יצחק לבני משה שי

האיש שהיה שם: יצחק לבני מספר על חומרי החיים שמהם עשוי ספרו "קטעים מתוך חומר החיים"

social
facebook whatsup email tweeter
תהל פרוש //
28.7.16
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"לפעמים הייתי כותב מילה, יושב ארבע שעות ולא באה עוד מילה. זה נבע מהצורה שבה אני כותב. זה סוג הכתיבה. בגלל הדחיסות שלה והחשיבות העצומה של הטקסטורה, המבנה די שונה מהמקובל"
לבני למשל לא כתב על עבודתו כלל. מדוע? לדבריו, "זה לא חומר החיים מהבחינה הספרותית שלי. גם לא כתבתי על סקס ולא על בחורות. לא כתבתי על הרבה דברים. אני עשיתי מה שהיד שלי נענתה לו"
"עץ הגומי נותן גומי דרך הפצע בגזע ואנחנו רוצים את הגומי ולא אכפת לנו הפצע. זה אותו הדבר עם משוררים. משוררים כותבים מהפצע ואנחנו מרוצים מהשירים, אבל לחיות עם הפצע ולתת פרנסה זה לא"
יצחק לבני היה עורך "במחנה", מפקד גל"צ, מנכ"ל רשות השידור ויו"ר חדשות 2. אלא שלאורך כל השנים, התשוקה האמיתית שלו היתה הכתיבה הספרותית, וזה יותר משלושה עשורים שהוא עובד על אפוס רחב יריעה בן כאלף עמודים. בימים אלה יוצא חלק קטן ממנו כרומן עצמאי. ריאיון

"התחלתי לכתוב כשהייתי נער", אומר יצחק לבני, "בגיל 15 ערכתי את מדור התשבץ של העולם הזה והתחלתי לכתוב סיפורים. אחר כך הייתי חלק מחבורת "לקראת", שיצרה את דור המדינה מבחינה ספרותית, ושכללה בין היתר את אבידן, עמיחי, זך (עוד לפני שנהפכו לזך ולעמיחי ולאבידן), משה דור ואריה סיון. הפרוזה היתה פחות בולטת בחבורה הזאת, למעט אולי העובדה שיוסף בר יוסף פרסם שם. פרסמתי בכתב העט "מבואות", שערכו אהרן מגד וט. כרמי. ואני זוכר כתחושה ברורה שאני רוצה לכתוב".

 

לבני, יליד 1934, היה עורך עיתון "במחנה", מפקד גלי צה"ל, מנכ"ל רשות השידור, יו"ר חברת החדשות של ערוץ 2, והוא גם היה נשוי לדליה רביקוביץ ונשאר חבר קרוב שלה עד מותה. אנחנו נפגשים כדי לדבר על ספרו "קטעים מתוך חומר החיים" – עבודת קולאז' עשויה פרגמנטים בוהקים ויפים של כתיבה.

 

 

חומר החיים-יצחק ליבני(1)
עטיפת הספר

 

לבני כתב רומן מינורי (ערכה אותו אלאונורה לב, סופרת נהדרת בזכות עצמה), כחלק מפרויקט חיים מז'ורי – הספר מייצג חלק קטן מרומן רב היקף, בן יותר מאלף עמודים, שנכתב משנות ה-80 וכתיבתו אולי לעולם לא תסתיים. הוא כותב על ההיסטוריה האישית שלו, מאכלס את הספר בקולות ובפנטזיות בדויים ואמיתיים, באנשים ובמנהגים מימי ילדותו בתל אביב, בהוריו, שהיתה להם חנות כובעים ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב, בבית הכנסת, בתובנות על המוות ועל ילדיו. במובן מסוים, הוא סופר משוטט, כזה שאינו מתחייב למסלול, אלא הולך לאן שרגליו נושאות אותו. ככה למשל הוא כותב באחד הפרגמנטים, "טיוטה קצרה לארס-פואטיקה": "אני מדמה את המצב שלי, מבחינת הלוך הרוח, לטיול צהריים בשמש התל אביבית, עם נונלה בעגלה, הולך בלי מטרה, נתון רק למראות הרחוב ולמחשבותיי ולקלות ההליכה שלי ולחיוך של תינוקת... החיים עצמם, חומר החיים, והמוות, שהוא חלק מהם – אלה גיבורי הספר, אם יש לו גיבור או גיבורים".

 

הוא מתאר את כתיבת הספר כפעולה נגד המוות, שלו ושל אחרים, דבר שבא לידי ביטוי בייחוד בסיפור האחרון, שבו בן דמותו של לבני אומר קדיש אינסופי על כל אבותיו האמיתיים והמדומיינים. "אני נגד המוות, תמיד אמרתי, אבל זה לא תלוי בי. המוות הרי מעליב, הרגליים היחפות שרואים מהתכריכים - איזו תחושה של עלבון. אני מנסה להחיות את העבר. סבא רבא מעלה בי פעימה של הקיום שלו, פעימה פנימית, ודרך תחושת הכבידה המופשטת הזאת החזרתי את החיים שלו לשנייה".

 

קריאה נוספת: על הסופרים עלומי השם שמסעירים את הסצנה הספרותית

 

להגיע לקצה האופק המטושטש

 

בשונה מבני החבורה הספרותית ההיא, שנהפכו לאבני יסוד של הספרות העברית, אצל לבני התערב עולם התקשורת בתשוקת הכתיבה ובייעוד הספרותי. "חשבתי שאפשר לעשות את זה בד בבד", אומר לבני, "נעשיתי מפקד גל"צ בגיל 33, ויו"ר רשות השידור - בגיל 39. ולא שלא החשבתי את מה שעשיתי כאיש תקשורת, החשבתי את זה מאוד, אבל העניין הספרותי היה חשוב לי יותר.

 

יצחק לבני_משה שי
לבני. "כל יום כתבתי" (תצלום: משה שי)

"כשנגמר עניין רשות השידור, הציעו לי ג'ובים; הציעו לי את נשיאות בצלאל למשל, או להתמנות כעורך בפועל של עיתון 'הארץ'. זה קסם לי מאוד, ואלה היו דברים חשובים מאוד, וגם עניין הפרנסה חשוב, אבל החלטתי שאני עומד בכל הפיתויים וכותב. כל יום כתבתי. התחלתי לכתוב את הספר לפני 30 שנה ויותר, והקטעים האלה (המרכיבים את הספר "חומר החיים"; ת"פ) יצאו מתוכו".

 

לבני מספר שמעשה הכתיבה קשה לו. "לפעמים הייתי כותב מילה, יושב ארבע שעות, ולא באה עוד מילה. הייתי יושב לפעמים שלושה ימים, ובאו שתי מילים. זה נבע ממני ומהצורה שבה אני כותב. זה סוג הכתיבה. בגלל הדחיסות שלה והחשיבות העצומה של הטקסטורה, המבנה די שונה מהמקובל. ההרגשה שלי היתה שצריך להגיע עד קצה הדיוק, ואז לעשות עוד צעד, ואפשר ליפול לתוך תהום כמובן. אחרי שהגעת לקצה הגבול של האופק המטושטש, להגיע לקצה הדיוק".

 

הדחיסות הזאת שלבני מדבר עליה מתבטאת ברובדי השפה בספר, למשל, בקטעים היפהפיים של לבני על בתו נונלה: "צפע, היא אומרת בפליטה תמה של הפע מהשפתיים, מנדנדת את הראש או-יו-יו בלי אמירה, נוגעת בזהירות בפצע, מביטה אלי אם אני מביט, מראה לי עליו, מביטה בו. צפע, אני אומר. בטעם גלידה בלי גוף: הפשטת גלידה יורדת על הלשון. נוג בדבלול עור, אוי!".

 

ללכת בעקבות היד

 

תוך כדי השיחה עם לבני התחוור לי הפער העצום בין חייו הציבוריים והאישיים, שמשיקים להיסטוריה הארץ-ישראלית, ובין מה שמופיע בספר. לבני למשל לא כתב על עבודתו כלל, מדוע זה כך? לדבריו, "זה לא חומר החיים מהבחינה הספרותית שלי. גם לא כתבתי על סקס ולא על בחורות. לא כתבתי על הרבה דברים. אני עשיתי את מה שהיד שלי נענתה לו".

 

צורת הכתיבה הזאת מזכירה את דור המדינה, שעמו נמנה לבני לפחות מבחינה כרונולוגית – דור שלא כתב על תמות מעמדיות ואתניות שכל כך נפוצות היום בספרות. לבני אומר כי "דור המדינה בא אחרי דור הפלמ"ח, שהיה מאוד מעורה בחיים של היישוב, וזה היה דור שלא השמיע טענות סוציאליות או מחאה פוליטית ולא מרד בהורים. הוא היה ממשיך דרכם. זאת אחת מהסיבות שבני דור המדינה הרגישו צורך להתכנס אל עצמם - אל שירה ואל פרוזה קיומיים ואקזיסטנציאליים יותר. אבל גם הם, אחרי שחלף זמן, התחילו לכתוב שירים פוליטיים. לא שירים של קיפוח כלכלי, אבל שירים על פלסטינים".

 

דבר נוסף שלבני שותק לגביו בספרו ואינו מזכיר אותו בתוך זיכרונותיו הפיקטיביים והביוגרפיים, הוא הקשר שלו עם דליה רביקוביץ ומאבקה, וכן מאבקו של אבידן, ליצור בתוך נסיבות כלכליות קשות. מה לבני חושב מתוך הפרספקטיבה הרחבה שלו על מצב התמיכה בסופרים ובמשוררים כיום לעומת התמיכה בעבר? "עץ הגומי נותן גומי דרך הפצע בגזע. אנחנו רוצים את הגומי ולא אכפת לנו מהפצע. זה אותו הדבר עם משוררים. משוררים כותבים מהפצע, ואנחנו מרוצים מהשירים, אבל לחיות עם הפצע ולתת פרנסה - זה לא. זה היה רע מאוד ורע גם היום. נותנים מעט ולא מספיק.

 

"שולמית אלוני, כשהיתה שרת התרבות, הקימה ועדה בראשותי בגלל מצבם של דוד אבידן ודליה רביקוביץ. התחלתי לרשום הצעות, והיא הודיעה לי אחרי כמה ימים שהיא מבטלת את הוועדה. הסיבה היתה שהיא פחדה שזה יעלה הרבה כסף; לא היה לה את הכסף והיא לא רצתה להסתכן ושיבואו אליה בטענות.

 

"זאת צרה צרורה, ואין מצנטים [פטרונים שמממנים אמנות מרצונם הטוב] בארץ. גתה קיבל מימון מהנסיך שלו, כתב לו הקדשות עם שבחים. אבל העשירים היום תורמים לבתי החולים, לבניין באוניברסיטה, לאנסמבלים גדולים - לא לסופר בודד, בניגוד למה שהיה בעבר. היום זה לא בראש שלהם. ניסיתי כמה פעמים כיו"ר המכון לתרגום שאמור לדאוג שספרות עברית תתורגם לשפות זרות להשיג תורמים – ואין עם מי לדבר. זה לא במרכז התודעה. אנחנו ארץ קטנה. בסך הכול המצב בהחלט רע. תקציב התרבות הוא מהנמוכים בעולם המערבי, וזה מתבטא גם בתקשורת. כשהייתי יו"ר החדשות אז, עשיתי להם את המוות שתרבות תהיה חלק מההארד ניוז, אבל הם לא עושים את זה".

 

סוציאליסט בענייני פיטורים

 

לבסוף אני שואלת את לבני לדעתו על ועדת ביטון. לבני, שתובע בספרו את העבר היהודי ו"עומק זמן אשכנזי", אומר:"אני מבין את סוג הקושי ואת הרוגז ואת הצורך שבאו לידי ביטוי בוועדת ביטון. אי אפשר להתעלם מזה שככה אנשים מרגישים ושזאת הרגשה אותנטית ושהם לא מרגישים שהיה ביטוי ליצירה שלהם, לרקע שלהם. אי אפשר להתכחש לזה. להגיד שאני אוהב את המלחמה ששרת התרבות נלחמת נגד תל אביב – אני לא אוהב ואני לא אוהב שום צורה של סתימת פיות.

 

רשות השידור_יונתן זינדל
בניין רשות השידור בירושלים. "לא מגיע לאנשים שיפטרו אותם" (צילום: יונתן זינדל)

 

"לכולנו יש עומק זמן, ולא רק הווה, ואם קבוצת ערס פואטיקה רוצים להתקיף את זך, אז צריך לזכור שגם זך התקיף את אלתרמן. יש מתוכם משוררים לא רעים. אני לא מאלה שמתרגזים על הצורך המזרחי להתחבר – לפחות כל עוד לא רוצים להעיף את האשכנזים או למחוק את תרבותם. אני לוחמני על החומר האשכנזי כמו על החומר המזרחי. שניהם שלנו". עם זאת, הוא אומר, "בסופו של דבר, חוץ מהרצונות של כל אחד לבטא את עצמו, גם צריך יהיה שהחומר יהיה ראוי ובעל ערך. אני לא פוסט-מודרניסט, ולא כל היצירות שוות בערכן".

 

בזמן הריאיון נודע לנו שבנימין נתניהו דחה את הקמת תאגיד השידור בשלוש שנים וגרם לכך שמאות אנשי תקשורת יאבדו את מקור פרנסתם לשנתיים לפחות. שאלתי את לבני לדעתו על כך. "הייתי יו"ר ועדת לבני שבדקה את עתיד רשות השידור והציעה רפורמה (עשיתי זאת בזמן כתיבת הספר). הצעתי הצעות לרפורמה מרחיקת לכת, בניסיון לדאוג לעצמאות של הרשות, אבל לא הצעתי לפטר את כל העובדים. אני סוציאליסט בענייני פיטורים – לא מגיע לאנשים שיפטרו אותם. הבעיות היו תמיד בהנהלות. לא בעובדים, אלא בפוליטיקאים שעשו להם את המוות".

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי    

אולי יעניין אותך גם בקרוב בבית אבי חי חומר החיים שלישי,
20:00 / 9.8.16
ערב לכבוד ספרו החדש של יצחק לבני

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus