נתן זך (צילום: פלאש90, משה שי)
בחזרה לזירת הפשע: על רצח אב בשירה העברית
social
facebook whatsup email tweeter
איה אליה //
3.7.18
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"ד"ר שירה סתיו: הרעיון האדיפלי הוא מודל התפתחותי שמניח עצמאות פואטית כאידיאל, חדשנות ומקוריות כאידיאל; וזה דורש לרסק את מה שקדם. אבל בגלל העמדה התרבותית שממנה נשים הגיעו לכתיבה, הן חרגו מהמודל הזה. הן פונות אל האבות, אבל לא בצורה של רצח"
"עודד כרמלי: בשנות ה-60, ה-70 וה-80 עוד ניסו לקרוא תיגר על הנוסח שהנהיג זך. היתה מרידת 'שחרור הסוסים' של ויזלטיר, וולך והורביץ. היה את 'לקראת שינוי הנוסח' של שבתאי. כל זה נגמר. השירה העברית היום היא יותר זכית ממה שהייתה בשנות ה-50"
המרידה של זך באלתרמן היא הרגע המכריע בתולדות השירה העברית בארץ, כך סבור המשורר דורי מנור, שינחה את האירוע "ציפורי לילה מתפייטות". אבל לא כולם משוכנעים שמסורת ההתנגדות ממשיכה: "רצח אב? רוב המשוררים חזרו לגור עם ההורים"

הפעם האחרונה שהתרחש רצח אב בזירה הפואטית היתה בנובמבר 2014. רועי חסן, אז עדיין משורר צעיר, לא לגמרי מוכר, פרסם את "מדינת אשכנז", כתב תביעה מנוסח בטורים קצוצים וחרוז חופשי על מערכת החינוך, על הממסד האשכנזי ועל החברה הישראלית. חמישה טורים לפני סוף השיר חסן נוקב בשמו של משורר אחר, לא-אנונימי לחלוטין, אולי שמעתם עליו, נתן זך. הרבה אמוציות התעוררו בעקבות הצהרתו הפואטית של חסן "שרפתי את הספרים של נתן זך"; אמוציות, ביקורות, רשימות עיתונאיות ותגובות פרטיות ברשתות החברתיות. המשורר, השיר והטור הספציפי נהפכו מאז לחלק מהתודעה התרבותית הכל-ישראלית. בטור אחד מצליח חסן לעבור על התביעה הזכית ל"אני אוניברסלי", חושף את זך כחלק משיטה גזענית ומעביר אותו פוליטיזציה. בו בזמן הוא גם נענה לזך, מבליע חרוז פנימי, היאה כל כך לפואטיקה של זך, ומקיים מסורת זכית אחרת – מצוות רצח אב. רצח אב פואטי, כמובן.

 

תקציר הפרקים הקודמים: בקיץ 1959, כשזך פרסם בגיליון הראשון של כתב העת "עכשיו" את המאמר בעל הכותרת המרוסנת "הרהורים על שירת אלתרמן", אלתרמן היה המרכזי – ואולי אף האהוב – שבמשוררים החיים הפועלים. בהשוואה אליו, השורה הקצוצה האחת של רועי חסן ו"מדינת אשכנז" הם (כמעט, לא בדיוק) מופת של איפוק. זך תיאר את אחד הדימויים האלתרמנים כ"פתוס ממותק", את אחד הטורים בשיר "כינור הברזל" תיאר כ"סנטימנטליות מוקיונית (המחפה לדעתי על חוסר רגש)" ואת הריתמיות האופיינית לאלתרמן מצא כ"נוטלת נשמתה של מילה". מה שביקורת התקופה ראתה כמפגן של היכולות הווירטואוזיות של אלתרמן, זך הציג כ"עדות למחסור".

 

אולי יעניין אותך גם בקרוב בבית אבי חי רגע אחד שקט בבקשה שלישי,
20:30 / 24.7.18
שנות ה-50

 

 

במתקפה ססגונית כזו פינק זך לא רק את אלתרמן. גם שלונסקי וגולדברג, שהוכחה על נשיותה ובאותה נשימה על היותה משוררת ארכאית ומיושנת, ספגו מנחת עטו של זך הצעיר. ובכל זאת, שישה עשורים ויותר אחרי כן, זוכרים לו יותר מכול את המרידה באב, אותו "מלך ספרותי" – כפי שהתייחס למקרה זה פרופ' אבנר הולצמן. הדורות התחלפו, השירה עוברת, אבל גם ב-2014 וגם ב-2007 וגם ב-2001 כותבים ועורכים ומשוררים וחוקרים שבו וחזרו לחשוב את הספרות דרך המונח של "רצח אב", והמרידה של אלתרמן וזך עדיין נידונה בשיח הספרותי ובאירועים תרבותיים.

 

"זה הרגע המכריע ביותר בתולדות השירה הישראלית במחצית השנייה של המאה ה-20. וזה גם רגע שהשירה העברית עוד לא לגמרי קמה ממנו", אומר דורי מנור, שבסוף החודש ינחה בבית אבי חי את הערב "רגע אחד שקט, בבקשה".

 

עברו מאז כבר כמעט שישה עשורים, ונראה שהפרשה הזאת עדיין נוכחת.

 

"היו מאז עוד רגעים פואטיים עקרוניים. יונה וולך היתה רגע כזה, תרגומי הטרגדיות של אהרן שבתאי הם כאלה – אבל שום דבר בקנה מידה כזה. זך מצא את הרגע הנכון לצאת נגד תופעה שאפיינה את כלל השירה. שירת ה'אנחנו' על מיניה השונים, שירה פומפוזית למיניה ושירה דוברתית – כלומר, שירה כשירת אלתרמן המאוחר יותר, נהפכה, באותו זמן, למעין בועה גדולה. המרד של זך ניפץ אותה, וטוב שכך. ברמה המהותית הוא דייק; הבעיה היחידה היא הדרך. הוא שפך הרבה מאוד תינוקות עם המים האלה".

 

מה אבד בדרך?

 

"זך היה עסוק מאוד בטשטוש עקבות. ידעו שהוא מושפע מאוד מת.ס. אליוט, אבל זך מעולם לא התייחס אליו רשמית או תרגם אותו. הוא הציג את עצמו כמי שהאמת ירדה משמים לכתפיו, והוא הצליח. הוא הביא לשירה העברית סוג מסוים מאוד של מודרניזם, שהיה רק אחד מיני רבים. היו עוד סוגים אחרים, לא חשובים פחות מהמודרניזם האנגלוסקסי, שזך תבע באיחור של חצי מאה. משוררים אחרים בני תקופתו, משוררים כמו רביקוביץ, אבידן, פגיס, כתבו כל אחד בדרכו. מה בין פגיס, המושפע מהשירה הפאול צלנית, ולנוסח של זך, או בין זך לאבידן, שהושפע בעיקר מאלכסנדר פן בראשית דרכו? אבל כנראה זך נהנה מכריזמה גדולה מאוד ומהשפעה אדירה. ברמה התדמיתית, יש לו מונופול. הכול נתפס כשירה מסוג אחד – השירה הזכית. 

 

איה אליה דורי משה שי פלאש90
דורי מנור (צילום: משה שי)

 

"הוא המשורר הראשון שאני קראתי, פשוט כי זה מה שלמדו בתיכון. אם לצטט את אחת המורות שלי, מה שזך כותב, האופן שבו הוא כותב, זו הדרך שבה שירה צריכה להיכתב. המורה ההיא, כמו רבים אחרים בשנות ה-80, חשבה שכל השירה קרתה בשביל להגיע לשירה החדשה של זך. הוא היה מרכזי מאוד, נוכח בכל דבר, ניכר לעין. המשורר בה"א הידיעה, קובע הטעם בה"א הידיעה, שעל פיו הושק דבר. במשך דור ושני דורות אחריו היה כאן דור מדבר. אנשים עשו זך על אוטומט, המשיכו את דרכו מתוך קוצר יד. זך הוא משורר טוב ומשורר מודע. הוא ידע היטב מה הוא עושה ופעל מתוך בחירה. כמו פיקאסו, שעשה קוביזם רק אחרי שהוא ידע לרשום סוס. כמו אליוט, כשזך שבר את המשקלים הקלאסיים, תמיד ריחפה מעליו רוח הרפאים של המשקל".

 

 

מרד הישראליות

 

מנור אינו לבד. בזירת הספרות, בפקולטות למדעי הרוח, הרעיון שהשירה העברית לא הצליחה להיחלץ מן הפואטיקה הזכית מוכרת. "זך הוא אבי הפרדיגמה השירית. האיינשטיין הנוכחי", אומר המשורר ועורך פסטיבל תל אביב לשירה עודד כרמלי. בדומה למנור ובשונה ממנו, גם כרמלי חושב שלטיימניג יש קשר מכריע למעמד ההיסטורי של מקרה אלתרמן/זך. "המרד של זך וחבריו היה מרד הישראליות. דור המדינה בספרות מרד בספרות היישוב. הם ביקשו לכתוב שירה אזרחית, יומיומית ואישית. וכיוון שלא בכל יום מקימים מדינה, מן הסתם לא בכל יום נראה מרידה בסדר גודל כזה".

 

שבע שנים לפני חסן היה כרמלי החשוד התורן ב"רצח אב". ברשימה שהתפרסמה בעיתון "הארץ", דרור בורשטיין התייחס ל"כתם", כתב העת שערכו יחד כרמלי ויהודה ויזן, כ"... בן לשושלת 'רוצחי אב' בספרות העברית". כרמלי דוחה את הטענות. "'כתם' נולד יתום. לא רצחנו את האב פשוט כי לא היה את מי. לא היתה שושלת, המשכיות. בשנות ה-60, ה-70 וה-80 עוד ניסו לקרוא תיגר על הנוסח שהנהיג זך. היתה מרידת 'שחרור הסוסים' של ויזלטיר, וולך והורביץ. היה את 'לקראת שינוי הנוסח' של שבתאי. כל זה נגמר. השירה העברית היום היא יותר זכית ממה שהייתה בשנות ה-50. רצח אב? רוב המשוררים שלנו חזרו לגור עם ההורים".

 

בשאלת ההווה דורי מנור וכרמלי אינם מסכימים. "היום יש השתחררות מהפואטיקה הזכית ומהתביעה שלה לבלעדיות. אפשר לראות את זה בסדנאות השירה", מסביר מנור, "כשאני שואל בתחילת הקורס מי הם המשוררים האהובים על התלמידים, במשך עשור לא היה כמעט מי שציין את נתן זך. מצד שני, לא היתה סדנה אחת שבה לא הזכירו את השם של וולך או של גולדברג. השירה היום מרשה לעצמה להיות הרבה יותר אישית ממה שזך התיר. היא הרבה יותר וידויית. באופן הזה היא דומה יותר, בהכללה גסה, לשירה של דליה רביקוביץ".

 

 

אז המשוררות הגדולות זוכות בלבבות הכותבים הצעירים והקהל; החשודים המרכזיים ברצח אב מתכחשים להאשמות; ונדמה שהשאלה הכמעט בלתי-נמנעת היא מה סוד כוחו של הנרטיב האדיפלי. למה חוזרים אליו שוב ושוב החוקרים והמבקרים? מה תוקפו במציאות שמורכבת לא רק מאבות ובנים, אלא גם מאימהות ובנות כותבות?

 

"בתחושה שלי הנרטיב של "רצח אב" היה יותר מרכזי עד לא מזמן", אומרת ד"ר שירה סתיו, מחברת הספר "אבא, אני כובשת", "החיבור של הרולד בלום על חרדת ההשפעה, שיצא בשנות ה-70 ותיאר את ההיסטוריוגרפיה הספרותית כרצף של מרידות אדיפליות של הבנים הכותבים באבות הפואטיים שלהם, השפיע מאוד על לימודי הספרות במערב. בארץ הוא היה בולט מאוד במחקרים של חוקרים מרכזיים כמו דן מירון ואחרים. זה מודל גברי לחלוטין. לא רק כי בלום מבסס אותו אך ורק על סופרים גברים, אלא גם כיוון שהוא מבוסס על החשיבה הפרוידיאנית שמתייחסת אל הזכר כמודל".

 

"קוראי שירה חווים המון אירועים מכוננים - אירועים שהם חווים באופן פרטי ושאין להם שום קשר למה שמחקר הספרות קובע כ'מכונן'. המרידה של זך באלתרמן היא אירוע מהדהד מבחינת לימודי הספרות, שמאפשר להבין את השינוי הסגנוני הגדול בטווח הצורות של השירה העברית. זה אירוע מכונן בהקשר של ההיסטוריוגרפיה של הספרות העברית, אבל לא בהכרח בקריאה של השירה העברית. אם אנחנו תופסים אירוע מכונן כאירוע שפותח שפע של אפשרויות חדשות בתוך השירה, אז אין ספק שהמרידה של זך עשתה את זה, אבל אני חושבת שהכניסה והעלייה של שירת הנשים היא אירוע מכונן לא פחות".

 

באיזה אופן, למשל?

 

"הרעיון האדיפלי הוא מודל התפתחותי שמניח עצמאות פואטית כאידיאל, חדשנות ומקוריות כאידיאל; וזה דורש לרסק את מה שקדם. אבל בגלל העמדה התרבותית שממנה נשים הגיעו לכתיבה, הן חרגו מהמודל הזה. הן פונות אל האבות, אבל לא בצורה של רצח, אלא כקשר שמתוכו אפשר לצמוח. אפשר לראות את זה במובהק אצל תרצה אתר, שהציעה בשירה שלה קשר לאב שהוא פואטי וביולוגי בו בזמן – נתן אלתרמן. היא יוצאת אל אלתרמן מתוך דיאלוג, אימוץ והשפעה, לא כדי לחקות אותו, אלא כדי לחולל בחומרים הקיימים תמורה. אפשר לראות את זה גם אצל רחל ואצל יונה וולך ביחס לחומרים של ביאליק. אלה מודלים של יחסים אינטר-טקסטואליים שהולכים אל האבות, משתמשים בשפה שלהם ובמילים שלהם, אבל מחוללים בהם שינוי.

 

 

איה אליה נתן אלתרמן ותרצה אתר
"יוצאת אל אלתרמן מתוך דיאלוג, אימוץ והשפעה". תרצה אתר ואביה אלתרמן

 

 

 

"אני גם הייתי מציעה לחשוב אם מה שזך עשה זה באמת רצח אב. כמו שאלתרמן היה מודע לכך שהוא חוזר תמיד לניגון אותו הוא זונח, שאת הניגון הוא זונח לשווא, נדמה לי שהאב תמיד נידון לחזרה. כשאני נלחם במישהו, אני מאשר אותו. לא פעם כשמדברים על המרידה של זך, מצטטים את השורות שלו 'רגע אחד שקט בבקשה. אנא. אני/ רוצה לומר דבר מה', כאילו זך משתיק את אלתרמן. זה חלק מהטקסט, אבל אלו השורות הראשונות של השיר. בשורות האחרונות, שאינן מצוטטות, האב קם מן התבן ואומר לבן: 'בני. לא ידעתי, שאתה, במידה כזאת, איתי'. בסוף אתה נשאר עם האבות".

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

 

 

 

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus