שמעון אדף (צילום: רונן ללנה)

"הזירה הפומבית נהפכת למרחב של סיסמאות": ריאיון עם שמעון אדף

social
facebook whatsup email tweeter
ילי שנר //
16.10.17
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"ספרות טובה חזקה ביכולת לכונן אינטימיות בין קורא לכותב, והמדיום שלה הוא השפה. שפה יוצרת אינטימיות בכך שהיא נעשית פרטית לחלוטין. להיכנס לספר פירושו שמישהו נתן לי רשות להיות נוכח בכל פינה בנפש שלו, בתנאי שאלמד את השפה שלו "
"אני מתחיל מנקודה של המון בלבול ולאט לאט יוצר לעצמי מאחזים בשפה. מה שקרה לי בשנים האחרונות, ואני חושב שלעוד הרבה אנשים, זה שלא רק העולם החיצוני נעשה לא נגיש לי, אלא גם העולם הפנימי"
בעולם מנוכר ומבלבל, מלא במחאות חברתיות שנהפכו לקלישאות ובשיח זהויות מזרחי-אשכנזי טהרני ומקבע, שמעון אדף מאמין שדווקא הספרות חייבת להתנגד ולהציע קיום פחות נרקיסיסטי. ריאיון

"אני צריך להֵירפֵא, חשב בבהלה, אני בתלכיד הרצף החלבוני הלא–נכון, שגיאה במערכת שגיאה במערכת... חושיו המותנים אחזו במושכות, חזקים ממנו, הוא הלך ורפא, הלך ורפא, נסוג לגמרי. הוא לטש מבט אל תהום ההכרה שלפניו. שמו של המארח צץ - חנניה, בן חמש עשרה. הוא נחטף אל הגוף הזה, ולא ידע איך להיחלץ. הוא סרק את כל אפיקי הקישור שלו, ערוץ אחר ערוץ, את מחברי הפלט. לא, הכול ניתק".

 

שמעון אדף אינו מנסה להקל על קוראיו את הכניסה לעולמו. הציטוט הזה, הלקוח מתוך העמוד הראשון בספרו "שדרך" (רסלינג, 2017), מתחקה אחר המבוכה המלווה את הכניסה אל תוך הספר: ניסיון לסרוק את המרחב בחיפוש אחר סימן מוכר שבאמצעותו יוכל הקורא להרגיש שאינו תלוש לחלוטין. הסחרור הראשוני הזה מאפיין את שני ספריו שיצאו השנה, "קום קרא", ספר עב-כרס, מסועף ומהפנט, השלישי והאחרון בטרילוגיה בלשית שהספר הראשון בה נכתב לפני 13 שנה, ו"שדרך", ספר צנום ונהדר הבנוי גם הוא על בסיס הז'אנר הבלשי. אלא שמי שמכיר את אדף יודע שבדרך הוא מציב בפני הקורא חידות רבות נוספות שפתרונן, אם בכלל יש כזה, מורכב הרבה יותר.

 

אדף, 43, כותב פרוזה אניגמטית ופרועה. בכתיבתו הוא ממזג בין עולמות דמיון עתידניים למיתולוגיה של ארון הספרים היהודי, שותל רמיזות אוטוביוגרפיות ועוסק בסוגיות חברתיות-פוליטיות בוערות במציאות הישראלית העכשווית. הרב-שכבתיות הזאת כופה על התודעה בראש ובראשונה חוויה של המון בלבול. ההתמקמות בתוך ספריו היא ניסיון בלתי-פוסק לצייר בראש מפות, מבנים וצירי זמן שגם הם עלולים להשתנות תוך כדי הקריאה. אדף מודע, כמובן, לכל המבוך שנוצר, וכשאני שואלת אותו לפשר הבחירה הספרותית הזאת, אני מבינה שמדובר מבחינתו, בין השאר, בניסיון לתווך החוצה השתקפות של חוויה פנימית.

 

"בשנים האחרונות העולם נהיה בעיניי זר ומבלבל ומנוכר הרבה יותר. זה לא הניכור הישן שבו האינדיבידואל מרגיש תלוש; זה ניכור חדש, ניכור של מי שמגלה סקרנות בנוגע לעולם, ולא מרגיש בהכרח שהעולם דוחה אותו, אלא שהמקום שלו בעולם נעשה פחות מובן, כי העולם עצמו נעשה פחות מובן. אם אני רוצה להיות נאמן לבלבול הזה, אני צריך להעביר אותו בכתיבה. אם קוראים מוכנים ללכת איתי כברת דרך, אז זאת כברת הדרך שאני עובר. אני מתחיל מנקודה של המון בלבול, ולאט לאט אני יוצר לעצמי מאחזים בשפה. מה שקרה לי בשנים האחרונות, ואני חושב שלעוד הרבה אנשים, זה שלא רק העולם החיצוני נעשה לא נגיש לי, אלא גם העולם הפנימי".  

 

כריכת הספר "קום קרא"
עטיפת הספר

 

למה זה קרה לדעתך?

"אני חושב שהיום שהתודעה נהיתה לזירת מאבק של אינספור קולות. כוחות פוליטיים, חברות מסחריות, כולם רוצים לגייס את האדם, אבל ההבדל הוא הכניסה המיידית של הדבר הזה פנימה. פעם היו הגנות רבות יותר. כשאני רואה איך הזירה הפומבית נהפכת יותר ויותר למרחב של סיסמאות, זה לא משום שאנשים נעשו פחות אינטליגנטים, אלא כי הם צריכים יותר הגנות; משהו שיסדר ויתמצת להם את העולם לכמה משפטים. פעם הדיבור על כך שזהות אינה דבר אחד היה תיאורטי. היום זאת ממש חוויה יומיומית".

 

לא להתחרות בטלוויזיה

 

כמי שמרבה לעסוק בספריו בפוליטיקה של הזהויות, מבקש אדף להתמודד ב"שדרך" עם נושא שטרם עסק בו בעבר: טשטוש זהותי בתחום המגדרי. גיבור הספר, שדרך, רוקם רומן עם דמות בלתי-ממוגדרת שמגיעה ממושבות הירח. לא רק ששדרך עצמו אינו מצליח לזהות אותה כזכר או כנקבה, הוא גם מבין שבמפגש עמה יצטרך ללמוד שפה חדשה, מעין עברית בעלת חוקי תחביר לא ממוגדרים. בספר אדף מתחקה אחר האופן שבו גיבור ספרו לומד את השפה הזאת, ולאחר מכן כותב את כל הדיאלוגים ביניהם בשפה החדשה שהמציא.

 

למה החלטת לכתוב דווקא על הטשטוש המסוים הזה?

"בכל התחום הזה של המגדר מתחילים להופיע זנים חדשים של יצורים בעולם, שאין לנו איך להגדיר אותם, ואנחנו לא יודעים איך לדבר עליהם כי העברית היא מטבעה בינארית. אמנם זה נראה עכשיו כמו תופעה שולית, אבל אני חושב שבאחד מהעתידים האפשריים אנחנו הולכים לשם. בכלל, אני חושב שהמקומות שבהם אנחנו לא מזהים את המעבר בין הביולוגיה לתרבות הם חומר הדלק החברתי-פוליטי הכי בוער כרגע. רק סביב נושא המיניות והמגדר אנחנו עדיין מנסים להיאחז בטיעונים ביולוגיים לשני הצדדים ולטעון שאנחנו לא נולדים עם זהות קבועה, או ההפך - שהכול ביולוגי. הביולוגיה נותנת לנו תירוץ מדעי כביכול למשטר את המיניות. בכל שאר הנושאים שעוסקים בהגדרת זהות - למשל, השתייכות אתנית - כבר ברור שהשיח הוא לא מהותני ושמדובר בהבניות חברתיות".

 

אבל השיח הזה עדיין נוכח מאוד.

"אנחנו נתקעים שם כי כשאנחנו בשיח של חברה וסוציולוגיה, נוח לנו יותר. התרבות היא כביכול מחוץ לטבע, ושם אנחנו ממוקמים בצורה ברורה. הרבה יותר מפחיד אותנו לחזור ולשאול כיצורי אנוש אם אנחנו שייכים לטבע או שיצאנו מהטבע. לכן אנחנו בורחים משם".

 

אז אתה כותב על זה כדי שלא נוכל לברוח?

"מבחינתי, הכתיבה היא סוג של התנגדות. בכלל, אני חושב יותר ויותר שספרות צריכה להיות במקום של ההתנגדות למה שמקובל. אין עוד הרבה מקומות שבהם אפשר לבטא התנגדות באופן מורכב. כל המחאות החברתיות נהפכו לשדה של קלישאות. תראי את השיח המזרחי-אשכנזי, נניח. הוא נהיה טהרני מאוד. אין מקום להגדרות ביניים. פעם ההתנגדות היתה להנכיח את הדיבור על איך זהות עובדת. היום ההתנגדות היא דווקא למשטור הזהויות, כי הוא מאפשר לקבוצות פוליטיות אינטרסנטיות לנצל את הסוג הזה של השיח כדי לצבור עוד כוח על חשבון כולנו. הספרות יכולה לייצר אזורים אמורפיים, וכך להתנגד לרדוקציה הזאת.

 

האמורפיות מלווה את אדף לא רק בתכנים שעליהם הוא כותב, אלא גם בחוסר האפשרות לסווג אותו בתוך הקשר סגנוני מסוים. הוא ניצב בודד בשדה הספרותי שבו רובה של הספרות הישראלית מחליקה בקלות לתוך קטגוריות הסוגה הרווחות בה. מצד אחד, מדובר בכותב מוערך מאוד בקרב סופרים, מבקרים וחוקרי ספרות בארץ ומצד אחר, הסגנון החד-פעמי שמאפיין אותו מעלה שאלה בנוגע להשפעה שיש לספרות המקור בעברית על כתיבתו, אם בכלל.

 

"אני רוצה להבדיל בין ספרות ישראלית לספרות עברית. אני כן מושפע ומנהל דיאלוג עם הספרות העברית. בכל הספרים האחרונים שלי יש התכתבות צדדית עם עגנון, נניח. אבל אל הספרות הישראלית הגעתי מאוחר מאוד, והנחות היסוד שלה זרות לי. המרחב הטבעי שלה הוא ריאליזם חברתי. כדי שיהיה לה קיום, היא צריכה תמיד להגיב לאיזה סיפור גדול, להיות אלגוריה לאומית. אני לא חי שם. בעיניי זה רק חלק; זה לא העולם. לכן אני אוהב את יואל הופמן, את יהושוע קנז, את נורית זרחי. אלו סופרים שחורגים מהמרחב הזה ומתמקמים בזווית כלשהי ביחס אליו".

 

ההתמקמות הזוויתית הזאת מבקשת לעצמה גם קוראים זוויתיים? הרי ברור שזה פונה לקהל מצומצם יותר של קוראים.

"אני חושב שאני כותב לקוראים שמחפשים יותר שאלה טובה מאשר תשובה טובה. אבל אני משתדל שלא לחשוב על הקהל שלי כשאני כותב. אני חושב שזה עלול ליצור הרבה הפרעה ליצירה עצמה".

 

למה?

"כי כשכותבים שואלים את עצמם מראש לאיזה קהל הם פונים, הם חושבים על 'הקורא הממוצע', והבעיה היא בדרך כלל שהם לא נוטים לו חסד. הנחות היסוד שלהם הן למשל שאין לו כישורי קריאה טובים במיוחד, או שההשכלה שלו נמוכה, ואז הם מתחילים לצנזר את עצמם, וזה כמובן לא מיטיב עם הספרות. אני לא אומר שהם לא צריכים להתכוון לדיאלוג עם הקורא, אבל זה צריך לבוא בסוף. כל כותב צריך לכתוב כאילו לחלל ריק, ורק אז לחשוב – אוקיי, אל מי אני מדבר. וגם כאן אסור שזו תהיה מחשבה שיווקית-קפיטליסטית. השיח שנוצר, שבמרכזו יש ניסיון ליצור יצירות 'נגישות' במטרה 'להחזיר את הקהל לספרות', הוא שיח שמנסה להתחרות בקולנוע ובטלוויזיה, וספרות לא אמורה בעיניי להתחרות בהם. היא צריכה לשרטט את נקודות החוזק האחרות שלה, ושם להתמקד. 

 

אולי יעניין אותך גם בקרוב בבית אבי חי ליפול דרך סדק ביקום שלישי,
20:00 / 24.10.17
ערב לכבוד הסופר שמעון אדף

 

ומהן נקודות החוזק שלה?

"ספרות טובה חזקה ביכולת לכונן אינטימיות בין קורא לכותב, והמדיום שלה הוא השפה. שפה יוצרת אינטימיות בכך שהיא נעשית פרטית לחלוטין. להיכנס לספר פירושו שמישהו נתן לי רשות להיות נוכח בכל פינה בנפש שלו, בתנאי שאלמד את השפה שלו. חוויות הקריאה החזקות ביותר שלי שייכות לנכונות לפענח עולם של אדם אחר".

 

ואתה לא חושש שמרוב פענוח הקורא שלך יתעייף או שהוא לא יבין מה רצית להגיד?

"אני חושב שאמנות צריכה להיות חוויה שהמסקנות החשובות יעלו מתוכה. אם היא לא נהפכת להתנסות, אלא נשארת שורה של אמירות, היא איבדה את הכוח שלה, כי אמירות נשחקות במהרה. אני רוצה לשמור על האי-ניתנות להחלפה: אם אני יכול לקחת פסל ולשים במקומו משפט שאומר מה העבודה הזאת אמורה לעשות, העבודה לא שווה כלום. ולכן הפענוח הוא קריטי. לכאורה, זה צריך להיות הדיון הטבעי על אמנות, ומה שמדהים הוא שזה פתאום נעשה מוזר שיש לנו משהו לא-מפוענח".

 

כל אחד מאיתנו בלש

 

ההתמצאות בספריו של אדף מחייבת ניסיון להתחקות אחר מבנה פנימי שיקל את הבנת התפתחותה של העלילה. אדף משחק ברצף הזמן, המרחב והתודעה, מכופף אותם לצורות לא לינאריות ומשחיל אותם האחד בתוך האחר במיומנות מרשימה. אלא שגם כאשר נענים לפענוח ועושים מאמץ ללכת עם אדף את הדרך הסבוכה הזאת עד הסוף, מגלים שלא כל החלקים מסתדרים במקום. 

 

כריכת הספר "שדרך"
עטיפת הספר

 

 

איך כותבים ספר עם מבנה פנימי מורכב כל כך? כשאתה כותב, המבנה הזה, על כל הסתעפויותיו, ברור לך לחלוטין?

"אני רואה מבנים נורא בקלות. לא יודע אם זה כישרון או פגם. אני לא משרטט מפות; אני מתחיל לכתוב. אצלי בראש המהלך ברור מאוד. אני מודה שהשאלה 'האם הוא יודע את כל פרטי הסיפור?' פחות מעסיקה אותי. אני מכיר יצירות שבהן הולכים ושואלים אחר כך את היוצר, 'למה התכוונת?', והוא מסביר. בעיניי זה מיותר".

 

ובכל זאת, אתה בוחר כמעט תמיד בז'אנר הבלשי. 

"התבנית הבלשית נוחה לי כי התשוקה בסיפור הבלשי היא לחשוף את האמת, או את הכוח שמחליף את האמת, ומאחר שאנחנו היום רוצים מאוד לחשוף את הסמכות שמארגנת בשבילנו את המציאות, קל לנו להזדהות איתו. אבל ב'קום קרא' רציתי דווקא לערער על האוטומטיות שבה אני משתמש בנוסח הזה ולשאול אם כשאנחנו משתעבדים לנוסחה הבלשית, אנחנו עלולים לשכוח את החיים, כי התעלומות מרחיקות אותנו מגילוי עצמי אמיתי. הרי בסופו של דבר, הפתרונות הם ברובם טריוויאליים. מה זה מעניין שיש גופה ומי רצח? הרבה יותר מעניינת המערכת שמייצרת את הרצח הזה ומה קרה לה. במובן הזה, 'קום קרא' הוא רומן אנטי-בלשי.

 

למה הכוונה?

"בספרות בלש קלאסית האקספוזיציה היא כמה עמודים. בספר הזה התעלומה מופיעה בכלל בעמוד 400, ולפני כן יש סיפור חיים שלם ולא-פשוט שצריך לצלול אליו. רציתי לומר – החיים הם לא תעלומה; הם הדבר עצמו. בואו נחווה אותם, ואז נשאל איך הם יכולים, בעיני מי שמסתכל מבחוץ, להיהפך לתעלומה. בספרות בלש, האחר הוא תעלומה שאנחנו צריכים לפתור אותה, אבל הרי אין פתרון לשאלה הזאת שהיא האחר. כל אחד מאיתנו הוא בלש שרוצה לפתור את החיים שלו, וכשאנחנו נתקלים באופציות אחרות של חיים, תמיד אפשר לקטלג אותן ולומר –  הנה בחור מסוג א', בחורה מסוג ב'. זה קל יותר, אבל זה יוצר קיום נרקיסיסטי מאוד. העולם שלנו הוא עולם ומלואו, והאחר הוא רק תגית בתוכו. במובן הזה, זה ההפך מספרות, כי ספרות רוצה להגיד – שימו לב, הנה האחר, יש לו חיים מלאים, תהיו לרגע בתוכם".

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus