפחות אופייני בשירה הישראלית ואופייני מאוד בשירה של מאירי הוא המבט: עין אחת אירונית, עין אחרת מלאת אהבה. בשירי הספר הופכת מסיבת הפיג'מות של הילדים בליל שבת למסע בחלל, ודיאלוג סתמי ביניהם מופקע מפיהם ומונח כ"שיחת זֶן" קצרה. קשה שלא לחייך למקרא המשורר שמתאר כך את צאצאיו. אבל מאירי, שהקדיש את עבודות הדוקטור שלו ל"פרודיה, הומור ואוונגרד בשירת דוד אבידן" (יצא גם כספר ששמו "הר געש סימפטי", בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012), למד ממנו כיצד מייצרים חיוך שיש בו גם ממד חזק של הרהור ועומק.

 

קחו למשל את השיר "הבית הפוך", שנבחר להופיע בכריכתו האחורית של הספר: "כְּשֶׁאַתְּ אוֹמֶרֶת / הַבַּיִת הָפוּךְ / אֶפְשָׁר לַחְשֹׁב / שֶׁהַיְסוֹדוֹת בַּשָּׁמַיִם / קוֹלְטִים עָרוּץ שְׁתַּיִם, / דּוּדֵי הַשֶּׁמֶשׁ פְּקָעוֹת, / הָאַנְטֶנוֹת מַכּוֹת /  שָׁרָשִׁים, הַשְּׁטִיחִים / מֵעַל הָרֹאשׁ וְהָאוֹר /  זוֹרֵחַ מֵהָאֲרִיחִים. / הַבַּיִת הָפוּךְ, / הַיְלָדִים מְרַחֲפִים יְשֵׁנִים / בִּשְׂמִיכוֹת פּוּךְ, / צַעֲצוּעִים מְפֻזָּרִים עַל הַתִּקְרָה / וְאָנוּ יוֹשְׁבִים הֲפוּכִים / בְּכֻרְסְאוֹת הַזַּיִת / תְּלוּיִים בָּאֲוִיר כְּמוֹ תְּפִלָּה / לִשְׁלוֹם בַּיִת."

 

ההומור נמצא בכל הספרים שלך, וכמובן גם כאן, ב"שחרור בתנאים מקבלים". זאת חוויה די יוצאת דופן לקחת ספר שירה ביד ולפעמים לצחוק בקול רם. למה ההומור חסר כל כך בנוף השירי בישראל?

"התרבות האנושית תמיד ביכרה את הטרגי על פני הקומי. המעמד הנשגב של הטרגי, העסוק ברומו של עולם, באלים, בגורל, בסוגיות רציניות, מאפיל על הקומי, שרובו ככולו עסוק באנושי, ביומיומי. הקומי נחשב נחות, גם משום שנחשד בתוקפנות, בניצול חולשות אנושיות למען רווח חברתי ורגשי. השינוי הדרמטי במעמד ההומור חל במאה ה-20, הודות לכמה גורמים, ובהם קבלת התיאוריה הפרוידיאנית של הומור כסובלימציה, עליית מעמדה של התרבות הפופולרית, אשר עיצבה מחדש את מעמד ההומור בתרבות כתופעה תקשורתית מרכזית והיוגה-צחוק. הרצינות של השירה העברית, וממילא הישראלית, היא הד לתופעות הגלובליות הללו.

 

 

גלעד מאירי צלם מוטי קיקיון 11
ד"ר גלעד מאירי (תצלום: מוטי קיקיון)

 

"היעדר הומור וצהלה בשירה העברית תמיד הטריד אותי כי זה היה נראה לי זקן, מיושן, שמרני, ארכאי, מדכא – בקיצור, לא העולם שאני רוצה לחיות בו. להומור בשירה יש פוטנציאל לתת ביטוי צעיר, מענג, מתוחכם, חתרני ואותנטי של תרבות שמחה, של אנטי-אייג'ינג ושל אמונה ביכולת לשנות ממקום חיובי. ההומור בשירה שלי הוא דרך למסור בדרכי נועם מסרים מורכבים, ובעיקר כיף. הוא ערוץ תקשורתי פתוח המפזר את הפוזה המנופחת של המשורר".

 

עוד סוגה שירית שיש בה ממד של כיף היא השירה הקצרצרה, שאתה מכנה "ננופואטיקה". למשל השיר הקטן והיפה 'אמצע החופש הגדול': בַּבַּיִת / בֵּין הַמַּצָּעִים / יְלָדֵינוּ מְקֻפָּלִים / כִּפְרָחִים טוֹרְפִים / שְׁקֵטִים וְיָפִים".

"תבעתי את המושג 'ננופואטיקה' במאמר לאתר 'מקום לשירה' בשנת 2008, שהופיע אחר כך גם בגיליון הראשון של 'כתובת'. אני מציע לכנות את אסטרטגיות העיצוב הפואטיות של המזעור הצורני בשם הכולל: 'ננופואטיקה' (ננו – ביוונית ננוס; בעברית ננס). ננופואטיקה הוא מושג גמיש דיו ומתייחס באופן פרשני גם למזעור תוכן וגם לשיח הקהילתי הספרותי של עדות וקהילות. לימים, המושג עוצב לכלל אג'נדה ניסיונית של כתב העת של 'מקום לשירה', שאני עורך ביחד עם נועה שקרג'י ואלכס בן ארי.

 

"ננופואטיקה הוא מושג מינימליסטי המעודכן לימינו. זו תופעה ספרותית רווחת בעידן הטכנו-תרבותי: ההמונים מתקשרים בטקסטים קצרים באמצעות סוגי מדיה אישיים וציבוריים. התמצות הוא פועל יוצא של ריבוי אמצעי תקשורת, קוצר זמן וקלילות, והוא מחייב פואטיקות המהדהדות שירה, כי היא האמנות בה"א הידיעה של המעט שמחזיק את המרובה. השפעת המדיה על ספרות הביאה לידי פריחת הטקסט הקצר, הכולל שורות בודדות, כשש". 

 

ג.

"שחרור בתנאים מגבילים" (הוצאת "קשב לשירה", עורכת: נועה שקרג'י) הוא ספר השירה הרביעי של גלעד מאירי, יליד 1965, וירושלמי מאז ועד היום. מלבד ספרי הסולו שלו, מאירי היה שותף לספרים רבים ולמיזמים ספרותיים שונים, רבים מהם במסגרת המוסד "מקום לשירה", שהוא מנהל.

 

"'מקום לשירה' הוא מוסד שירה ירושלמי מובהק, אולי רק מעצם זה שהוא מתעקש לשרוד כמו אזוב בין האבנים, גם כאשר הכול נראה אבוד מבחינה כלכלית, חברתית ותרבותית", מצהיר מאירי, "זה מקום חיוני לעיר משום שהוא שם לנגד עיניו את הקהילה הספרותית כיעד לטיפוח תרבותי, ולא יעד לניצול כקהל לאירועים.

 

"'מקום לשירה' הוא בית בלי קירות - רק משרדים לעת עתה - אשר מעניק שירותי שירה איכותיים ויוצר נוכחות מתמדת במרחב המזמינה שיח פנימי ומעורבות של קובעי המדיניות בתחום. לדעתי, ירושלים עם 'מקום לשירה' היא עיר יותר חזקה מבחינה תרבותית וספרותית. מבחינה זאת, מקום לשירה הוא לא רק מוסד הפועל בעיר, אלא מוסד המשרה אווירה, חזון ואמונה ביכולת להיות עצמך כיוצר בעיר בעלת חמישים גוונים של אפור".

אתה מרגיש מתח בין התפקידים השונים שלך בעולם השירה?

"אני משורר מולטי-טאסקינג כחלק מתפישת עולם מטאפיזית: אני מאמין שצריך לנסות עד כמה שניתן להשתלב בחיים, כי אלוהים נמצא בכל הפרטים. מכאן, יותר מעורבות – יותר אלוהים, אבל יותר מדי מעורבות עלולה לפזר את המיקוד במשימות. יש הזנה הדדית של כל תחומי הפעולה שלי. הסינתזות יוצרות רף מודעות גבוה, ולמעשה, מחייבות אותי לפעולה עצמה: קשה מאוד להתחמק, לחקור ו/או לקדם נושא ספרותי אחרי הארה ביחס אליו. זה גורר מתח קיומי, כי הרי אני לא מסוגל להוציא לפועל את כל הרעיונות שאני הוגה.

 

"המתח בין המרחבים הוא גם פוליטי. אני ממוקם בפוזיציה מורכבת, כי אני חולש על כמה אמצעי ייצור ספרותיים. מכאן אני מניח שיש משוררים רבים שחשים פגועים ממני, כי לא בחרתי בשירתם או אותם לפרויקט זה או אחר. זה אומר להיות תחת זכוכית מגדלת של עין רעה. לכן, כדי להיות ראש קהילה בעולם הספרות, צריך להתפלל מדי יום להשגחה פרטית צמודה – קב"ט של הקב"ה".

 

אחת מנקודות ההשקה של השילוב בין המשורר, המפיק והחוקר נמצאת בעריכת האנתולוגיות שהוצאת: מאנתולוגיית שירי כדורגל , דרך אנתולוגיית שירי תפילה ועד אנתולוגיית שירה חברתית, שהוצאת באחרונה.

"צריך להוסיף למניעים גם את האובססיה שלי למיפוי ספרותי. הנושאים השונים של האנתולוגיות מבטאים אג'נדות ספרותיות, תרבותיות וערכיות שאני מבקש לקדם. חלקן מתגבשות אגב מחקר ועבודת שטח ב'מקום לשירה'. מכאן, האנתולוגיות אינן פרויקטים כלכליים של ספרי מתנה, אלא פרויקטים אוונגרדיים שמטרתם להעלות לסדר היום סוגיות לא מודעות וליצור שיח. האנתולוגיות גם מקדמות את היכולת של השירה להגיע לקהלי יעד שפחות מעוניינים בשירה, אבל הודות לנושא האטרקטיבי, נחשפים לשירה".

 

אולי יעניין אותך גם בקרוב בבית אבי חי ערב לכבוד ספרו של המשורר גלעד מאירי חמישי,
21:00 / 12.3.15
שחרור בתנאים מגבילים

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus