אלחנן ניר
משפחה קשת אהבה שכמונו: אלחנן ניר מתראיין
social
facebook whatsup email tweeter
18.8.17
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"אני מכיר לא מעט משפחות שמתמודדות עם מישהו כמו מיכה, עם אתגר שובר-יום-יום מעין זה. הקהילה לכאורה יודעת, אבל מצד האמת לרוב היא לא יודעת. לרוב היא לא יודעת עד כמה המציאות הזאת דורשת, אינטנסיבית ואינה מניחה"
" חזרנו לכאן, למקום כמעט-בלתי-אפשרי מכל בחינה. מסביב עשרות מיליונים שאינם רואים אותנו כאן בשלוות נפש ובנינוחות, הרי. למה חזרנו דווקא לכאן? במבט ראשון זו הרי הזיה. מה זה אומר שחזרנו לתפקד כעם אחרי אלפיים שנה? "
רומן הביכורים של אלחנן ניר "רק שנינו" הוא מעבדה אינטנסיבית לטיפול בנושאים שאינם מפסיקים להעסיק אותו: שבר משפחתי, שיגעון וניסיון עיקש לייצר חיים חדשים בתוך התנאים האלה. בריאיון לאלעד בר-נוי הוא מסביר איך עושים את זה

כותרות ספרים, כדרכן, לעתים מהתלות בקוראים. יונתן ואליסה, גיבורי הספר "רק שנינו", אינם מצליחים להיות רגע אחד לבד; מיכה אחיו של יונתן מתדפק על דלת ביתם חדשות לבקרים, אחוז טירוף; זיכרונו של עידו, אחיו הצעיר של יונתן שנפטר מסרטן, מסרב להניח לו ולמשפחתו; הוריו של יונתן מתקשים להתמודד עם האסונות שפקדו את ביתם ומשתקעים כל אחד בתוך עולמו, משאירים את יונתן לאסוף את הרסיסים. בתוך כל זה, יונתן ואליסה מתקשים להביא ילד. הדבר שהם כמהים לו מכול הוא להיות - לפחות לרגע אחד - רק שניהם.

 

"רק שנינו" (הוצאת הספריה החדשה), ספרו החדש של אלחנן ניר, משרטט אוסף מפואר של שברים. הוא עשוי מן הסדקים, מן החריצים שבין בני משפחה, בין בעל לאשתו, בין אדם לקהילה שלו, ואינו מבקש למלא אותם. ניר נוגע בעצבים החשופים של הציונות הדתית באהבה אך בנחישות חסרת רחמים, מפרק אותה לגורמים מבלי לשבור אותה.

 

אמנם זהו רומן הביכורים שלו, אך בגיל 36 בלבד עומדים לזכותו של ניר לא מעט תוצרים: הוא חיבר שני ספרי הגות יהודית עכשווית ("אם רץ לבך", ו"יהודי בלילה", שניהם בהוצאת ידיעות ספרים) ושלושה ספרי שירה ("תחינה על האינטימיות", "האש הרגילה", ו"מי שנפלה עליו מפולת", שלושתם בהוצאת הקיבוץ המאוחד), שעליהם זכה בפרסים רבים, ובהם פרס ראש הממשלה ליצירה. היום הוא רב בישיבות ההסדר שיח יצחק ומחניים, עורך מוסף השבת בעיתון "מקור ראשון", לעתים אף כותב באתר זה, "ובתוך כל זה, גם מנסה ללמוד ולכתוב, לנשום ולהביט אל השמים", כלשונו. הוא מתגורר בירושלים עם רעייתו וארבעת ילדיו.

 

למרות רוחב יריעת פועלו, בקרב חוגי הספרות אלחנן ניר עדיין ידוע בעיקר בתור משורר. "המעבר משירה לפרוזה הוא משמעותי", הוא מספר, "הוא אינו עזיבה של השירה, אלא היפתחות לשפה נוספת. בספרי השירה האחרונים שלי השירים נהפכו ליותר ויותר עלילתיים וחשתי שאני רוצה לספר סיפור רחב, כזה שמעבר לנקודתיות שהשירה מאפשרת. אולי זה קשור גם לגיל, לשלב הזה באבולוציה של החיים. השירה דורשת דיוק - כל מילה חייבת להיות חדה; הפרוזה דורשת משך של עלילה, בניית דמויות, ממש חיים משותפים עם אנשים שאתה זה שיצרת אותם". 

 

אלעד רק שנינו
כריכת הספר

 

פרוזה גם מאפשרת עיסוק בנושאים אחרים. "רק שנינו" מציף גם נושאים שאין נהוג לדבר עליהם בגלוי בציונות הדתית הבורגנית: שיגעון, פקפוק, קשיים שבינו לבינה.

"אני מנסה לכתוב הן בספרי השירים שלי, הן בספרי ההגות והן ברומן החדש על הדברים עצמם. לא על איך הם אמורים להיות, אלא איך הם בפועל – לא על בחינת החיים, אלא על החיים עם התקוות ועם הנפילות, עם העליות ועם הקריסות, על הבתים והחצרות. אני חש שעמידה כנה מול אלוהים מחייבת תודעה של מבטן שאוֹל שוועתי, שבעמידה של האדם מול אלוהים נחשפים הפנים שלו, אבל בעיקר האחור. והעמידה הזאת מייצרת גם מגע עם מרחבי אחור ואחרות נוספים".

 

 אתה מוצא את עצמך בתוך "מרחבי האחור" האלה, האחרים?

"אני חלק מבית המדרש. בו ולתוכו גדלתי, וזה הציבור שאליו אני שייך. החברה התורנית-ישיבתית נוצרה כפריצה ראשונה של מסגרת הדתיוּת הלאומית הנינוחה והשמרנית. אבא שלי, למשל, נרשם לטכניון במטרה להיות מהנדס והלך למרכז הרב רק לחודש לימודים לפני הסמסטר. החודש הזה נמשך כבר יותר מ-40 שנה, מין 'מרד הקדוש' כלפי הדור הראשון והנינוח של הדתיות הלאומית. הדור שלי כנראה מנסה לפרוץ פריצה שנייה, משלימה, למרד שלהם. אנחנו מבקשים להוסיף ללמדנות גם את העיסוק ברגש - לא במיזוג של סינתזה, אלא בבניית בית אחד המכיל את הסתירות.

 

"במילים אחרות: אנחנו זקוקים למפגש עם הקב"ה, עם העצמי ועם הגוף. כי כאשר מוותרים על קשר אמיתי ונוקב עם הקב"ה, הוא נהיה לאוסף סיסמאות ותהליכים שפועלים בהיסטוריה; אלוהים זר וגדול. אני מחפש את המפגש עם אלוהים כמפגש אינטימי, כמגע עם מישהו, לא רק עם משהו. עם מישהו שיש לו פָּנים, שיש לנו דיבור-סוד, שיש בינינו תקופות גאות ושפל, רצוא ושוב והתרחשות מתמדת. זה הדבר הכי מפתיע שקיים בחיים שלי. דבר שכל הזמן אני מתנהל מולו".

 

 

טירוף הוא מציאות

 

"זה היה רגע שבו התהפך הכל במשפחת להבי - לִמבוכה, לְבושה, לטראומה, וגם להבנה איטית אבל חדה ששום דבר לא ישוב להיות כפי שהיה. החברים בבארות רצו לדבר איתם על מה שקרה, כולם הרי שמעו, אבל חששו, וגם לא ידעו מה זה אומר, ומה בדיוק יש עכשיו למיכה, ואיך אפשר לעזור". ("רק שנינו", עמ' 49)

 

מבין כל המשברים שאיתם מתמודדת משפחת להבי, מחלת הנפש של מיכה היא זו הפועמת בקצב מהיר בין דפי הספר, מאיימת להתפרץ ולהטביע איתה את המשפחה. היא מתבטאת בהתקפים מאניים ובשיגיונות, וגם מרמזת על המטען הגנטי הבעייתי והמבהיל שעלול לזרום בעורקיו של בנו של יונתן שטרם נולד.

 

"טירוף הוא לא רומנטיקה של יוצרים ואמנים; הוא מציאות", אומר ניר, "אני מכיר לא מעט משפחות שמתמודדות עם מישהו כמו מיכה, עם אתגר שובר-יום-יום מעין זה. הקהילה לכאורה יודעת, אבל מצד האמת, לרוב היא לא יודעת. לרוב היא לא יודעת עד כמה המציאות הזאת דורשת, אינטנסיבית ואינה מניחה".

 

יונתן, ובעיקר אליסה, מפחדים שייוולד להם בן עם מחלת נפש, אבל יכול להיות שיש כאן פחד עמוק יותר, קמאי יותר?

"זה הפחד שה'לא הטוב' ייקח את החיים למקום אחר, שהכול יצא משליטה; שהניסיון הסיזיפי שלנו לתפוס את החיים, להכניס אותם למגירות שמורות היטב, יתברר ככישלון".

 

השבר אינו זר לניר. כשהיה בן 22 נפטרה אימו לאחר מחלה ממושכת. בספרו "מי שנפלה עליו מפולת" מופיע מחזור שירים ששמו "בחורף הזה אני צריך אימא", שעוסק באימו ובמותה. מתוכו השיר "דין וחשבון", שנכתב עשור אחרי פטירתה:

 

"אֲנִי נָבוֹךְ לְסַפֵּר לָךְ.

הִנֵּה אֲנִי שׁוֹלֵף אֶת כְּתַב הַהֲגָנָה

אֲבָל בֶּאֱמֶת, תָּבִינִי, עָבַר כְּבָר עָשׂוֹר

וְעֹל הַפַּרְנָסָה הָפַךְ לְרֵחַיִם בִּצַוַּאר הַגַּעְגּוּעַ.

הַמַּצָּב הוּא כָּזֶה:

הַבַּיִת שֶׁהִלַּכְנוּ בּוֹ יַחַד אֶת הַסּוֹד נִמְכַּר לְזוּג מִפָּרִיז,

הַבְּגָדִים שֶׁלָּךְ נִתְרְמוּ לְדָרֵי רְחוֹב.

אַתְּ יוֹדַעַת, נוֹלְדוּ יְלָדִים, לַבַּת קָרָאנוּ בִּשְׁמֵךְ

(כָּךְ אָנוּ מַמְשִׁיכִים לְקַבֵּל מִכְתָּבִים אֵלַיִךְ מִקֻּפַּת חוֹלִים),

הַבֵּן אוֹמֵר שֶׁהָיִית הֲכִי צַדִּיקָה וְלָכֵן הָיִית צְרִיכָה לְהִפָּטֵר,

וּבָרְחוֹבוֹת שֶׁשִּׁוַּעְתִּי אֵלַיִךְ שֶׁתֵּרָפְאִי, שֶׁתַּעֲלִי אֵלַי מִשְׁאוֹל נַפְשֵׁךְ

כְּבָר אֵינִי מְזַהֶה אוֹתָךְ,

גַּם הָרֵיחַ כְּבָר לֹא עוֹצֵר בַּעֲדִי,

וּמַבַּט הַחוּט שֶׁלָּךְ נָטַשׁ אוֹתִי וְשָׁב אֵלַי יָבֵשׁ רַק לִקְרַאת הָאַזְכָּרָה.

אֲבָל, אִם כְּבָר כֵּנוּת, גַּם בָּאַזְכָּרָה אֲנַחְנוּ לֹא מְדַבְּרִים עָלַיִךְ,

אָנוּ רְפוּסִים עַל הַסַּפּוֹת הַיְשָׁנוֹת, רַק שֶׁלֹּא נָרִיב, רַק שֶׁיַּעֲבֹר בְּשָׁלוֹם,

אוֹמְרִים מִשְׁנָיוֹת רֵיקוֹת שֶׁמַּתְחִילוֹת בְּאוֹתִיּוֹת הַשֵּׁם שֶׁלָּךְ.

לִקְרַאת פִּזּוּר אָנוּ מְצַחְקְקִים בְּנוֹאָלוּת, מִשְׁפָּחָה קְשַׁת אַהֲבָה שֶׁכָּמוֹנוּ,

אוֹמְרִים לַשָּׁנָה הַבָּאָה

בְּבֵית הַקְּבָרוֹת     וְהַלְוַאי שֶׁלֹּא יִהְיֶה קַר כְּמוֹ הַשָּׁנָה.

אֲנִי כְּבָר אֵינִי יוֹדֵעַ

מֵהֵיכָן הָלַכְתְּ

וּמֵהֵיכָן בָּאתִי"

 

האסון עומד כל הזמן בבסיס "רק שנינו" ומערער את היסודות של המשפחה. הרגשת ערעור כזה גם במחלה ובמוות של אימא שלך?

"המוות של אימי, כשהייתי צעיר ומבקש, היה ערעור של הכול. מאז, כבר עשור וחצי, אני מנסה לבנות, לגלות אמון חדש בעולם, אחרי הנטישה הנוראה הזאת".

 

יש בספר איזה קו אסוני שקושר בין הנטישה הזאת, בין האובדן ובין השיגעון?

"השיגעון, כמו משברי-תהום מקבילים, אינו מאפשר להתרווח, לדמיין שסוף סוף באה מנוחה לייגע ומרגוע לעמל ושאפשר, ולו לרגע, לשים את הראש על דיונה ובאמת להישקט. בפנים יש איזו דריכות תשתיתית שיודעת שבכל רגע עשויה לפרוץ מלחמה. והצבא הפנימי חייב להיות מוכן, וכדרך מלחמה, כמה שהוא לא יתכונן אליה, הוא לעולם לא יהיה מוכן אליה".

