הארץ המובטחת: סייד קשוע צוחק על כולנו. גם על עצמו

הארץ המובטחת: סייד קשוע צוחק על כולנו. גם על עצמו

social
facebook whatsup email tweeter
אריאל הורוביץ //
28.7.15
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"כשקשוע מזמין עוזרת בית לנקות את ביתו, הוא מסלק מקירות החדרים כל סממן שמזהה אותו ואת משפחתו כערבים. כשהעוזרת מוצאת מחבוא ובו ספרי לימוד בערבית, היא מברכת את קשוע על עבודתו בשב"כ"
בספרו החדש, "בן הארץ", סייד קשוע אינו מהסס ללעוג לקורא הישראלי הליברלי, ומצד שני מותח ביקורת גם על עצמו. מעמדו כערבי בתוך חברה יהודית הוא אמנם חלק מרכזי בזהותו, אך טוב יהיה אם נסיעתו לארצות הברית תספק לו נקודת מבט חדשה

כתיבת טור שבועי לעיתון אינה מלאכה קלה. היא מחייבת את כותב הטור לייצר מדי שבוע טקסט חדש שיסקרן את הקוראים, יעורר בהם מחשבה או ישעשע אותם. כשמדובר על טור פרשנות, הניזון מאירועים אקטואליים, יש לכותב אילן להיתלות בו; ובמקרה של טור אישי המבוסס על חייו של הכותב, המשימה קשה פי כמה. סייד קשוע, שהטור השבועי שלו במוסף "הארץ" זוכה לפופולריות רבה, עומד באתגר הזה בהצלחה חלקית: הטורים שכונסו לספר "בן הארץ" (הוצאת כתר), מבחר מהעשור האחרון, משעשעים בחלקם. חלקם – כמו "מונולוג מהתחת", שנכתב בעקבות האמירה של נפתלי בנט על "הרסיס בישבן" – מבריקים; אחרים סתמיים, נקראים במרוצה וחולפים ביעף.

 

הפרויקט המרכזי של סייד קשוע, שניכר בריאיונות איתו, ברומנים שכתב ובסדרת הטלוויזיה המצליחה שיצר "עבודה ערבית" הוא לתאר את שגרת חייו של הערבי הישראלי בחברה שרובה יהודית ונתונה בסכסוך עם חברה פלסטינית שנמצאת תחת כיבוש. זהו פרויקט בעל פוטנציאל קומי משמעותי – וקשוע מנצל אותו עד תום – אך הוא גם נושא בחובו מסקנה עצובה על סיכויי ההשתלבות של לא-יהודים במדינת ישראל.

 

 

לקריאה נוספת: "עבודה ערבית" משחקת במגרש של היהודים

 

 

את מה שקשוע מנסה לעשות באופן מובלע יותר, אמנותי יותר, ברומנים ובסדרת הטלוויזיה, הוא עושה באופן מפורש ומוצהר בטור השבועי שלו. חיי היום יום של קשוע כפי שהם ניבטים מהטורים מספקים לא מעט הזדמנויות שבהן המתח הזה נבחן. כך למשל, כשקשוע מזמין עוזרת בית לנקות את ביתו ולקראת בואה מסלק מקירות החדרים כל סממן שמזהה אותו ואת משפחתו כערבים. כשהעוזרת מוצאת מחבוא ובו ספרי לימוד בערבית, היא מברכת את קשוע על עבודתו בשב"כ.

 

בן הארץ
עטיפת הספר

 

 

בסיטואציה אחרת מספר קשוע בגילוי לב על מפגשים עם קוראים שבהם מוטחות בו דרך קבע האשמות – מימין ומשמאל – על הזהות הערבית-ישראלית שלו. קשוע לא בוחל גם בטיפול אירוני במעמדו כמין "ערבי מחמד": באחד הטורים הוא מספר על הזמנה שקיבל למפגש קוראים לרגל ספרו החדש, ומשנשאל במה הספר עוסק, עונה קשוע, "הספר הוא על עורך דין ירושלמי, נשוי ואב לילדים. יום אחד עורך הדין נכנס לחנות ספרים משומשים". אך אז בת שיחו קוטעת אותו ומבררת אם הספר עוסק בסכסוך. לאחר דין ודברים, שבו מבין קשוע מה נדרש ממנו, הוא מסביר שעורך הדין בספר הוא ערבי ושהספר הוא "הצצה נדירה אל לב החברה הערבית בישראל".

 

יש כאן לעג סמוי לקורא הישראלי הליברלי, שמעוניין לעסוק בספר של סופר ערבי רק אם הוא "הצצה נדירה אל לב החברה הערבית בישראל", אך יש כאן גם ביקורת עצמית מרומזת של קשוע: על האייקון התרבותי שיצר לעצמו ועל התסכול שמלווה את יצירת האייקון הזה. במידה רבה, הדיאלוג שקשוע מצטט – מדומיין או אמיתי – מייצג את המחיר שבהתקבעות אל תוך דימוי ציבורי ותקשורתי מסוים, שקשה מאוד לצאת ממנו. זהו מקור ההצלחה של קשוע, אך גם אחד הגורמים הפוטנציאליים לקיבעון ולסטגנציה.

 

 

זה לא אני, זה גדעון לוי

 

אחת הגדולות של קשוע היא האופן שבו הוא מציג את הנרטיב הערבי-ישראלי – וזהו גם אחד המקורות לביקורת עליו בחברה הערבית בישראל, ביקורת שהוא מודע לה ומצטט אותה בספר. הנה אחד מבכירי בניה של החברה הערבית בישראל מקבל מעמד שערבים-ישראלים רבים יכולים רק לחלום עליו: טור אישי שבועי בעיתון מרכזי בישראל. אך קשוע מסרב להיכנס למשבצת המצופה ממנו ולירות מדי שבוע בליסטראות כבדות אל הבטן הרכה של הישראליות הבורגנית השבעה, אל השמאל-מרכז ש"רבים מחבריו הטובים הם ערבים", כמאמר הקלישאה.

 

 

באחד הטורים כותב קשוע על תסמונת ביטול המנויים שעיתון "הארץ" סובל ממנה מפעם לפעם ואומר, "זה לא בגללי, זה גדעון לוי, הוא המניאק". כביכול אומר כאן קשוע: לא עליי אתם צריכים להתרגז, אלא על מי שמדי שבוע מביא סיפורים קשים על שגרת חייהם של הפלסטינים בגדה המערבית ובעזה. אני? אני כותב טור משעשע על חיי, זה הכול. אך זהו מסר מטעה, מכיוון שקשוע כן מבטא את הנרטיב שלו - אבל עושה זאת באופן אחר. יהיה זה מופרך לטעון שקשוע מתרחק בטוריו מהנרטיב הערבי-ישראלי הגאה -ההפך הוא הנכון - אך קשוע עושה זאת באופן שקשה מאוד לא להתחבר אליו. הוא עושה זאת דרך היומיומי, הקומי והאישי, שכמעט אי אפשר שלא להזדהות איתו.

 

 

הספר נחתם בנסיעתו של קשוע ומשפחתו לארצות הברית, כביכול, כדי לומר שהניסוי נכשל, שהאפשרות לכתוב וליצור בישראל כערבי-ישראלי הולכת ומצטמצמת. ואולם, הטורים על ההגירה יכולים להיקרא גם כאקורד סיום לסוג הכתיבה המסוים הזה שקשוע מפתח וניכר לאורך כל הספר – שבמרכזו המעמד החצוי של הערבי-ישראלי. אין ספק שזהו חלק מרכזי מהזהות של קשוע שמתוכו הוא יוצר, אך אסופת הטורים הזאת מלמדת גם על הצורך בהתחדשות וברענון נקודת המבט, שאולי פרספקטיבת ההגירה תוכל לתת. במובן הזה, הכותרת "בן הארץ" היא ייצוג של התמה המרכזית בטורים של קשוע בעשור האחרון, אך ייתכן שלא בעשור הקרוב. כבר לקראת סוף הספר, וכן בריאיונות השונים איתו, מהרהר קשוע על משמעות החיבור לאדמה, על הגבולות הנוקשים של שפה ולאומיות, על הזיקה למקום ולתרבות מסוימים. המסע הזה של קשוע לבטח יוליד עוד טורים משעשעים ומעניינים שהקורא הישראלי רק ירוויח מהם. 

 

 

לקריאה נוספת: שנה למלחמה בעזה - המלחמה שבה הסרת חברי פייסבוק

 

 

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus