בחדשות מספרים שהמשטרה עצרה שלושה נערים הנאשמים בהצתת בית הספר הדו-לשוני בירושלים שאירעה בסוף החודש שעבר במתחם החינוכי בשכונת פת. הופיע בכתבה גם רפרטואר הגרפיטי הקבוע: מ"מוות לערבים" ועד "כהנא צדק". נדמה שבאטמוספירה הפוליטית הנוכחית, די להזכיר את הצימוד "דו-לשוני" כדי להיות חשוף לאיום. לכן, לא יהיה טעם להתפלא אם יהיה מי שיארגן שריפת ספרים המונית של "שתיים/ اثنان" – אנתולוגיה דו-לשונית, עברית-ערבית, שראתה באחרונה אור בהוצאת כתר. הפוליטיקאים מוזמנים לנסח את הודעות הגינוי כבר מעכשיו.
האנתולוגיה "שתיים" צמחה מההיכרות בין הסופרת והתסריטאית תמר וייס-גבאי, העיתונאי ועורך הדין תאמר מסאלחה והסופר והמשורר אלמוג בֶּהַר. היא גובשה במהלך שש שנים של עבודה מאומצת. השלושה ערכו את החומרים במשותף, בעזרת כ-15 מתרגמים ועשרות יוצרים. "הבנו שבארץ מתקיימות שתי קהילות ספרותיות הפועלות בו זמנית ובאותו המקום, אך אין היכרות ביניהן", מספר בהר על האג'נדה שהובילה את העריכה. "האחת יהודית-ישראלית הפועלת בעברית, והשנייה - של פלסטינים אזרחי ישראל הכותבים בערבית. יש אמנם כמה כותבים פלסטינים היוצרים גם בעברית (ובהם תאמר מסאלחה עצמו), ומהצד השני, היו גם יהודים שכתבו בערבית בארץ, כגון סמי מיכאל, שמעון בלס, ששון סומך, יצחק בר-משה וסמיר נקאש.
"אבל בגדול, הקהילות הספרותיות הללו פועלות בעולמות מקבילים, כמעט בלי מגע ביניהן. בעולם השירה, הרבה בזכות הפעילות של 'גרילה תרבות', כן היו בשנים האחרונות אזורי מגע הולכים ומתרחבים בין הקהילות. הייתי מעורב לפני כמה שנים גם בעריכת כתב עת דו-לשוני ששמו 'לרוחב', יחד עם תאמר מסאלחה, נעמה גרשי ומתי שמואלוף, הזמין להורדה חינם ברשת".
דיאלוג חי בין יוצרים חיים
כדי לאתר טקסטים מתאימים, פרסמו העורכים "קול קורא" שהזמין כותבים לשלוח שירים וסיפורים קצרים. הדגש היה על יוצרים צעירים יחסית, ולאו דווקא קאנוניים. "החלטנו שאנחנו רוצים ליצור אנתולוגיה של ספרות עכשווית", מסביר בהר, "תרגומים של מחמוד דרוויש לעברית ושל ביאליק לערבית כבר קיימים. רצינו דיאלוג חי בין יוצרים חיים, שיאפשר היכרות בין שתי הקהילות ויהיה דו-לשוני לגמרי; שהכול יופיע בעברית ובערבית יחד, במקור ובתרגום".
בהר (משמאל), ליד וייס-גבאי ומסאלחה. להציג קולות שונים בתוך הקשר דו-לשוני מלא |
היו יוצרים שביטלו את ההשתתפות באנתולוגיה בעקבות ההסלמה בחודשים האחרונים?
"לקראת סוף העבודה, היו כמה שמשכו את יצירותיהם מן האסופה, בין השאר, סופרת שעברה למדינה שאין לישראל יחסים דיפלומטיים איתה, וכן סופר שבדיעבד החליט לפרסם רק בספרים דיגיטליים ועזב את האנתולוגיה שלנו. גם מציאת הוצאת ספרים לאסופה היתה אתגר לא קטן, בשל הפחד של הוצאות הספרים מאנתולוגיות ומן השפה הערבית. בנס – ובזכות תמר - הצלחנו להתגבר על כל זה".
את נושאי הכתיבה של היוצרים בעברית קל לשער, אבל מה הנושאים שמעסיקים את הכותבים בערבית?
"ברור שבין הכותבים בערבית בלט יותר העיסוק בסכסוך הפלסטיני-ישראלי, בניגוד לפריבילגיה שיש לכאורה בספרות העברית להתנהג כאילו זה לא רלוונטי, כאילו אנחנו חיים במקום אחר. בערבית, העיסוק בסכסוך מחפש כל הזמן דרכים כיצד להיכתב מחדש – דרך אירוניה, אנקדוטה, משלים, דרך הכאבים שבמפגש בין פלסטינים אזרחי ישראל לפלסטינים ברשות הפלסטינית – כדי להבדיל את עצמם מכותבים בדור הקודם. מובן שלצד הסכסוך, מעסיקים את הספרות הפלסטינית הרבה נושאים נוספים: יחסי המגדר, קולות קוויריים, התבוננות בטבע וברגשות אנוש ועוד".
אתה רואה בהוצאת הספר צעד פוליטי?
"לשפה הערבית אין פריבילגיה להיתפס כלא-פוליטית בארץ, וכך גם לספרות הערבית, ופעמים רבות גם לספרות המזרחית. במובן הזה, גם האנתולוגיה שלנו, המודפסת חציה בערבית, ואשר חצי ממקורה בערבית, ודאי שתיתפס כפוליטית בשיח הישראלי. החוויות האישיות של חלק מהכותבים נתפסות מיד כפוליטיות בידי רוב קוראי העברית, כי כשכותב פלסטיני קורא ליפו בשם יאפא, זה מיד נשמע לקורא יהודי 'פוליטי', וכשכותב מזרחי מזכיר את התרבות הערבית של משפחתו, זה מיד נשמע לקורא אשכנזי 'פוליטי'.
"מבחינתנו, ביקשנו להציג מגוון של קולות, גם כאלה שמעמידים במוקד את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, וגם כאלה שלא מתייחסים אליו כלל. אבל ביקשנו לעשות זאת בתוך הקשר שהוא דו-לשוני באופן מלא, עברי וערבי כל הזמן, כפי שאני מקווה שהמציאות הישראלית-פלסטינית תהיה בסופו של דבר, מעבר לחומות ולהשתקה הבוערים בזמן הזה".
לאן אפשר להתקדם הלאה בתחום התרגום?
"צריך מאמץ מתמשך בתחום הזה של תרגום מערבית לעברית, גם של יצירות קלאסיות, גם של יצירות ערביות-יהודיות מכל התקופות, כגון אלה של הסופר היהודי-עירקי סמיר נקאש, שנפטר לפני עשר שנים, ויש לתרגם את מכלול יצירותיו לעברית, וגם מן הספרות הערבית העכשווית, ובתוכה הספרות הפלסטינית; בלי זה אנחנו כמזרחים, נמשיך עם זיכרון קטוע של עצמנו ושל תרבותנו, ואנחנו כיהודים-ישראלים, נמשיך עם עיוורון לגבי המקום הזה ולגבי התקוות והאסונות של הפלסטינים. מובן שבסופו של דבר צריך שכל היהודים-הישראלים, כמו הפלסטינים-הישראלים, יתחנכו גם בעברית וגם בערבית, ויוכלו לקרוא ספרות במקור בשתי השפות. הערבית צריכה להיות שפת חובה במערכת החינוך הישראלית, בדומה לאנגלית".
ערבית כשפת בית
בהר (36), תושב ירושלים, הוא אחד היוצרים והפעילים המרכזיים בשיח המזרחי החדש. הכתיבה שלו – הנעה משירה, דרך פרוזה ועד קטעי הגות יהודיים – עוסקת לא מעט בקונפליקט השפה והזהות. למעשה, הקונפליקט הזה נמצא שם מראשית כתיבתו: גיבור "אַנַא מִן אַלְ-יַהוּד", הסיפור הקצר הראשון שפרסם בהר, הוא צעיר יהודי, בן ליוצאי עירק שהתכחשו לזהותם, שמתחיל פתאום לדבר בלי שליטה במבטא הערבי של סבו. הסיפור, שזכה בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" לשנת 2005, אף תורגם לערבית ופורסם בכתב עת בקהיר והיה לשם קובץ סיפוריו הראשון של בהר, שיצא בהוצאת "בבל" בשנת 2008.
"הערבית היתה לי, בילדות, שפת בית. סבי וסבתי דיברו בה. זאת היתה השפה שבה הם חיו ומתו, שפת תרבותם ואהבתם", מספר היום בהר, "דור ההורים שלנו, ברובו, ביקש להידמות לצברים, שלעגו לשפות הגלות, לערביות, למזרחיות ולמסורות היהדות. הוא ויתר על לשונות הבית, הבין אותן חלקית, אך ענה בעברית שהתביישה בעצמה ובגרוניות העי"ן והחי"ת. אני כבר נולדתי עם הנוכחות וההשתקה של הערבית בבית, ועם הידיעה הברורה שהשפה הזאת, הקרובה אליי באינטימיות משפחתית, דחויה בידי הרחוב".
עטיפת האנתולוגיה. ממשיכה לחיות באתר |
וכנגד המגמה הזאת, היום אתה מדבר ערבית, אפילו מתרגם ממנה ואליה.
"הצבר המיתולוגי כבר שב מזמן אל הים שממנו הוא נולד, וכך יכולתי בבגרותי לעשות את המאמץ ולחזור אל הערבית. זה קרה ברגע הטרגי שאחרי מות הסבים והסבתות. אז בחרתי לקנות מחדש קשר עם העברית הגלותית, הרבנית, ועם המסורות היהודיות הקהילתיות שלנו בערבית - שהיה מי שקיווה שיידחקו לגמרי בישראל. מתוך הכאב על ניסיון המחיקה הבוטה של התרבות היהודית-הערבית בת יותר מאלף השנים, ברגע היסטורי ישראלי קצר אחד, שבתי אליה, ומתוך כאב המרחק שנפער ביני ובין תרבותי, ניסיתי לתקן ולו מעט, ראשית בחיי האישיים ולאחר מכן בהדרגה גם במרחב הציבורי".
הטענה הרווחת היא שניסיון המחיקה אמנם היה, אבל היום יש מרחב ישראלי חדש.
"הלעג הישראלי לערבית ולמזרח לא פסק מעולם, הוא רק משנה צורה מדי פעם, עובר בין פקידי סוכנות המשנים את השמות הערביים של העולים ובין הלעג למזרחיות בתוכניות הטלוויזיה, בין מחיקת תרבותנו מתוכניות הלימוד במשרד החינוך ובין חברי כנסת בורים שזרים לתרבות המזרחית ומנסים למחוק בהדרגה את הנוכחות הערבית.
"אבל האמת הפשוטה היא שאנחנו, היהודים בני העולם הערבי, לא נוכל להכיר את יהדותנו בלי הערבית. מרס"ג, ריה"ל והרמב"ם, שיצרו בה כמה מהיצירות החשובות ביותר, ועד הדורות האחרונים, עם רבנו יוסף חיים, 'הבן איש חי' בבגדאד של המאה ה-19, הפייטן רבי דוד בוזגלו במרוקו של המאה ה-20 והסופר סמיר נקאש, שנפטר בישראל לפני כמה שנים – כולם יצרו בערבית. הערבית היא השפה היהודית השלישית מבחינת רצף נוכחותה התרבותית, אחרי העברית והארמית. ובזמנים כאלו, כאשר התרבות הישראלית וכנסת ישראל לועגות ללשוננו ולתרבותנו, עלינו לקום מיליון צאצאים לערבית וללמוד אותה מחדש, עד שנוכחותה במרחב המשפחתי, הקהילתי והציבורי תבהיר ששוב לא ניתן יד למחוק את עצמנו, את סבינו ואת סבותינו, את עתידנו".
אתה רואה כיצד זה באמת יקרה?
"איני יודע אם זה יקרה בקרוב. אבל אני מאמין שבסופו של דבר, בחייהם של נכדינו, המקום ינצח, והשפות יתערבבו ביניהן וגם התרבויות, בלי הבושה ובלי חומות ההפרדה והפוליטיקאים המסיתים. בסופו של דבר, היהדות קשורה בטבורה ללשון הערבית ולתיאולוגיה ולמיסטיקה המוסלמית. אבל כרגע אנחנו חיים מאה שנים של מחיקת הקשרים הקרובים שבין היהודיות לערביות, בשני הצדדים, ורוב האנשים לא מוכנים לדיאלוג עם הצד השני ולפשרה, ועיקר המאמצים הולכים לחומות ולאלימות".
פצע בשפה
קישור לאתר "פרויקט 2" שממשיך ומלווה את הספר
הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי
Model.Data.ShopItem : 0
6