 

להתמודד עם הכאן

 

"אביהם חזר אז הביתה והודיע להם בקול מלא כאב שזהו זה, החלום נשבר, הם עוזבים את היישוב ועוברים לירושלים, ואמם הצניעה חיוך ניצחון דק, שהלך ופשט על שפתיה, והיה ברור שהיא מתלבטת אם לשחק את העצובה ולשדר שהיא בעצם נורא רוצה להישאר בבארות, או לתת לעצמה לעלוז על התגשמות חלומה בִּן־רגע, גם אם בנסיבות טרגיות כאלו". ("רק שנינו", עמ' 32)

 

התהומות שנפערים בבית משפחת להבי חורגים מארבעת הקירות ומתחילים להיפער גם בינם ובין קהילת בארות, יישוב אידיאולוגי, נורמטיבי, מוקפד ומקפיד. בלב חצוי הם נאלצים לעבור לרחוב יורדי הסירה בירושלים, ששימר מבחינתם תווית מעמד-גבוה ונורמטיביות יחסית, אבל מצד שני, אִפשר גם נינוחות וחופש, כאלה ששמורים לחיים בעיר הגדולה.

 

המעבר של ניר ומשפחתו מאפרת לשכונת קרית מנחם בירושלים היה מעט שונה. "עשרות שנים השכונה הזאת היתה סוג של חצר אחורית של ירושלים", מספר ניר, "דירות קטנות, הזנחה, משפחות קשות-יום ופשיעה. אבל בעשור האחרון משהו מבורך עובר עליה. הפשיעה פחתה, מוסדות חינוך וקהילה התבססו, משפחות צעירות הגיעו אליה, וכל זה בד בבד עם שמירת האופי שלה כשכונה שכולם מכירים בה את כולם, שיש בה עזרה הדדית מרשימה, כאילו מדובר על ישוב קטן בערבה".

 

 

מה עמד מאחורי ההחלטה לעבור מאפרת לירושלים?

"החלטנו לעבור דווקא אליה כי רצינו לגדל את ילדינו בעושר אנושי וחברתי רחב. היה נראה לנו לא נכון לחיות רק אם אנשים כמונו ועם כאלו הדומים לנו. ביישוב אתה גר עם אנשים בדיוק כמוך. בגדול, אותם גילים, אותה שכבה סוציו-אקונומית, אותה תפיסה אידיאולוגית ושיוך פוליטי, אותו כיוון דתי ומנטלי. בשכונה מצאנו מנעד רחב, אמיתי ורב-פנים של עם ישראל".

 

אם מדברים על שיוך פוליטי, איך התמורות הפוליטיות והאידיאולוגיות שעוברות על המגזר הדתי-לאומי שאתה נמנה עליו מתנסחות ביצירה שלך?

"אני חושב שצריך להסתכל מעבר למהדורת החדשות הנוכחית ולכאן ולעכשיו. חזרנו לכאן, למקום כמעט-בלתי-אפשרי מכל בחינה. מסביב עשרות מיליונים שאינם רואים אותנו כאן בשלוות נפש ובנינוחות, הרי. למה חזרנו דווקא לכאן? במבט ראשון זו הרי הזיה. מה זה אומר שחזרנו לתפקד כעם אחרי אלפיים שנה? איך אנחנו פורעים בחיי היום-יום שלנו את ההבטחה של 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש'? מה יש לנו עוד לומר לעולם הרווי בטכנולוגיה, שנמצא בעייפות ובקריסת אמון בין-אישי בצורה עמוקה כל כך? אלו שאלות שאני חווה ברמה אישית, ואני משוכנע שאין אדם כאן שפטור מהן". 

אולי יעניין אותך גם בקרוב בבית אבי חי רק שנינו שלישי,
21:00 / 29.8.17
ערב לכבוד ספרו החדש של הסופר אלחנן ניר

 

ובכל זאת, המשפחה הדתית שאתה מתאר בספר נמצאת כאן ועכשיו. ועכשיו היא נמצאת במשבר מול הקהילה שלה, מול הדתיות שלה, מול עצמה.

"אכן, המשפחה הזאת כאן, והיא מתמודדת עם הכאן ועם המתח בין החלומות הגדולים, האדירים, אפילו המיתיים, שנושפים בה, ובין מצוקות העכשיו. ואיך מצליחים ללכת בעולם בין חלומות של עולם האצילות למציאות הקשיחה של עולם העשייה, תחתית העשייה".

 

שאלות קיומיות, חלומות גדולים, ואיך מתמודדים איתם? הרי אי-אפשר לברוח מהם כשיוצרים, כשכותבים - בעיקר לא במרחב שאתה פועל מתוכו.

"נכון, השאלות האלה גדולות, והאישי כאן תמיד אחוז בפוליטי ובלאומי. וכל צעד על האדמה הזאת, במקום הזה, שאליו חזרנו אחר אלפי שנות נדודים, הוא מעשה אישי עם משמעויות שבהכרח גם חורגות מהאישי. בספר יש משפחה שמתמודדת עם יום יום מתיש, כשחלומות גדולים ומנופצים מזנבים באותו יום יום ואינם מניחים; זוג שמבקש להיות 'רק שנינו', כשמסביב הכול מאיים לטרוף. כנראה זה מיקרוקוסמוס לקיום שלנו כאן".

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus